מ ש נ ה ס ד ר   ק ו ד ש י ם מסכת זבחים פרק א א,א  כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה:  חוץ מן הפסח ומן החטאת הפסח, בזמנו; והחטאת, בכל זמן.  רבי אליעזר אומר, אף האשם:  הפסח, בזמנו; והחטאת והאשם, בכל זמן.  אמר רבי אליעזר, החטאת באה על חטא, ואשם בא על חטא מה חטאת פסולה שלא לשמה, אף האשם פסול שלא לשמו. א,ב  יוסי בן חוני אומר, הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת, פסולין.  שמעון אחי עזריה אומר, שחטן לשם גבוה מהן, כשרים; לשם נמוך מהן, פסולים.  כיצד:  קודשי קודשים ששחטן לשם קודשים קלים, פסולים; קודשים קלים ששחטן לשם קודשי קודשים, כשרים.  הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים, כשרים; ושלמים ששחטן לשם בכור ולשם מעשר, פסולין. א,ג  הפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר שלא לשמו רבי יהושוע מכשיר, כאילו נשחט בשלושה עשר; בן בתירה פוסל, כאילו נשחט בין הערביים.  אמר שמעון בן עזאי, מקובל אני מפי שבעים ושניים זקנים ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, שכל הזבחים הנאכלים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה:  חוץ מן הפסח ומן החטאת.  ולא הוסיף בן עזאי אלא העולה, ולא הודו לו חכמים. א,ד  הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן קיבל והילך וזרק שלא לשמן, או לשמן ושלא לשמן, או שלא לשמן ולשמן פסולין.  כיצד לשמן ושלא לשמן, לשם פסח ולשם שלמים; ושלא לשמן ולשמן, לשם שלמים ולשם הפסח.  שהזבח נפסל בארבעה דברים בשחיטה, ובקיבול, ובהילוך, ובזריקה.  רבי שמעון מכשיר בהילוך, שהיה רבי שמעון אומר, אי אפשר שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה; אבל אפשר שלא בהילוך שוחט בצד המזבח וזורק.  רבי אלעזר אומר, המהלך במקום שהוא צריך להלך, המחשבה פוסלת; ובמקום שאינו צריך להלך, אין המחשבה פוסלת.   מסכת זבחים פרק ב ב,א  כל הזבחים שקיבל דמן זר, אונן, טבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כיפורים, ושלא רחוץ ידיים ורגליים, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים, ועל גבי בהמה, ועל גבי רגלי חברו פסל.  קיבל בשמאל, פסל; ורבי שמעון מכשיר.  נשפך על הרצפה, ואספו פסול.  נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד, נתן את הניתנין למטן למעלן, ואת הניתנין למעלן למטן, ואת הניתנין בחוץ בפנים, ואת הניתנין בפנים בחוץ פסול, ואין בו כרת. ב,ב  השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ, או מקצת דמו בחוץ, להקטיר אימוריו בחוץ, או מקצת אימוריו בחוץ, לאכול בשרו בחוץ, או כזית מבשרו בחוץ, או לאכול כזית מעור האליה בחוץ פסול, ואין בו כרת.  לזרוק דמו למחר, או מקצת דמו למחר, להקטיר אימוריו למחר, או מקצת אימוריו למחר, לאכול בשרו למחר, או כזית מבשרו למחר, או לאכול כזית מעור האליה למחר פיגול, וחייבין עליו כרת. ב,ג  זה הכלל:  כל השוחט והמקבל והמהלך והזורק לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר, חוץ למקומו פסול, ואין בו כרת; חוץ לזמנו פיגול, וחייבין עליו כרת, ובלבד, שיקרב המתיר כמצותו. ב,ד  כיצד קרב המתיר כמצותו:  שחט בשתיקה, קיבל והילך וזרק חוץ לזמנו, או ששחט חוץ לזמנו, קיבל והילך וזרק בשתיקה, או ששחט וקיבל והילך וזרק חוץ לזמנו זה הוא שקרב המתיר כמצותו.  כיצד לא קרב המתיר כמצותו:  שחט חוץ למקומו, קיבל והילך וזרק חוץ לזמנו, או ששחט חוץ לזמנו, וקיבל והילך וזרק חוץ למקומו, או ששחט וקיבל והילך וזרק חוץ למקומו, הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, קיבל והילך וזרק חוץ לזמנן, או ששחט חוץ לזמנן, קיבל והילך וזרק שלא לשמן, או ששחט וקיבל והילך וזרק שלא לשמן זה הוא שלא קרב המתיר כמצותו. ב,ה  לאכול כזית בחוץ וכזית למחר, כזית למחר וכזית בחוץ, כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ פסול, ואין בו כרת.  אמר רבי יהודה, זה הכלל:  אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פיגול, וחייבין עליו כרת; ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן פסול, ואין בו כרת.  וחכמים אומרין, זה וזה פסול, ואין בו כרת.  לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין.   מסכת זבחים פרק ג ג,א  כל הפסולין ששחטו, שחיטתן כשרה:  שהשחיטה כשרה בזרים, ובנשים, ובעבדים, ובטמאים, ואפילו בקודשי קודשים ובלבד שלא יהיו הטמאים, נוגעים בבשר; לפיכך הן פוסלין במחשבה.  וכולן שקיבלו את הדם חוץ לזמנו, וחוץ למקומו אם יש דם הנפש, יחזור הכשר ויקבל. ג,ב  קיבל הכשר, ונתן לפסול יחזיר לכשר.  קיבל בימינו, ונתן לשמאלו יחזיר לימינו.  קיבל בכלי קודש, ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קודש.  נשפך מן הכלי על הרצפה, ואספו כשר.  נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד, נתן את הניתנין למטן למעלן, ואת הניתנין למעלן למטן, את הניתנין בפנים בחוץ, ואת הניתנין בחוץ בפנים אם יש דם הנפש, יחזור הכשר ויקבל. ג,ג  השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול, ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר; רבי אליעזר פוסל.  לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר פחות מכזית, כשר.  לאכול כחצי זית, ולהקטיר כחצי זית כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין. ג,ד  השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור, מן הרוטב, מן הקופה, מן האלל, מן העצמות, ומן הגידים, ומן הקרניים, ומן הטלפיים כשר, ואין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא. ג,ה  השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליה בחוץ, לא פיגל; המולק תורין בפנים, לאכול ביציהן בחוץ לא פיגל.  חלב מוקדשין וביצי תורין, אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. ג,ו  שחטו על מנת להניח את דמו או את אימוריו למחר, או להוציאן לחוץ רבי יהודה פוסל, וחכמים מכשירין.  שחטו על מנת ליתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד, ליתן את הניתנין למטן למעלן, ואת הניתנין למעלן למטן, ואת הניתנין בפנים בחוץ, ואת הניתנין בחוץ בפנים, שיאכלוהו טמאים, ושיקריבוהו טמאים, שיאכלוהו ערלים, ושיקריבוהו ערלים, לשבר עצמות הפסח, ולאכול ממנו נא, ולערב דמו בדם פסולין כשר:  שאין המחשבה פוסלת אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו, והפסח והחטאת שלא לשמן.   מסכת זבחים פרק ד ד,א  בית שמאי אומרין, כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת, כיפר; ובחטאת, שתי מתנות.  ובית הלל אומרין, אף החטאת שנתנה מתנה אחת, כיפר.  לפיכך אם נתן את הראשונה כתקנה, ואת השנייה חוץ לזמנה כיפר; ואם נתן את הראשונה חוץ לזמנה, ואת השנייה חוץ למקומה פיגול, וחייבין עליו כרת. ד,ב  כל הניתנין על מזבח הפנימי, שאם חסר אחת מכל המתנות לא כיפר; לפיכך, אם נתנן כולן כתקנן, ואחת שלא כתקנה פסול, ואין בו כרת. ד,ג  אלו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כוהנים, ומנחת כוהן משיח, ומנחת נסכים, והדם, והנסכים הבאין בפני עצמן, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אף הבאים עם הבהמה.  ולוג שמן של מצורע רבי שמעון אומר, אין חייבין עליו משום פיגול.  ורבי מאיר אומר, חייבין עליו משום פיגול:  שדם האשם מתירו; וכל שיש לו מתירין, בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול. ד,ד  העולה, דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכוהנים.  ועולת העוף, דמה מתיר את בשרה למזבח.  וחטאת העוף, דמה מתיר את בשרה לכוהנים.  פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, דמן מתיר את אימוריהן ליקרב.  רבי שמעון אומר, כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים, אין חייבין עליהן משום פיגול. ד,ה  קודשי גויים, אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.  והשוחטן בחוץ, פטור, דברי רבי שמעון.  ורבי יוסי מחייב.  דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול חייבין עליהן משום נותר ומשום טמא, חוץ מן הדם.  נומי רבי שמעון, בדבר שדרכו להיאכל; אבל כגון העצים והלבונה והקטורת, אין חייבין עליהן משום טומאה. ד,ו  לשם שישה דברים הזבח נזבח לשם הזבח, לשם זובח, לשם ה', לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחוח; חטאת ואשם, לשם חטא.  אמר רבי יוסי, אף מי שלא היה בליבו לשם אחד מכל אלו, כשר שהוא תנאי בית דין, שאין המחשבה הולכת אלא לאחר העובד.   מסכת זבחים פרק ה ה,א  איזה הוא מקומן של זבחים:  קודשי קודשים שחיטתן בצפון, פר ושעיר של יום הכיפורים שחיטתן בצפון; וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.  ודמן טעון הזיה על בין הבדים, ועל הפרוכת, ועל מזבח הזהב; ומתנה אחת מהן, מעכבת.  שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון; אם לא נתן, לא עיכב. ה,ב  פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.  ודמן טעון הזיה על הפרוכת, ועל מזבח הזהב; ומתנה אחת מהן, מעכבת.  שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון; אם לא נתן, לא עיכב.  אלו ואלו נשרפין בבית הדשן. ה,ג  חטאת הציבור והיחיד אלו הן חטאות הציבור, שעירי ראשי חודשים ושל מועדות שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.  ודמן טעון ארבע מתנות, על ארבע קרנות.  כיצד:  עלה לכבש ופנה לסובב, ובא לו לקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית.  שיירי הדם היה שופך על יסוד דרומית.  ונאכלין לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות. ה,ד  העולה, קודשי קודשים שחיטתה בצפון, וקיבול דמה בכלי שרת בצפון.  ודמה טעון שתי מתנות, שהן ארבע.  וטעונה הפשט וניתוח, וכליל לאישים. ה,ה  זבחי שלמי ציבור ואשמות.  אלו הן אשמות אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע, אשם תלוי.  שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.  ודמן טעון שתי מתנות, שהן ארבע.  ונאכלים לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות. ה,ו  התודה ואיל נזיר, קודשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה.  ודמן טעון שתי מתנות, שהן ארבע.  ונאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות.  המורם מהן כיוצא בהן, אלא שהמורם מהן נאכל לכוהנים ולנשיהם ולבניהן ולעבדיהן. ה,ז  שלמים, קודשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה.  ודמן טעון שתי מתנות, שהן ארבע.  ונאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד.  המורם מהן כיוצא בהן, אלא שהמורם מהן נאכל לכוהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם. ה,ח  הבכור והמעשר והפסח, קודשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה.  ודמן טעון מתנה אחת, ובלבד שייתן כנגד היסוד.  ושינה באכילתן:  הבכור נאכל לכוהנים, והמעשר לכל אדם; ונאכלין בכל העיר בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד.  והפסח אינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות; ואינו נאכל אלא למנוייו, ואינו נאכל אלא צלי.   מסכת זבחים פרק ו ו,א  קודשי קודשים ששחטן בראש המזבח, רבי יוסי אומר, כאילו נשחטו בצפון.  רבי יוסי ברבי יהודה אומר, מחצי המזבח ולצפון, כצפון; מחצי המזבח ולדרום, כדרום.  המנחות, היו נקמצות בכל מקום בעזרה; ונאכלות לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות. ו,ב  חטאת העוף הייתה נעשית על קרן דרומית מערבית; ובכל מקום הייתה כשרה, אלא שזה היה מקומה.  ושלושה דברים הייתה אותה הקרן משמשת מלמטן, ושלושה מלמעלן:  מלמטן חטאת העוף, וההגשות, ושיירי הדם; מלמעלן ניסוך המים, והיין, ועולת העוף כשהיא רבה במזרח. ו,ג  כל העולין למזבח עולין דרך ימין, ומקיפין, ויורדין דרך שמאל:  חוץ מן העולה לשלושה דברים אלו שהיו עולין, וחוזרין לעקב. ו,ד  חטאת העוף, כיצד הייתה נעשית:  היה מולק את ראשה ממול עורפה, ואינו מבדיל.  ומזה מדמה, על קיר המזבח; ושיירי הדם, היה מתמצה על היסוד.  אין למזבח אלא דמה, וכולה לכוהנים. ו,ה  עולת העוף, כיצד הייתה נעשית:  עלה לכבש, ופנה לסובב, בא לו לקרן דרומית מזרחית; היה מולק את ראשה ממול עורפה, ומבדיל.  ומיצה את דמה, על קיר המזבח.  ונטל את הראש, והקיף בית מליקתו למזבח; ספגו במלח, וזורקו על גבי האישים.  בא לו לגוף; והסיר את המוראה, ואת הנוצה, ואת בני מעיים היוצאין עימה, והשליכן לבית הדשן.  שיסע, ולא יבדיל; ואם הבדיל, כשר.  ספגו במלח, וזרקו על גבי האישים. ו,ו  לא הסיר לא את המוראה, ולא את הנוצה, ולא את בני מעיים היוצאין עימה, ולא ספגם במלח כל ששינה בה מאחר שמיצה את דמה, כשרה.  הבדיל בחטאת, ולא הבדיל בעולה פסל.  מיצה דם הראש, ולא מיצה דם הגוף פסולה; דם הגוף, ולא מיצה דם הראש כשרה. ו,ז  חטאת העוף שמלקה שלא לשמה, מיצה דמה שלא לשמה, או לשמה ושלא לשמה, או שלא לשמה ולשמה פסולה; עולת העוף כשרה, ובלבד שלא עלת לבעלים.  אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן ושמיצה את דמן לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר חוץ למקומו פסול, ואין בו כרת.  חוץ לזמנו פיגול, וחייבין עליו כרת:  ובלבד, שיקרב המתיר כמצותו.  כיצד קרב המתיר כמצותו:  מלק בשתיקה ומיצה את הדם חוץ לזמנו, או שמלק חוץ לזמנו ומיצה את הדם בשתיקה, או שמלק ומיצה את הדם חוץ לזמנו זה הוא שקרב המתיר כמצותו.  כיצד לא קרב המתיר כמצותו:  מלק חוץ למקומו ומיצה את הדם חוץ לזמנו, או שמלק חוץ לזמנו ומיצה הדם חוץ למקומו, או שמלק ומיצה הדם חוץ למקומו, חטאת העוף שמלקה שלא לשמה מיצה דמה חוץ לזמנה, או שמלקה חוץ לזמנה מיצה דמה שלא לשמה, או שמלק ומיצה דמה שלא לשמה זה הוא שלא קרב המתיר כמצותו.  לאכול כזית בחוץ כזית למחר, כזית למחר וכזית בחוץ, כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ פסול, ואין בו כרת.  אמר רבי יהודה, זה הכלל:  אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פיגול, וחייבין עליו כרת; ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן פסול, ואין בו כרת.  וחכמים אומרין, זה וזה פסול, ואין בו כרת.  לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין.   מסכת זבחים פרק ז ז,א  חטאת העוף שעשאה למטן, כמעשה חטאת לשם חטאת כשרה; כמעשה חטאת לשם עולה, כמעשה עולה לשם חטאת, כמעשה עולה לשם עולה פסולה.  עשאה למעלה כמעשה כולן, פסולה. ז,ב  עולת העוף שעשאה למעלן, כמעשה עולה לשם עולה כשרה.  כמעשה עולה לשם חטאת כשרה, ובלבד שלא עלת לבעלים; כמעשה חטאת לשם עולה, כמעשה חטאת לשם חטאת פסולה.  עשאה למטן, כמעשה כולן פסולה. ז,ג  וכולן אינן מטמאות בבית הבליעה, ומועלין בהן חוץ מחטאת העוף שעשאה למטן, כמעשה חטאת לשם חטאת. ז,ד  עולת העוף שעשאה למטן, כמעשה חטאת לשם חטאת רבי אליעזר אומר, מועלין בה; רבי יהושוע אומר, אין מועלין בה.  אמר רבי אליעזר, מה אם חטאת שאין מועלין בה לשמה, כששינה את שמה, מועלין בה עולה שמועלין בה לשמה, כששינה את שמה, אינו דין שימעלו בה.  אמר לו רבי יהושוע, לא, אם אמרת בחטאת ששינה את שמה לשם עולה, שכן שינה את שמה לדבר שיש בו מעילה תאמר בעולה ששינה את שמה לשם חטאת, שכן שינה את שמה לדבר שאין בו מעילה.  אמר לו רבי אליעזר, והרי קודשי קודשים ששחטן בדרום, ושחטן לשם קודשים קלים יוכיחו, ששינה את שמן לדבר שאין בו מעילה, ומועלין בהן אף אתה אל תתמה על העולה, שאף על פי ששינה את שמה לדבר שאין בו מעילה, שימעלו בה.  אמר לו רבי יהושוע, לא, אם אמרת בקודשי קודשים ששחטן בדרום, ושחטן לשם קודשים קלים, שכן שינה את שמן לדבר שיש בו איסור והיתר תאמר בעולה ששינה את שמה לדבר שכולו מותר. ז,ה  כל הפסולין שמלקו מליקתן פסולה, ואינן מטמאות בבית הבליעה.  מלק בשמאל או בלילה, שחט חולין בפנים, וקודשים בחוץ אינן מטמאות בבית הבליעה.  מלק בסכין, מלק חולין בפנים, וקודשים בחוץ, תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, שיבש גפה, ושנסמית עינה, ושנקטעה רגלה מטמא בבית הבליעה.  זה הכלל כל שהיה פסולה בקודש, אינה מטמא בבית הבליעה; לא היה פסולה בקודש, מטמא בבית הבליעה. ז,ו  מלק, ונמצא טריפה רבי מאיר אומר, אינה מטמא בבית הבליעה; רבי יהודה אומר, מטמא בבית הבליעה.  אמר רבי מאיר, מה אם נבילת בהמה שהיא מטמא במגע ובמשא, שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה נבילת העוף שאינה מטמאה במגע ובמשא, אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה.  מה מצינו בשחיטתה שהיא מכשרתה לאכילה, ומטהרת את טריפתה מטומאתה אף מליקתה שהיא מכשרתה לאכילה, תטהר טריפתה מטומאתה.  רבי יוסי אומר, דייה כנבילת בהמה שחיטתה מטהרת, לא מליקתה.   מסכת זבחים פרק ח ח,א  כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות, או בשור הנסקל אפילו אחד בריבוא, כולם ימותו.  נתערבו בשור שנעברה בו עבירה, או שהמית את האדם על פי עד אחד, או על פי הבעלים, ברובע, ובנרבע, ובמוקצה, ובנעבד, ובאתנן, במחיר, ובכלאיים, ובטריפה, וביוצא דופן ירעו עד שיסתאבו, ויימכרו ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין.  נתערב בחולין תמימים, יימכרו החולין לצריכי אותו המין. ח,ב  קודשים בקודשים, מין במינו זה יקרב לשם מה שהוא, וזה יקרב לשם מה שהוא; קודשים בקודשים, מין בשאינו מינו ירעו עד שיסתאבו, ויימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה, ובדמי היפה שבהן ממין זה; ויפסיד המותר מביתו.  נתערבו בבכור ובמעשר ירעו עד שיסתאבו, ויאכלו כבכור וכמעשר.  הכול יכולין להתערב, חוץ מן החטאת ומן האשם. ח,ג  אשם שנתערב בשלמים רבי שמעון אומר, שניהם יישחטו בצפון, וייאכלו כחומר שבהן.  אמרו לו, אין מביאין קודשים לבית הפסול.  נתערבו חתיכות בחתיכות קודשי קודשים בקודשים קלים, הנאכלין ליום אחד בנאכלין לשני ימים יאכלו כחומר שבהן. ח,ד  אברי חטאת שנתערבו באברי עולה רבי אליעזר אומר, ייתן למעלן, ורואה אני את בשר חטאת מלמעלן כאילו הוא עצים; וחכמים אומרין, תעבור צורתו, וייצא לבית השריפה. ח,ה  אברים באברי בעלי מומין רבי אליעזר אומר, אם קרב ראש אחד, יקרבו כל הראשים; כרעו של אחד, יקרבו כל הכרעיים.  וחכמים אומרין, אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן, ייצא לבית השריפה. ח,ו  דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם, כשר; נתערב ביין, רואין אותו כאילו הוא מים.  נתערב בדם בהמה, או בדם החיה רואין אותו כאילו הוא מים; רבי יהודה אומר, אין דם מבטל דם. ח,ז  נתערב בדם פסולין, יישפך לאמה.  בדם תמצית, יישפך לאמה; ורבי אליעזר מכשיר.  ואם לא נמלך, ונתן כשר. ח,ח  דם תמימין בדם בעלי מומין, יישפך לאמה.  כוס בכוסות רבי אליעזר אומר, אם קרב כוס אחד, יקרבו כל הכוסות; וחכמים אומרין, אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מהן, יישפך לאמה. ח,ט  הניתנין למטן שנתערבו בניתנין למעלן רבי אליעזר אומר, ייתן למעלן, ורואה אני את הניתנין למעלן כאילו הן מים; ויחזור וייתן למטן.  וחכמים אומרין, יישפכו לאמה; ואם לא נמלך, ונתן כשר. ח,י  הניתנין מתנה אחת שנתערבו בניתנין מתנה אחת, יינתנו מתנה אחת; מתן ארבע במתן ארבע, יינתנו מתן ארבע.  מתן ארבע במתנה אחת רבי אליעזר אומר, יינתנו מתן ארבע; ורבי יהושוע אומר, יינתנו מתנה אחת.  אמר רבי אליעזר, והרי הוא עובר על "בל תגרע" (ראה דברים יג,א); אמר רבי יהושוע, והרי הוא עובר על "בל תוסף" (ראה שם).  אמר רבי אליעזר, לא נאמר "בל תוסף" אלא כשהוא עצמו; אמר רבי יהושוע, לא נאמר "בל תגרע" אלא כשהוא עצמו.  ועוד אמר רבי יהושוע, כשנתת עברת על "בל תוסף", ועשית מעשה בידך; וכשלא נתת עברת על "בל תגרע", ולא עשית בידך. ח,יא  הניתנין בפנים שנתערבו בניתנין בחוץ, יישפכו לאמה.  נתן בחוץ, וחזר ונתן בפנים כשר.  בפנים, וחזר ונתן בחוץ רבי עקיבה פוסל, וחכמים מכשירין:  שהיה רבי עקיבה אומר, כל הדמים שנכנסו לכפר בהיכל, פסולין; וחכמים אומרין, החטאת בלבד.  רבי אליעזר אומר, אף האשם, שנאמר "כחטאת, כאשם" (ויקרא ז,ז). ח,יב  חטאת שקיבל דמה בשני כוסות יצא אחד מהן לחוץ, הפנימי כשר; נכנס אחד מהן לפנים רבי יוסי הגלילי מכשיר בחיצון, וחכמים פוסלין.  אמר רבי יוסי הגלילי, מה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ, לא עשה את המשואר כיוצא מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים, אינו דין שלא נעשה את המשואר כנכנס.  נכנס לכפר אף על פי שלא כיפר, פסול, דברי רבי אלעזר; רבי שמעון אומר, עד שיכפר.  רבי יהודה אומר, אם הכניס שוגג, כשר.  כל הדמים הפסולין שניתנו על גבי המזבח, לא ריצה הציץ אלא על הטמא שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה על היוצא.   מסכת זבחים פרק ט ט,א  המזבח מקדש את הראוי לו.  רבי יהושוע אומר, כל הראוי לאישים אם עלה לא יירד, שנאמר "היא העולה על מוקדה" (ויקרא ו,ב):  מה עולה שהיא ראויה לאישים, אם עלת, לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי לאישים, אם עלה, לא יירד.  רבן גמליאל אומר, כל הראוי למזבח אם עלה לא יירד, שנאמר "היא העולה על מוקדה על המזבח" (שם):  מה עולה שהיא ראויה למזבח, אם עלת, לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי למזבח, אם עלה, לא יירד.  אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושוע אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר לא יירדו, ורבי יהושוע אומר יירדו.  רבי שמעון אומר, הזבח כשר והנסכים פסולין, הנסכים כשרים והזבח פסול, אפילו זה וזה פסול הזבח לא יירד, והנסכים יירדו. ט,ב  אלו אם עלו, לא יירדו:  הלן, והיוצא, והטמא, ושנשחט חוץ לזמנו, וחוץ למקומו, ושקיבלו הפסולין וזרקו את דמו.  רבי יהודה אומר, אף שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים אם עלת, תרד.  רבי שמעון אומר, לא תרד, שהיה פסולה בקודש:  שרבי שמעון אומר, כל שפסולו בקודש, הקודש מקבלו; לא היה פסולו בקודש, אין הקודש מקבלו. ט,ג  אלו שלא היה פסולן בקודש הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאיים, והטריפה, ויוצא דופן, ובעלי מומין.  רבי עקיבה מכשיר, בבעלי מומין; רבי חנניה סגן הכוהנים אומר, דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח. ט,ד  כשם שאם עלו, לא יירדו כך אם ירדו, לא יעלו.  וכולם שעלו חיים לראש המזבח, יירדו.  עולה שעלת חיה לראש המזבח, תרד; שחטה בראש המזבח, יפשיט וינתח במקומה. ט,ה  אלו אם עלו, יירדו:  בשר קודשי קודשים, ובשר קודשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושיירי מנחות, והקטורת.  וצמר שבראשי כבשים, ושיער שבזקן התישים, והעצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים ובזמן שהן מחוברין יעלו, שנאמר "והקטיר הכוהן את הכול המזבחה" (ויקרא א,ט); פרשו לא יעלו, שנאמר "ועשית עולותיך הבשר והדם, על מזבח ה' אלוהיך" (דברים יב,כז). ט,ו  וכולם שפקעו מעל גבי המזבח, לא יחזיר; וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח.  אברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם לחצות יחזיר, ומועלין בהן; לאחר חצות לא יחזיר, ואין מועלין בהן. ט,ז  כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו, כך הכבש מקדש.  כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן, כך הכלים מקדשין:  כלי הלח, מקדשין את הלח; ומידות היבש, מקדשות את היבש.  אין כלי לח מקדשין את היבש, ולא מידות היבש מקדשות את הלח.  כלי הקודש שניקבו אם עושין הן מעין מלאכתן שהיו עושין, והן שלמים מקדשין; ואם לאו, אין מקדשין.  וכולן, אין מקדשין אלא בקודש.   מסכת זבחים פרק י י,א  כל התדיר מחברו, קודם את חברו:  התמידין קודמין את המוספין, מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש, ומוספי ראש חודש קודמין למוספי יום טוב של ראש השנה:  שנאמר "מלבד עולת הבוקר, אשר לעולת התמיד תעשו, את אלה" (במדבר כח,כג). י,ב  כל המקודש מחברו, קודם את חברו:  דם חטאת קודם לדם עולה, מפני שהוא מרצה.  אברי עולה קודמין לאימורי חטאת, מפני שהן כליל לאישים.  חטאת קודמת לאשם, מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד.  אשם קודם לתודה ולאיל נזיר, מפני שהוא קודשי קודשים.  תודה ואיל נזיר קודמין לשלמים, מפני שהן נאכלין ליום אחד וטעונין לחם.  שלמים קודמין לבכור, מפני שהן טעונין מתן ארבע סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. י,ג  הבכור קודם למעשר, מפני שקדושתו מרחם ונאכל לכוהנים.  המעשר קודם לעופות, מפני שהוא זבח ויש בו קודשי קודשים דמו ואימוריו. י,ד  העופות קודמין למנחות, מפני שהן מיני דמים.  מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה, מפני שהיא באה על חטא.  חטאת העוף קודמת לעולת העוף.  וכן בהקדשה. י,ה  כל החטאות שבתורה, קודמות לאשמות חוץ מאשם מצורע, מפני שהוא בא על ידי הכשר.  וכל האשמות שבתורה באין בני שתיים, ובאין בכסף שקלים:  חוץ מאשם נזיר ומאשם מצורע שהן באין בני שנתן, ואין באין בכסף שקלים. י,ו  [ז] ובכולם הכוהנים רשאין לשנות באכילתן, לאוכלן צלויין, שלוקין, ומבושלין, ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה, דברי רבי שמעון; רבי מאיר אומר, לא ייתן לתוכן תבלי תרומה, שלא יביא את התרומה לידי פסול. י,ז  [ו] כשם שקודמין בהקרבתן, כך קודמין באכילתן.  שלמים של אמש ושלמים של יום, של אמש קודמין.  שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום, שלמים של אמש קודמין, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, חטאת קודמת, מפני שהיא קודשי קודשים. י,ח  אמר רבי שמעון, אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה, אין אתה צריך לשאול מה הוא, אלא מותר רקיקי מנחות ישראל, ולוג שמן של מצורע; אם ראית שמן שניתן על גבי האישים, אין אתה צריך לשאול מה הוא, אלא מותר רקיקי מנחת כוהנים, ומנחת כוהן משיח:  שאין מתנדבין שמן; רבי טרפון אומר, מתנדבין שמן.   מסכת זבחים פרק יא יא,א  דם חטאת שניתז על הבגד, הרי זה טעון כיבוס אף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלת, שנאמר "במקום קדוש תיאכל" (ויקרא ו,יט):  אחד הנאכלות ואחד הפנימייות, טעונות כיבוס שנאמר "תורת החטאת" (ויקרא ו,יח), תורה אחת לכל החטאות. יא,ב  חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס, בין שהיה לה שעת הכושר, ובין שלא היה לה שעת הכושר.  איזו היא שהיה לה שעת הכושר שלנה, ושנטמאת, ושיצאת; ואיזו היא שלא היה לה שעת הכושר שנשחטה חוץ לזמנה, וחוץ למקומה, ושקיבלו פסולין וזרקו את דמה. יא,ג  ניתז מן הצוואר על הבגד, אינו טעון כיבוס; מן הקרן ומן היסוד, אינו טעון כיבוס.  נשפך על הרצפה, ואספו אינו טעון כיבוס.  אין טעון כיבוס אלא הדם שנתקבל בכלי, וראוי להזיה. יא,ד  ניתז על העור עד שלא הופשט, אינו טעון כיבוס; משהופשט, טעון כיבוס, דברי רבי יהודה.  רבי אלעזר אומר, אף משהופשט אינו טעון כיבוס.  אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם, ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה, וראוי לכיבוס. יא,ה  [ד] אחד הבגד ואחד השק ואחד העור, טעונין כיבוס.  הכיבוס, במקום קדוש; ושבירת כלי חרס, במקום קדוש.  זה חומר בחטאת מקודשי הקודשים. יא,ו  [ה] בגד שיצא חוץ לקלעים, נכנס ומכבסו במקום קדוש.  נטמא חוץ לקלעים, קורעו, ונכנס ומכבסו במקום קדוש.  כלי חרס שיצא חוץ לקלעים, נכנס ושוברו במקום קדוש.  נטמא חוץ לקלעים, נוקבו, ונכנס ושוברו במקום קדוש. יא,ז  [ו] כלי נחושת שיצא חוץ לקלעים, נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש; נטמא חוץ לקלעים פוחתו, ונכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש. יא,ח  [ז] אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח, אחד קודשי קודשים ואחד קודשים קלים טעונין מריקה ושטיפה.  רבי שמעון אומר, קודשים קלים, אינן טעונין מריקה ושטיפה.  רבי טרפון אומר, אם בישל בו מתחילת הרגל, יבשל בו את כל הרגל; וחכמים אומרין, עד זמן אכילה, מריקה ושטיפה.  מריקה כמריקת הכוס, ושטיפה כשטיפת הכוס.  מריקה ושטיפה, בצונן; והשפוד והאסכלה, מגעילן בחמין. יא,ט  [ח] בישל בו קודשים וחולין, או קודשי קודשים וקודשים קלים אם יש בהן בנותן טעם הרי הקלים נאכלין כחמורין, ואינן טעונין מריקה ושטיפה, ואינן פוסלין במגע.  רקיק שנגע ברקיק, וחתיכה בחתיכה לא כל הרקיק ולא כל החתיכה אסורין:  אינו אסור אלא מקום שבלע.   מסכת זבחים פרק יב יב,א  טבול יום, ומחוסר כיפורים אינן חולקין בקודשים לאכול לערב.  אונן נוגע, ואינו מקריב, ואינו חולק לאכול לערב.  בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין חולקין ואוכלין, אבל לא מקריבין.  וכל שאינו ראוי לעבודה, אינו חולק בבשר; וכל שאין לו בבשר, אין לו בעורות.  אפילו טמא בשעת זריקת דמים, וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק בבשר, שנאמר "המקריב את דם השלמים, ואת החלב מבני אהרון:  לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז,לג). יב,ב  כל שאין לו בבשר אין לו בעורות, שנאמר "עור העולה אשר הקריב, לכוהן לו יהיה" (ויקרא ז,ח).  כל שלא זכה המזבח בבשרה, לא זכו הכוהנים בעורה שנאמר "עולת איש" (שם), עולה שעלת לאיש.  עולה שנשחטה שלא לשמה אף על פי שלא עלת לבעלים, עורה לכוהנים:  אחד עולת האיש ואחד עולת האישה, עורותיהן לכוהנים. יב,ג  עורות קודשים קלים, לבעלים; עורות קודשי קודשים, לכוהנים.  קל וחומר:  מה אם עולה שלא זכו בבשרה, זכו בעורה קודשי קודשים שזכו בבשרן, אינו דין שיזכו בעורן.  אין המזבח מוכיח, שאין לו עור מכל מקום. יב,ד  כל הקודשים שאירע בהן פסול קודם להפשטן, אין עורותיהן לכוהנים; לאחר הפשטן, עורותיהן לכוהנים.  אמר רבי חנניה סגן הכוהנים, מימיי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה; אמר רבי עקיבה, מדבריו למדנו, שהמפשיט את הבכור, ונמצא טריפה שייאותו הכוהנים בעורו.  וחכמים אומרין, אין לא ראיתי ראיה, אלא ייצא לבית השריפה. יב,ה  פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים בזמן שהן נשרפין כמצותן נשרפין בבית הדשן, ומטמאין בגדים; ואם אינן נשרפין כמצותן נשרפין בבית הבירה, ואין מטמאין בגדים. יב,ו  היו סובלין אותם במוטות יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו הראשונים מטמאין בגדים; והאחרונים אינן מטמאין בגדים, עד שייצאו.  יצאו אלו ואלו, מטמאין בגדים; רבי שמעון אומר, אלו ואלו אינן מטמאין בגדים, עד שייצת האור ברובן.  ניתך הבשר, אין השורף מטמא בגדים.   מסכת זבחים פרק יג יג,א  השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה, וחייב על העלייה.  רבי יוסי הגלילי אומר, השוחט בפנים, ומעלה בחוץ חייב; שחט בחוץ, והעלה בחוץ פטור, שלא העלה אלא דבר פסול.  אמרו לו, אף השוחט בפנים, ומעלה בחוץ כיון שהוציאו, פסלו. יג,ב  טמא שאכל בין קודש טמא, ובין קודש טהור חייב.  רבי יוסי הגלילי אומר, טמא שאכל טהור, חייב; וטמא שאכל טמא, פטור שלא אכל, אלא דבר טמא.  אמרו לו, אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו, טימאהו.  וטהור שאכל טמא פטור, שאינו חייב אלא על טומאת הגוף. יג,ג  חומר בשחיטה מבעלייה, ובעלייה מבשחיטה:  שהשוחט להדיוט, חייב; והמעלה להדיוט, פטור.  חומר בעלייה שניים שאחזו בסכין ושחטו, פטורין; אחזו באבר והעלוהו, חייבין.  העלה וחזר והעלה, חייב על כל עלייה ועלייה, דברי רבי שמעון; רבי יוסי אומר, אינו חייב אלא אחת, ואינו חייב אלא עד שיעלה לראש המזבח.  רבי שמעון אומר, אפילו העלה על הסלע או על האבן, חייב. יג,ד  אחד קודשים כשרים, ואחד קודשים פסולין, שהיה פסולן בקודש, והקריבן בחוץ חייב.  המעלה כזית מן העולה, ומן האימורין בחוץ חייב.  הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כוהנים, ומנחת כוהן משיח, ומנחת נסכים, שהקריב מאחד מהן כזית בחוץ חייב; רבי אליעזר פוטר, עד שיקריב את כולן.  וכולן שהקריבן בפנים, ושייר מהן כזית, והקריבו בחוץ חייב; וכולן שחסרו כל שהן, והקריבן בחוץ פטור. יג,ה  המקריב קודשים ואימוריהן בחוץ, חייב.  מנחה שלא נקמצה, והקריבה בחוץ פטור; קמצה, וחזר קומצה לתוכה, והקריבה בחוץ חייב. יג,ו  הקומץ והלבונה, שהקריב את אחד מהן בחוץ חייב; רבי אלעזר פוטר, עד שיקריב את השני.  אחד בפנים, ואחד בחוץ חייב.  שני בזיכי לבונה, שהקריב אחד מהן בחוץ חייב.  רבי אלעזר פוטר, עד שיקריב את השני.  אחד בפנים, ואחד בחוץ חייב.  הזורק מקצת דמים בחוץ, חייב; רבי אלעזר אומר, אף המנסך מי חג בחג בחוץ, חייב.  רבי נחמיה אומר, שיירי הדם שהקריבן בחוץ, חייב. יג,ז  המולק את העוף בפנים, והעלה בחוץ חייב; מלק בחוץ, והעלה בחוץ פטור.  השוחט את העוף בפנים, והעלה בחוץ פטור; שחט בחוץ, והעלה בחוץ חייב.  נמצא דרך הכשרו מבפנים, פטורו מבחוץ; דרך הכשרו בחוץ, פטורו מבפנים.  רבי שמעון אומר, כל שחייבין עליו בחוץ, חייבין על כיוצא בו בפנים שהעלהו בחוץ, חוץ מן השוחט בפנים, והמעלה בחוץ. יג,ח  חטאת שקיבל דמה בכוס אחד נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים, בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב, שכולו ראוי לבוא בפנים.  קיבל דמה בשני כוסות נתן שניהם בחוץ, חייב; אחד בפנים, ואחד בחוץ חייב.  אחד בחוץ, ואחד בפנים חייב על החיצון, והפנימי מכפר.  למה הדבר דומה:  למפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות שחט שתיהן בפנים, פטור; שתיהן בחוץ, חייב.  אחת בפנים, ואחת בחוץ חייב; אחת בחוץ, ואחת בפנים חייב על החיצונה, והפנימית מכפרת.  כשם שדמה פוטר את בשרה, כך הוא פוטר את בשר חברתה.   מסכת זבחים פרק יד יד,א  פרת חטאת שנשרפה חוץ מגיתה, וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ פטור:  שנאמר "ואל פתח אוהל מועד, לא יביאנו" (ויקרא יז,ט) כל שאינו ראוי לבוא אל פתח אוהל מועד, אין חייבין עליו. יד,ב  הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאיים, והטריפה, ויוצא דופן, שהקריבן בחוץ פטור:  שנאמר "לפני משכן ה'" (ויקרא יז,ד) כל שאינו ראוי לבוא אל משכן ה', אין חייבין עליו.  בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועין ובין בעלי מומין עוברין, שהקריבן בחוץ פטור.  רבי שמעון אומר, בעלי מומין קבועין, פטור; ובעלי מומין עוברין, בלא תעשה.  תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, שהקריבן בחוץ פטור.  רבי שמעון אומר, בני יונה שעבר זמנן, פטור; ותורין שלא הגיע זמנן, בלא תעשה.  אותו ואת בנו, ומחוסר זמן רבי שמעון אומר, הרי זה בלא תעשה:  שהיה רבי שמעון אומר, כל שהוא ראוי לבוא לאחר זמן הרי זה בלא תעשה, ואין בו כרת.  וחכמים אומרין, כל שאין בו כרת, אין בו בלא תעשה. יד,ג  מחוסר זמן, בין בגופו בין בבעליו.  איזה הוא מחוסר זמן בבעליו הזב, והזבה, והיולדת, והמצורע:  שהקריבו חטאתן ואשמן בחוץ, פטורין; עולותיהן ושלמיהן בחוץ, חייבין.  המעלה מבשר חטאת, מבשר קודשי קודשים, מבשר אשם, מבשר קודשים קלים, מותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושיירי מנחות, והיוצק, והבולל, והפותת, והמולח, והמניף, המגיש, והמסדר את השולחן, והמטיב את הנרות, הקומץ, והמקבל דמים בחוץ פטור; ואין חייבין עליו לא משום זרות, ולא משום טומאה, ולא משום מחוסר בגדים, ולא משום רחוץ ידיים ורגליים. יד,ד  עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות; משהוקם המשכן נאסרו הבמות, ועבודה בכוהנים.  קודשי קודשים, נאכלים לפנים מן הקלעים; קודשים קלים, בכל מחנה ישראל. יד,ה  באו לגלגל, הותרו הבמות.  קודשי קודשים, נאכלים לפנים מן הקלעים; קודשים קלים, בכל מקום. יד,ו  באו לשילה, נאסרו הבמות.  ולא היה שם תקרה, אלא בית של אבנים מלמטן יריעות מלמעלן; והיא הייתה מנוחה.  קודשי קודשים, נאכלים לפנים מן הקלעים; קודשים קלים ומעשר שני, בכל הרואה. יד,ז  באו לנוב ולגבעון, הותרו הבמות.  קודשי קודשים, נאכלים לפנים מן הקלעים; קודשים קלים, בכל ערי ישראל. יד,ח  באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להן עוד היתר, והיא הייתה נחלה.  קודשי קודשים, נאכלים לפנים מן הקלעים; קודשים קלים ומעשר שני, לפנים מן החומה. יד,ט  כל הקודשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, והקריבן בשעת איסור הבמות בחוץ הרי אלו בעשה ולא תעשה, וחייבין עליהן כרת.  הקדישן בשעת היתר במות, והקריבן בשעת איסור במות הרי אלו בעשה ולא תעשה, ואין חייבין עליהן כרת.  הקדישן בשעת איסור במות, והקריבן בשעת היתר במות הרי אלו בעשה, ואין בהן בלא תעשה. יד,י  אלו קודשים קרבים במשכן, קודשים שהוקדשו למשכן.  קרבנות הציבור, קרבין במשכן; וקרבנות היחיד, בבמה.  קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן, יקרבו במשכן; ואם הקריבן בבמה, פטור.  מה בין במת היחיד לבמת הציבור:  סמיכה, ושחיטת צפון, ומתן סביב, ותנופה, והגשה.  רבי יהודה אומר, אין מנחה בבמה.  וכיהון, ובגדי שרת, וכלי שרת, וריח ניחוח, ומחיצה לדמים, וריחוץ ידיים ורגליים.  אבל הזמן, והנותר, והטמא שווין בזה ובזה.     מסכת מנחות פרק א א,א  כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:  חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות.  מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן נתן בכלי והילך והקטיר שלא לשמן, או לשמן ושלא לשמן, או שלא לשמן ולשמן פסולות.  כיצד לשמן ושלא לשמן, לשם מנחת חוטא ולשם מנחת נדבה; שלא לשמן ולשמן, לשם מנחת נדבה ומנחת חוטא. א,ב  אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות שקמצן זר, אונן, טבול יום, מחוסר בגדים, ומחוסר כיפורים, ושלא רחוץ ידיים ורגליים, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי רגלי חברו פסל.  קמץ בשמאל, פסל; בן בתירה אומר, יחזור ויקמוץ בימין.  קמץ ועלה בידו צרור, או גרגר מלח, או קורט של לבונה פסל:  מפני שאמרו, הקומץ את היתר ואת החסר, פסול.  איזה הוא יתר, שקמצו מבורץ; וחסר, שקמץ בראשי אצבעותיו.  כיצד הוא עושה, פושט את אצבעותיו על פס ידו. א,ג  ריבה שמנה, או חסר שמנה, וחסר לבונתה פסולה.  הקומץ את המנחה לאכול שייריה בחוץ, או כזית משייריה בחוץ, להקטיר קומצה בחוץ, או כזית מקומצה בחוץ, או להקטיר לבונתה בחוץ פסול, ואין בו כרת; לאכול שייריה למחר, או כזית משייריה למחר, להקטיר קומצה למחר, או כזית מקומצה למחר, או להקטיר לבונתה למחר פיגול, וחייבין עליו כרת.  זה הכלל:  כל הקומץ, והנותן בכלי, המהלך, והמקטר, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר חוץ למקומו פסול, ואין בו כרת.  חוץ לזמנו פיגול, וחייבין עליו כרת:  ובלבד, שיקרב המתיר כמצותו. א,ד  כיצד קרב המתיר כמצותו:  קמץ בשתיקה, נתן בכלי והילך והקטיר חוץ לזמנו, או שקמץ חוץ לזמנו, נתן בכלי והילך והקטיר בשתיקה, או שקמץ ונתן בכלי והילך והקטיר חוץ לזמנו זה הוא שקרב המתיר כמצותו.  [ד] כיצד לא קרב המתיר כמצותו:  קמץ חוץ למקומו, ונתן בכלי והילך והקטיר חוץ לזמנו, או שקמץ חוץ לזמנו, נתן בכלי והילך והקטיר חוץ למקומו, או שקמץ ונתן בכלי והילך והקטיר חוץ למקומו, מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן, נתן בכלי והילך והקטיר חוץ לזמנן, או שקמץ חוץ לזמנן, ונתן בכלי והילך והקטיר שלא לשמן, או שקמץ ונתן בכלי והילך והקטיר שלא לשמן זה הוא שלא קרב המתיר כמצותו.  לאכול כזית בחוץ כזית למחר, כזית למחר כזית בחוץ, כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר, כחצי זית למחר כחצי זית בחוץ פסול, ואין בו כרת.  אמר רבי יהודה, זה הכלל:  אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פיגול, וחייבין עליו כרת; ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן פסול, ואין בו כרת.  וחכמים אומרין, זה וזה פסול, ואין בו כרת.  לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין.   מסכת מנחות פרק ב ב,א  הקומץ את המנחה לאכול שייריה או להקטיר קומצה למחר מודה רבי יוסי בזה שהוא פיגול, וחייבין עליו כרת.  להקטיר לבונתה למחר רבי יוסי אומר, פיגול, ואין בו כרת; וחכמים אומרין, פיגול, וחייבין עליו כרת.  אמרו לו, מה שנת מן הזבח.  אמר להן, שהזבח דמו ובשרו ואימוריו אחד, והלבונה אינה מן המנחה. ב,ב  שחט שני כבשים לאכול אחת מן החלות למחר, הקטיר שני בזיכין לאכול אחד מן הסדרים למחר רבי יוסי אומר, אותה החלה ואותו הסדר שחישב עליו פיגול, וחייבין עליו כרת; והשני פסול, ואין בו כרת.  וחכמים אומרין, זה וזה פיגול, וחייבין עליו כרת.  נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים רבי יהודה אומר, שניהם יצאו לבית השריפה, שאין קרבן ציבור חלוק; וחכמים אומרין, הטמא בטומאתו, והטהור ייאכל. ב,ג  התודה מפגלת את הלחם, והלחם אינו מפגל את התודה.  כיצד:  השוחט את התודה לאכול ממנה למחר, היא והלחם מפוגלין; לאכול מן הלחם למחר הלחם מפוגל, והתודה אינה מפוגלת.  הכבשים מפגלין את הלחם, והלחם אינו מפגל את הכבשים.  כיצד:  השוחט את הכבשים לאכול מהן למחר, הן והלחם מפוגלין; לאכול מן הלחם למחר הלחם מפוגל, והכבשים אינן מפוגלין. ב,ד  הזבח מפגל את הנסכים, משקדשו בכלי, דברי רבי מאיר; והנסכים אינן מפגלין את הזבח.  כיצד:  השוחט את הזבח לאכול הימנו למחר, הוא ונסכיו מפוגלין; להקריב נסכיו למחר נסכיו מפוגלין, והזבח אינו מפוגל. ב,ה  פיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ רבי מאיר אומר, פיגול, וחייבין עליו כרת; וחכמים אומרין, אין בו כרת, עד שיפגל את כל המתיר.  ומודים חכמים לרבי מאיר במנחת חוטא ובמנחת קנאות, שאם פיגל בקומץ שהוא פיגול, וחייבין עליו כרת:  שהקומץ הוא המתיר.  שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר, והקטיר אחד מן הבזיכין לאכול שתי סדרים למחר רבי מאיר אומר, פיגול, וחייבין עליו כרת; וחכמים אומרין, אין בו כרת, עד שיפגל את כל המתיר.  שחט אחד מן הכבשים לאכול הימנו למחר הוא פיגול, וחברו כשר; לאכול מחברו למחר, שניהם כשרים.   מסכת מנחות פרק ג ג,א  הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו לאכול, ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר; רבי אליעזר פוסל.  לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר פחות מכזית, כשר; לאכול כחצי זית, ולהקטיר כחצי זית כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין. ג,ב  לא יצק, לא בלל, ולא פתת, לא מלח, לא הניף, לא הגיש, או שפתתן פתין מרובות ולא משחן כשרה.  נתערב קומצה בקומץ חברתה, במנחת כוהנים, במנחת כוהן משיח, ובמנחת נסכים כשרה.  רבי יהודה אומר, במנחת כוהנים, במנחת כוהן משיח, ובמנחת נסכים פסולה:  שזו בלילתה עבה, וזו בלילתה רכה; והן בולעות זו מזו. ג,ג  שתי מנחות שלא נקמצו, נתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה, ומזו בפני עצמה כשרות; ואם לאו, פסולות.  קומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה, לא יקטיר; ואם הקטיר זו שנקמצה, עלת לבעלים, וזו שלא נקמצה, לא עלת לבעלים.  נתערב קומצה בשייריה, או שייריה בשל חברתה לא יקטיר; ואם הקטיר, עלת לבעלים.  נטמא הקומץ, והקריבו הציץ מרצה.  יצא, והקריבו אין הציץ מרצה:  שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה על היוצא. ג,ד  נטמאו שייריה, נשרפו שייריה, אבדו שייריה כמידת רבי אליעזר, כשרה; כמידת רבי יהושוע, פסולה.  שלא בכלי שרת, פסולה; רבי שמעון מכשיר.  הקטיר קומצה פעמיים, כשרה. ג,ה  הקומץ, מיעוטו מעכב את רובו; עישרון, מיעוטו מעכב את רובו.  היין, מיעוטו מעכב את רובו; השמן, מיעוטו מעכב את רובו.  הסולת והשמן מעכבין זה את זה.  הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה. ג,ו  שני שעירי יום הכיפורים מעכבין זה את זה.  שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה.  שתי חלות מעכבות זו את זו.  שני סדרים מעכבין זה את זה.  שני בזיכין מעכבין זה את זה.  הסדרים והבזיכים מעכבין זה את זה.  שני מינים שבנזיר, שלושה שבפרה, ארבעה שבתודה, ארבעה שבלולב, ארבעה שבמצורע מעכבין זה את זה.  שבע הזיות שבפרה מעכבות זו את זו.  שבע הזיות שעל בין הבדים, שעל הפרוכת, שעל מזבח הזהב מעכבות זו את זו. ג,ז  שבעה קני מנורה מעכבות זו את זו.  שבעה נרותיה מעכבות זו את זו.  שתי פרשייות שבמזוזה מעכבות זו את זו; אפילו כתב אחד מעכבן.  ארבע פרשייות שבתפילין מעכבות זו את זו; אפילו כתב אחד מעכבן.  ארבע ציצייות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת; רבי ישמעאל אומר, ארבעתן ארבע מצוות.   מסכת מנחות פרק ד ד,א  התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת.  תפילה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד.  הסולת והשמן אינן מעכבין את היין, ולא היין מעכבן.  המתנות של מזבח החיצון אינן מעכבות זו את זו. ד,ב  הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את זה.  אמר רבי שמעון, אם היו להם פרים מרובים, ולא היו להן נסכים יביאו פר אחד ונסכיו; ואל יקרבו כולם בלא נסכים. ד,ג  הפר והאילים הכבשים והשעיר אינן מעכבין את הלחם, ולא הלחם מעכבן.  הלחם מעכב את הכבשים, והכבשים אינן מעכבין את הלחם, דברי רבי עקיבה.  אמר רבי שמעון בן ננס, לא כי, אלא הכבשים מעכבין את הלחם, והלחם אינו מעכב את הכבשים:  שכן מצינו, שכשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה, קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם.  אמר רבי שמעון, הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו:  שכל האמור בחומש הפקודים, קרב במדבר, וכל האמור בתורת כוהנים, לא קרב במדבר; משבאו לארץ, קרבו אלו ואלו.  ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם:  שהכבשים מתירין את עצמן, בלא לחם; ולחם בלא כבשים, אין לו מי יתירנו. ד,ד  התמידין אינן מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבין את התמידין, ולא המוספין מעכבין זה את זה.  לא הקריבו כבש לבוקר, יקריבו בין הערביים.  אמר רבי שמעון, אימתיי, בזמן שהיו אנוסין או שוגגין:  אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש לבוקר, לא יקריבו בין הערביים; לא הקטירו קטורת לבוקר, יקטירו בין הערביים.  אמר רבי שמעון, וכולה הייתה קרבה בין הערביים, שאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים, ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערביים. ד,ה  חביתי כוהן גדול לא היו באות חציין, אלא מביא עישרון שלם וחוצהו, מקריב מחצה בבוקר, ומחצה בין הערביים.  וכוהן שהקריב מחצה בשחרית ומת, ומינו כוהן אחר תחתיו לא יביא חצי עישרון מביתו, ולא חצי עשרון של ראשון:  אלא מביא עישרון שלם, וחוצהו, ומקריב מחצה, ומחצה אבד; נמצאו שני חציין קרבין, ושני חציין אובדין.  לא מינו כוהן אחר, משל מי הייתה קרבה אמר רבי שמעון, משל ציבור; רבי יהודה אומר, משל יורשים.  ושלמה הייתה קרבה.   מסכת מנחות פרק ה ה,א  כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה, ושתי הלחם שהן באות חמץ.  רבי מאיר אומר, שאור בודה להן מתוכן ומחמצן.  רבי יהודה אומר, אף היא אינה באה מן המובחר; אלא מביא שאור, ונותן לתוך המידה, וממלא את המידה.  אמרו לו, אף היא הייתה חסרה או יתרה. ה,ב  כל המנחות נילושות בפושרין, ומשמרן שלא יחמיצו.  ואם החמיצו שייריה עובר בלא תעשה, שנאמר "כל המנחה, אשר תקריבו לה' לא תיעשה, חמץ" (ויקרא ב,יא).  וחייבין על לישתה, ועל עריכתה, ועל אפייתה. ה,ג  יש טעונות שמן ולבונה, שמן ולא לבונה, לבונה ולא שמן, לא שמן ולא לבונה:  אלו טעונות שמן ולבונה מנחת הסולת, והמחבת, והמרחשת, והחלות, והרקיקים, מנחת כוהנים, מנחת כוהן משיח, מנחת גויים, מנחת נשים, מנחת העומר.  מנחת נסכים טעונה שמן, ואין טעונה לבונה.  מנחת לחם הפנים טעונה לבונה, ואינה טעונה שמן.  שתי הלחם, ומנחת חוטא, ומנחת קנאות לא שמן ולא לבונה. ה,ד  וחייב על השמן בפני עצמו, ועל הלבונה בפני עצמה.  נתן עליה שמן, פסלה; לבונה, ילקטנה.  נתן שמן על שייריה, אינו עובר בלא תעשה.  נתן כלי על גבי כלי, לא פסלה. ה,ה  יש טעונות הגשה ואינן טעונות תנופה, תנופה ולא הגשה, הגשה ותנופה, לא תנופה ולא הגשה:  אלו טעונות הגשה ואינן טעונות תנופה מנחת הסולת, והמחבת, והמרחשת, והחלות, והרקיקין, מנחת כוהנים, מנחת כוהן משיח, מנחת גויים, מנחת נשים, מנחת חוטא.  רבי שמעון אומר, מנחת כוהנים, ומנחת כוהן משיח אין בהן הגשה:  מפני שאין בהן קמיצה; וכל שאין בהן קמיצה, אין בהן הגשה. ה,ו  אלו טעונות תנופה ואינן טעונות הגשה לוג שמן של מצורע, ואשמו, והביכורים כדברי רבי אליעזר בן יעקוב, ואימורי שלמי יחיד, וחזה ושוק שלהן, אחד אנשים ואחד נשים, בישראל אבל לא באחרים, ושתי הלחם, ושני כבשי עצרת.  כיצד הוא עושה:  נותן שתי הלחם על שני כבשים, מניח שתי ידיו מלמטן, מוליך ומביא, מעלה ומוריד:  שנאמר "אשר הונף, ואשר הורם" (שמות כט,כז).  ותנופה הייתה במזרח, והגשה במערב; ותנופות קודמות להגשות.  מנחת העומר ומנחת קנאות, טעונות תנופה והגשה.  לחם הפנים ומנחת נסכים, לא תנופה ולא הגשה. ה,ז  רבי שמעון אומר, שלושה מינים טעונים שלוש מצוות, שתיים בכל אחד ושלישית אין בהן; ואלו הן זבחי שלמי יחיד, וזבחי שלמי ציבור, ואשם מצורע:  זבחי שלמי יחיד טעונים סמיכה חיים, ותנופה שחוטים, ואין בהן תנופה חיים.  זבחי שלמי ציבור טעונין תנופה חיים, ושחוטים, ואין בהן סמיכה.  אשם מצורע טעון סמיכה, ותנופה חי, ואין בו תנופה שחוט. ה,ח  האומר הרי עליי במחבת, לא יביא במרחשת; במרחשת, לא יביא במחבת.  מה בין מחבת למרחשת אלא שהמרחשת יש לה כסוי, ולמחבת אין לה כסוי, דברי רבי יוסי הגלילי; רבי חנניה בן גמליאל אומר, מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, ומחבת צפה ומעשיה קשין. ה,ט  הרי עליי בתנור, לא יביא מאפה כופח ומאפה רעפים ומאפה יורת הערביים; רבי יהודה אומר, אם רצה יביא מאפה כופח, יביא.  הרי עליי מנחת מאפה לא יביא מחצה חלות, ומחצה רקיקין; רבי שמעון מתיר, מפני שהוא קרבן אחד.   מסכת מנחות פרק ו ו,א  אלו מנחות נקמצות, ושייריהן לכוהנים מנחת הסולת, והמחבת, והמרחשת, והחלות, והרקיקין, ומנחת גויים, ומנחת נשים, ומנחת העומר, ומנחת חוטא, ומנחת קנאות.  רבי שמעון אומר, מנחת חוטא של כוהנים נקמצת, הקומץ קרב לעצמו, והשיריים קרבין לעצמן. ו,ב  מנחת כוהנים, ומנחת כוהן משיח, ומנחת נסכים למזבח, ואין בהן לכוהנים; ובזה יפה כוח המזבח מכוח הכוהנים.  שתי הלחם, ולחם הפנים לכוהנים, ואין בהן למזבח; ובזה יפה כוח הכוהנים מכוח המזבח. ו,ג  כל המנחות הנעשות בכלי, טעונות שלוש מתנות שמן יציקה, ושמן בלילה, ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן.  החלות בוללן, דברי רבי; וחכמים אומרין, אף הסולת.  החלות טעונות בלילה, והרקיקין משיחה.  כיצד מושחן, כמין כי; ושאר השמן נאכל לכוהנים. ו,ד  כל המנחות הנעשות בכלי, טעונות פתיתה:  מנחת ישראל כופל אחד לשניים, ושניים לארבעה, ומבדיל.  מנחת כוהנים כופל אחד לשניים, ושניים לארבעה, ואינו מבדיל; מנחת כוהן המשיח, לא היה מכפלה.  רבי שמעון אומר, מנחת כוהנים ומנחת כוהן משיח, אין בהן פתיתה:  מפני שאין בהן קמיצה; וכל שאין בה קמיצה, אין בה פתיתה.  וכולן, פתיתתן כזיתים. ו,ה  כל המנחות טעונות שלוש מאות שיפה, וחמש מאות בעיטה.  השיפה והבעיטה בחיטים; רבי יוסי אומר, אף בבצק.  כל המנחות באות עשר עשר חוץ מלחם הפנים וחביתי כוהן גדול, שהן באות שתים עשרה, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, כולן באות שתים עשרה חוץ מחלות תודה והנזירות, שהן באות עשר עשר. ו,ו  העומר, היה בא עישרון משלוש סאין; שתי הלחם, שתי עשרונות משלוש סאין; לחם הפנים, עשרים וארבעה עשרונות מעשרים וארבע סאין. ו,ז  העומר, היה מנופה בשלוש עשרה נפה; ושתי הלחם, בשתים עשרה; ולחם הפנים, באחת עשרה.  רבי שמעון אומר, לא היה להן קצבה; אלא סולת מנופה כל צורכה היה מביא שנאמר "ולקחת סולת ואפית אותה" (ויקרא כד,ה), עד שתהא מנופה כל צורכה.   מסכת מנחות פרק ז ז,א  התודה באה חמש סאין ירושלמייות, שהן שש מדברייות שתי איפות, האיפה שלוש סאין עשרים עישרון, עשרה לחמץ ועשרה למצה.  עשרה לחמץ, עישרון לחלה.  עשרה למצה, ובמצה שלושת מינים חלות, ורקיקין, ורבוכה; נמצאו שלושה עשרונות ושליש לכל מין ומין, ושלוש חלות לעישרון.  במידה ירושלמית היו שלושים קב חמישה עשר לחמץ, וחמישה עשר למצה.  חמישה עשר לחמץ, קב ומחצה לחלה.  וחמישה עשר למצה, ובמצה שלושת מינים חלות, ורקיקין, ורבוכה; נמצאו חמשת קבין לכל מין, ושתי חלות לקב. ז,ב  המילואים היו באים כמצה שבתודה חלות, ורקיקים, ורבוכה.  הנזירות הייתה באה שתי ידות כמצה שבתודה חלות ורקיקים, ואין בהן רבוכה; ועשרת קבין ירושלמיין, שהן שישה עשרונות ועדואין.  ומכולם היה נוטל אחד מעשרה תרומה, שנאמר "והקריב ממנו אחד מכל קרבן, תרומה לה'" (ויקרא ז,יד):  "אחד", שלא ייטול פרוס.  "מכל קרבן" שיהיו כל הקרבנות שווין, שלא ייטול מקרבן לחברו.  "לכוהן, הזורק את דם השלמים לו יהיה" (שם), והשאר נאכל לבעלים. ז,ג  השוחט את התודה בפנים, ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם.  שחטה עד שלא קרמו בתנור, ואפילו קרמו כולם חוץ מאחד מהן לא קדש הלחם.  שחטה חוץ לזמנה, וחוץ למקומה קדש הלחם.  שחטה, ונמצאת טריפה לא קדש הלחם.  שחטה, ונמצאת בעלת מום רבי אליעזר אומר, קדש; וחכמים אומרין, לא קדש.  שחטה שלא לשמה, וכן איל המילואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן לא קדש הלחם. ז,ד  נסכים שקדשו בכלי, ונמצא הזבח פסול אם יש שם זבח אחר, יקרבו עימו; ואם לאו, ייפסלו בלינה.  ולד תודה ותמורתה, והמפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה אינן טעונין לחם:  שנאמר "והקריב על זבח התודה חלות" (ויקרא ז,יב) תודה טעונה לחם, ולא ולדה ולא חליפתה ולא תמורתה טעונים לחם. ז,ה  האומר הרי עליי תודה יביא, היא ולחמה מן החולין.  תודה מן החולין, ולחמה מן המעשר יביא לחמה מן החולין; תודה מן המעשר, ולחמה מן החולין יביא.  התודה, היא ולחמה מן המעשר יביא:  לא יביא מחיטי מעשר שני, אלא ממעות מעשר שני. ז,ו  ומניין לאומר הרי עליי תודה, לא יביא אלא מן החולין:  שנאמר "וזבחת פסח לה' אלוהיך, צאן ובקר" (דברים טז,ב) והלוא אין פסח בא, אלא מן הכבשים ומן העיזים.  אם כן למה נאמר "צאן ובקר", אלא להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח:  מה פסח שהוא בא חובה, אינו בא אלא מן החולין אף כל דבר שהוא בא חובה, לא יבוא אלא מן החולין.  הרי עליי תודה, והרי עליי שלמים הואיל והן באים חובה, לא יבואו אלא מן החולין.  הנסכים בכל מקום, לא יבואו אלא מן החולין.   מסכת מנחות פרק ח ח,א  כל קרבנות הציבור והיחיד באים מהארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן:  חוץ מן העומר ומשתי הלחם, שאינן באים אלא מן החדש ומן הארץ.  וכולן אינן באין אלא מן המובחר.  ואיזה הוא המובחר שלהם מכמס וינוחה, אלפא לסולת; שנייה להם, חפריים בבקעה.  וכל הארצות היו כשרות, אלא מכאן היו מביאין. ח,ב  אין מביאין לא מבית הזבלים, ולא מבית השלחים, ולא מבית האילן; ואם הביא, כשר.  כיצד הוא עושה:  נרה שנה הראשונה, ובשנייה זורעה קודם לפסח שבעים יום, והיא עושה סולת מרובה.  כיצד הוא בודק:  הגזבר מכניס ידו לתוכה; עלה בה אבק פסולה, עד שינפנה.  ואם התליעה, פסולה. ח,ג  תקועה, אלפא לשמן; אבא שאול אומר, שנייה לה רגב בעבר הירדן.  וכל הארצות היו כשרות, אלא מכאן היו מביאין.  אין מביאין לא מבית הזבלים, ולא מבית השלחים, ולא ממה שנזרע ביניהן; ואם הביא, כשר.  אין מביאין אנפיקנון; ואם הביא, כשר.  אין מביאין מן הגרגרים שנשרו במים, ולא מן הכבושין, ולא מן השלוקין; ואם הביא, פסול. ח,ד  שלושה זיתים, ובהן שלושה שלושה שמנים:  הזית הראשון מגרגרו בראש הזית, וכותש ונותן לתוך הסל, רבי יהודה אומר, סביבות הסל זה ראשון.  טען בקורה, רבי יהודה אומר, באבנים זה שני.  חזר וטחן, וטען זה שלישי.  הראשון למנורה, והשאר למנחות.  זית השני מגרגרו בראש הגג, וכותש ונותן לתוך הסל, רבי יהודה אומר, סביבות הסל זה ראשון.  טען בקורה, רבי יהודה אומר, באבנים זה שני.  חזר וטחן, וטען זה שלישי.  הראשון למנורה, והשאר למנחות.  זית השלישי, עטנו בתוך הבית עד שילקה, ומעלהו ומנגבו בראש הגג, וכותש ונותן לתוך הסל, רבי יהודה אומר, סביבות הסל זה ראשון.  טען בקורה, רבי יהודה אומר, באבנים זה שני.  חזר וטחן, וטען זה שלישי.  הראשון למנורה, והשאר למנחות. ח,ה  הראשון שבראשון, אין למעלה הימנו.  והשני שבראשון והראשון שבשני, שווין.  השלישי שבראשון והשני שבשני והראשון שבשלישי, שווין.  השלישי שבשני והשני שבשלישי, שווין.  והשלישי שבשלישי, אין למטה הימנו.  אף המנחות, היה בדין שיטענו שמן זית זך:  מה אם מנורה שאינה לאכילה, טעונה שמן זית זך מנחות שהן לאכילה, אינו דין שיטענו שמן זית זך.  תלמוד לומר "זך כתית למאור" (שמות כז,כ; ויקרא כד,ב), ולא זך כתית למנחות. ח,ו  ומניין היו מביאין את היין קרוחיין וחטוליין, אלפא ליין; שנייה להן, בית דימה ובית לבן בהר, וכפר סגנה בבקעה.  וכל הארצות היו כשרות, אלא מכאן היו מביאין.  אין מביאין לא מבית הזבלים, ולא מבית השלחים, ולא ממה שנזרע ביניהן; ואם הביא, כשר.  אין מביאין אליוסטן; ואם הביא, כשר.  אין מביאין ישן, דברי רבי; וחכמים מכשירין.  אין מביאין לא מתוק, ולא מעושן, ולא מבושל; ואם הביא, פסול.  אין מביאין מן הדלייות, אלא מן הרוגלייות ומן הכרמים העבודים. ח,ז  לא היו כונסין אותו בחצבים גדולים, אלא בחבייות קטנות; ואינו ממלא את החבית עד פיה, כדי שיהא ריחו נודף.  אינו מביא לא מפיה, מפני הקימחון, ולא משוליה, מפני השמרים; אלא משלישה ומאמצעה.  כיצד היה בודק הגזבר יושב והקנה בידו, זרק את הגיד הקיש בקנה.  רבי יוסי ברבי יהודה אומר, יין שעלה בו קימחון, פסול שנאמר "תמימים יהיו לכם.  ומנחתם" (במדבר כח,יט-כ; במדבר כט,ח-ט), "תמימים יהיו לכם, ונסכיהם" (במדבר כח,לא).   מסכת מנחות פרק ט ט,א  שתי מידות של יבש היו במקדש עישרון, וחצי עישרון; רבי מאיר אומר, עישרון, ועישרון, וחצי עישרון.  עישרון, מה היה משמש שבו היה מודד לכל המנחות; לא היה מודד לא בשל שלושה לפר, ולא בשל שניים לאיל, אלא מודדן עשרונות.  חצי עישרון, מה היה משמש שבו היה מודד חביתי כוהן גדול, מחצה בבוקר ומחצה בין הערביים. ט,ב  שבע מידות של לח היו במקדש הין, וחצי ההין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, לוג, וחצי לוג, ורביעית.  רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, שנתות היו בהין עד כאן לפר, עד כאן לאיל, עד כאן לכבש; רבי שמעון אומר, לא היה שם הין.  וכי מה היה הין משמש.  אלא מידה יתרה של לוג ומחצה הייתה שם, שבה היה מודד למנחת כוהן גדול לוג ומחצה בבוקר, ולוג ומחצה בין הערביים. ט,ג  רביעית, מה הייתה משמשת רביעית מים למצורע, ורביעית שמן לנזיר.  חצי לוג, מה היה משמש חצי לוג מים לסוטה, וחצי לוג שמן לתודה.  ובלוג, היה מודד לכל המנחות שאפילו מנחה של שישים עישרון, נותנין לה שישים לוג.  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אפילו מנחה של שישים עישרון אין לה אלא לוגה, שנאמר "למנחה ולוג שמן" (ויקרא יד,כא).  שישה לפר, וארבעה לאיל, ושלושה לכבש; ושלושה ומחצה למנורה, מחצי לוג לכל נר. ט,ד  מערבין נסכי פרים בנסכי אילים בנסכי כבשים, של יחיד בשל ציבור, של יום בשל אמש.  אבל אין מערבין נסכי כבשים, בנסכי פרים ואילים.  ואם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן, ונתערבו כשרים; אם עד שלא בלל, פסל.  הכבש הבא עם העומר אף על פי שמנחתו כפולה, לא היו נסכיו כפולים. ט,ה  כל מידות שהיו במקדש, היו נגדשות חוץ משל כוהן גדול, שהיה גודשה לתוכה.  מידות הלח, בירוציהן קודש; ומידות היבש, בירוציהן חול.  רבי עקיבה אומר, מידות הלח קודש, לפיכך בירוציהן קודש; ומידות היבש חול, לפיכך בירוציהן חול.  רבי יוסי אומר, לא משום זה אלא שהלח נעכר, והיבש אינו נעכר. ט,ו  כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן הבכור, והמעשר, והפסח, והחטאת, והאשם; אלא שחטאתו של מצורע ואשמו, טעונין נסכים. ט,ז  כל קרבנות הציבור, אין בהן סמיכה חוץ מן הפר הבא על כל המצוות, ושעיר המשתלח; רבי שמעון אומר, אף שעירי עבודה זרה.  כל קרבנות היחיד, טעונין סמיכה חוץ מן הבכור, והמעשר, והפסח.  היורש סומך, ומביא נסכיו, וממיר. ט,ח  הכול סומכין חוץ מחירש, שוטה, וקטן, וסומא, ונוכרי, והעבד, והשליח, והאישה.  וסמיכה שיירי מצוה, על הראש, בשתי ידיים; ובמקום שסומכין שוחטין, ותכף לסמיכה שחיטה. ט,ט  חומר בסמיכה מבתנופה, ובתנופה מבסמיכה:  שאחד מניף לכל החוברין, ואין אחד סומך לכל החוברין.  וחומר בתנופה:  שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הציבור, בחיים ובשחוטין, ובדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו מה שאין כן בסמיכה.   מסכת מנחות פרק י י,א  רבי ישמעאל אומר, העומר היה בא בשבת משלוש סאין, ובחול מחמש סאין; וחכמים אומרין, אחד שבת ואחד חול, משלוש היה בא.  רבי חנניה סגן הכוהנים אומר, בשבת היה נקצר ביחיד, ובמגל אחד, ובקופה אחת; ובחול, בשלושה ובשלוש קופות ובשלוש מגלות.  וחכמים אומרין, אחד שבת ואחד חול, בשלושה ובשלוש קופות ובשלוש מגלות. י,ב  מצות העומר, לבוא מן הקרוב; לא ביכר הקרוב לירושלים, מביאין אותו מכל מקום.  מעשה שבא מגינות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר. י,ג  כיצד היו עושין:  שלוחי בית דין היו יוצאין מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור.  כל העיירות הסמוכות לשם, מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול.  כיון שחשיכה, אומר להן בא השמש, אומרין הין; בא השמש, אומרין הין; בא השמש, אומרין הין.  מגל זו, אומרין הין; מגל זו, אומרין הין.  קופה זו, אומרין הין; קופה זו, אומרין הין.  בשבת, אומר להן שבת זו, אומרין הין; שבת זו, אומרין הין.  אקצור, והן אומרין לו קצור.  שלושה פעמים על כל דבר ודבר, והן אומרין הין, הין, הין.  כל כך למה מפני הבייתוסיין, שהיו אומרין, אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. י,ד  קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה.  והיו מהבהבין אותו באור, כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, בקנים ובקלחות חובטין אותו, כדי שלא יתמעך; נתנוהו לאבוב, ואבוב היה מנוקב, כדי שיהא האור שולט בכולו.  שטחוהו בעזרה, והרוח מנשבת בו.  נתנוהו לריחיים של גרוסות, והוציא ממנו עישרון שהוא מנופה בשלוש עשרה נפה.  והשאר נפדה, ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה, ופטור מן המעשרות; רבי עקיבה מחייב בחלה ובמעשרות.  בא לו לעישרון, נתן שמנו ולבונתו, יצק, ובלל, והניף, והגיש, וקמץ, והקטיר; והשאר נאכל לכוהנים. י,ה  משקרב העומר, יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי שלא כרצון חכמים, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, כרצון חכמים היו עושין.  משקרב העומר, הותר החדש מיד; והרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן.  ומשחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא יום הנף כולו אסור; אמר רבי יהודה, והלוא מן התורה הוא אסור, שנאמר "עד עצם היום הזה" (ויקרא כג,יד).  מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן מפני שהן יודעין, שאין בית דין מתעצלין בו. י,ו  העומר היה מתיר במדינה; ושתי הלחם, במקדש.  אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה, קודם לעומר; ואם הביא, פסול.  קודם לשתי הלחם, לא יביא; ואם הביא, כשר. י,ז  החיטים והשעורים והכוסמין ושיבולת שועל והשיפון הרי אלו חייבין בחלה, ומצטרפין זה עם זה, ואסורין בחדש מלפני הפסח, ומלקצור מלפני העומר.  ואם השרישו קודם העומר, העומר מתירן; ואם לאו, אסורין עד שיבוא העומר הבא. י,ח  קוצרין בית השלהים שבעמקים, אבל לא גודשין.  אנשי יריחו קוצרין כרצון חכמים; וגודשין שלא כרצון חכמים, ולא מיחו בידם.  הקוצר לשחת, מאכיל לבהמה.  אמר רבי יהודה, אימתיי בזמן שהתחיל, עד שלא הביאה שליש; רבי שמעון אומר, אף יקצור ויאכיל, אף משהביאה שליש. י,ט  קוצרין מבית נטיעות, מפני בית האבל, ומפני ביטול בית המדרש.  ולא יעשה אותן כריכות, אבל מניחן צבתים.  מצות העומר, לבוא מן הקמה; לא מצא, יביא מן העומרים.  מצותו, לבוא מן הלח; לא מצא, יביא מן היבש.  מצותו, ליקצר בלילה; נקצר ביום, כשר.  ודוחה את השבת.   מסכת מנחות פרק יא יא,א  שתי הלחם נילושות אחת אחת, ונאפות אחת אחת.  לחם הפנים נילוש אחד אחד, ונאפה שתיים שתיים.  ובטפוס היה עושה אותן; כשהוא רודה אותן, נותנן לטפוס, כדי שלא יתקלקלו. יא,ב  אחד שתי הלחם ואחד לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ, ואפייתן בפנים, ואינן דוחות את השבת; רבי יהודה אומר, כל מעשיהן בפנים.  רבי שמעון אומר, לעולם הוי רגיל לומר, שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה, וכשרות בבית פגי. יא,ג  חביתי כוהן גדול לישתן ואפייתן בפנים, ודוחות את השבת; טוחנן והרקדן, אינן דוחות את השבת.  כלל אמר רבי עקיבה:  כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב שבת, אינה דוחה את השבת; וכל מלאכה שאי אפשר לה ליעשות מערב שבת, דוחה את השבת. יא,ד  כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים, ואין בהן מעשה כלי בחוץ.  שתי הלחם אורכן שבעה, ורוחבן ארבעה, וקרנותיה ארבע אצבעות.  לחם הפנים אורכו עשרה, ורוחבו חמישה, וקרנותיו שבע אצבעות.  רבי יהודה אומר, שלא תטעה, זד"ד יה"ז.  בן זומא אומר, "ונתת על השולחן לחם פנים" (שמות כה,ל), שיהא לו פנים הרבה. יא,ה  השולחן אורכו עשרה, ורוחבו חמישה; לחם הפנים אורכו עשרה, ורוחבו חמישה.  נותן אורכו כנגד רוחבו של שולחן, וכופל טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן; נמצא אורכו ממלא רוחבו של שולחן, דברי רבי יהודה.  רבי מאיר אומר, השולחן אורכו שנים עשר, ורוחבו שישה; לחם הפנים אורכו עשרה, ורוחבו חמישה.  נותן אורכו כנגד רוחבו של שולחן, וכופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן; וטפחיים ריוח באמצע, כדי שתהא הרוח מנשבת ביניהן.  אבא שאול אומר, שם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים.  אמרו לו, והלוא כבר נאמר "ונתת על המערכת, לבונה זכה" (ויקרא כד,ז).  אמר להם, והלוא כבר נאמר "ועליו, מטה מנשה" (במדבר ב,כ). יא,ו  ארבעה סניפין של זהב היו שם, מפוצלין מראשיהן, שהיו סומכין בהן שניים מסדר זה, ושניים מסדר זה; ועשרים ושמונה קנים, כחצי קנה חלול ארבעה עשר לסדר זה, וארבעה עשר לסדר זה.  לא סידור קנים ולא נטילתן דוחה את השבת; אלא נכנס מערב שבת, ושומטן ונותנן לאורכו של שולחן.  וכל הכלים שהיו במקדש, אורכן לאורכו של בית. יא,ז  שני שולחנות היו באולם מבפנים, על פתח הבית אחד של שיש, ואחד של זהב.  על של שיש, נותנין לחם הפנים בכניסתו; ועל של זהב, ביציאתו:  שמעלין בקודש, ולא מורידין.  ואחד של זהב מבפנים, שעליו לחם הפנים תמיד.  ארבעה כוהנים נכנסין שניים בידם שני סדרים, ושניים בידם שני בזיכין; וארבעה מקדימין לפניהם שניים ליטול שני סדרים, ושניים ליטול שני בזיכין.  הנכנסין עומדין בצפון, ופניהם לדרום; והיוצאין עומדין בדרום, ופניהם לצפון.  אלו מושכין, ואלו מניחין, וטפחו של זה, לתוך טפחו של זה שנאמר "לפניי תמיד" (שמות כה,ל).  רבי יוסי אומר, אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין, אף זו הייתה "תמיד".  יצאו ונתנום על שולחן של זהב שהיה באולם, הקטירו הבזיכין, והחלות מתחלקות לכוהנים.  חל יום הכיפורים להיות בשבת, החלות מתחלקות לערב; חל להיות ערב שבת, שעיר של יום הכיפורים נאכל לערב, הבבליין אוכלין אותו כשהוא חי, מפני שדעתן יפה. יא,ח  סידר את הלחם בשבת, ואת הבזיכים לאחר שבת, והקטיר את הבזיכין בשבת פסולה, ואין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא.  סידר את הלחם ואת הבזיכים בשבת, והקטיר את הבזיכים לאחר שבת פסולה, וחייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא.  סידר את הלחם ואת הבזיכים לאחר שבת, והקטיר את הבזיכים בשבת פסולה.  כיצד יעשה:  יניחנה לשבת הבאה שאפילו הוא על השולחן ימים, אין בכך כלום. יא,ט  שתי הלחם נאכלות אין פחות משניים, ולא יתר על שלושה.  כיצד:  נאפות מערב יום טוב, נאכלות ביום טוב לשניים; חל יום טוב להיות אחר שבת, נאכלות לשלושה.  לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה, ולא יתר על אחד עשר.  כיצד:  נאפה מערב שבת, נאכל בשבת לתשעה; חל יום טוב להיות ערב שבת, נאכל לעשרה.  שני ימים טובים של ראש השנה, נאכל לאחד עשר.  ואינו דוחה לא את השבת, ולא את יום טוב; רבן שמעון בן גמליאל אומר משום שמעון בן הסגן, דוחה את יום טוב, ואינו דוחה את יום צום.   מסכת מנחות פרק יב יב,א  המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי, יש להן פדיון; משקדשו בכלי, אין להם פדיון.  העופות והעצים והלבונה וכלי שרת אין להם פדיון, שלא נאמר אלא בבהמה. יב,ב  האומר הרי עליי במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת מה שהביא הביא, וידי חובתו לא יצא; זו להביא במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת הרי זו פסולה.  הרי עליי שני עשרונות להביא בכלי אחד והביא בשני כלים, בשני כלים והביא בכלי אחד מה שהביא הביא, וידי חובתו לא יצא; אלו להביא בכלי אחד והביא בשני כלים, בשני כלים והביא בכלי אחד הרי אלו פסולים.  הרי עליי שני עשרונות להביא בכלי אחד והביא בשני כלים, אמרו לו בכלי אחד נדרת הקריבן בשני כלים, פסולין; בכלי אחד, כשרים.  הרי עליי שני עשרונות להביא בשני כלים והביא בכלי אחד, אמרו לו בשני כלים נדרת הקריבן בשני כלים, כשרים; נתן בכלי אחד, כשתי מנחות שנתערבו. יב,ג  הרי עליי מנחה מן השעורים, יביא מן החיטים; קמח, יביא סולת; שלא שמן ולבונה, יביא שמן ולבונה; חצי עישרון, יביא עישרון שלם.  עישרון ומחצה, יביא שניים; רבי שמעון פוטר, שלא התנדב כדרך המתנדבים. יב,ד  מתנדב אדם מנחה של שישים עישרון, ומביא בכלי אחד; ואם אמר הרי עליי שישים ואחד מביא שישים בכלי אחד, ואחד בכלי אחד:  שכן הציבור מביא ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, שישים ואחד; דייו ליחיד, שיהא פחות מן הציבור אחד.  אמר רבי שמעון, והלוא אלו לפרים, ואלו לכבשים, ואין נבללין זה עם זה; אלא עד שישים, יכולין להיבלל.  אמרו לו, שישים נבללין, שישים ואחד אין נבללין.  אמר להם, כל מידות חכמים כן; בארבעים סאה הוא טובל, ובארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן.  אין מתנדבין לוג, שניים, וחמישה; אבל מתנדבין שלושה, וארבעה, ושישה, ומשישה ולמעלן. יב,ה  מתנדבין יין, ואין מתנדבין שמן, דברי רבי עקיבה; רבי טרפון אומר, מתנדבין שמן.  אמר רבי טרפון, מה מצינו ביין, שהוא בא חובה ובא נדבה אף שמן שהוא בא חובה, יבוא נדבה.  אמר לו רבי עקיבה, לא, אם אמרת ביין, שכן הוא קרב עם חובתו בפני עצמו תאמר בשמן, שאינו קרב עם חובתו בפני עצמו.  אין שניים מתנדבין עישרון אחד, אבל מתנדבין עולה ושלמים; ועוף, אפילו פרידה אחת.   מסכת מנחות פרק יג יג,א  הרי עליי עישרון, יביא אחד; עשרונות, יביא שניים.  פירשתי, ואיני יודע מה פירשתי יביא שישים עישרון.  הרי עליי מנחה, יביא איזו שירצה; רבי יהודה אומר, יביא מנחת הסולת שהיא מיוחדת שבמנחות. יג,ב  מנחה, מין המנחה יביא אחת; מנחות, מין מנחות יביא שתיים.  פירשתי, ואיני יודע מה פירשתי יביא חמשתן.  פירשתי מנחה של עשרונות, ואיני יודע מה פירשתי יביא מנחה של שישים עישרון; רבי אומר, יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד שישים. יג,ג  הרי עליי עצים, לא יפחות משני גזרין; לבונה, לא יפחות מהקומץ.  חמישה קמצין הן:  האומר הרי עליי לבונה, לא יפחות מקומץ; המתנדב מנחה, יביא עימה קומץ לבונה; המעלה את הקומץ בחוץ, חייב; ושני בזיכים, טעונים שני קמצין. יג,ד  הרי עליי זהב, לא יפחות מדינר זהב; כסף, לא יפחות מדינר כסף; נחושת, לא יפחות ממעה כסף.  פירשתי, ואין אני יודע מה פירשתי יהא מביא עד שיאמר, לא כך נתכוונתי. יג,ה  הרי עליי יין, לא יפחות משלושת לוגין.  שמן, לא יפחות מלוג; רבי אומר, שלושת לוגין.  פירשתי, ואין אני יודע מה פירשתי יביא כיום מרובה. יג,ו  הרי עליי עולה, יביא כבש; רבי אלעזר בן עזריה אומר, תור או בן יונה.  פירשתי מן הבקר, ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל; מן הבהמה, ואיני יודע מה פירשתי יביא פר, ועגל, איל, גדי, וטלה.  פירשתי, ואיני יודע מה פירשתי מוסיף עליהם תור, ובן יונה. יג,ז  הרי עליי תודה, או שלמים יביא כבש.  פירשתי מן הבקר, ואיני יודע מה פירשתי יביא פר, ופרה, עגל, ועגלה.  מן הבהמה, ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ופרה, עגל ועגלה, איל ורחל, גדי וגדיה, שעיר ושעירה, טלה וטלה. יג,ח  הרי עליי שור, יביא הוא ונסכיו במנה; עגל, יביא הוא ונסכיו בחמש.  איל, יביא הוא ונסכיו בשתיים; כבש, יביא הוא ונסכיו בסלע.  שור במנה, יביא במנה חוץ מנסכיו; עגל בחמש, יביא בחמש חוץ מנסכיו; איל בשתיים, יביא בשתיים חוץ מנסכיו; כבש בסלע, יביא בסלע חוץ מנסכיו.  שור במנה, והביא שניים במנה לא יצא, אפילו זה במנה חסר דינר וזה במנה חסר דינר.  שחור והביא לבן, לבן והביא שחור, גדול והביא קטן לא יצא.  קטן והביא גדול, יצא; רבי אומר, לא יצא. יג,ט  שור זה עולה, ונסתאב אם רצה, יביא בדמיו שניים; שני שוורים אלו עולה, ונסתאבו אם רצה, יביא בדמיהן אחד.  רבי אוסר.  איל זה עולה, ונסתאב אם רצה, יביא בדמיו כבש; כבש זה עולה, ונסתאב אם רצה, יביא בדמיו איל.  רבי אוסר.  האומר אחד מכבשיי הקדש, ואחד משווריי הקדש היו לו שניים, הגדול שבהן הקדש; שלושה, הבינוני שבהן הקדש.  פירשתי, ואיני יודע מה פירשתי, או שאמר, אמר לי אבא הגדול שבהן הקדש. יג,י  הרי עליי עולה, יקריבנה במקדש; ואם הקריבה בבית נחוניו, לא יצא.  שאקריבה בבית נחוניו, יקריבנה במקדש; ואם הקריבה בבית נחוניו, יצא.  רבי שמעון אומר, אין זו עולה.  הרי אני נזיר, יגלח במקדש; אם גילח בבית נחוניו, לא יצא.  הריני נזיר שאגלח בבית נחוניו, יגלח במקדש; ואם גילח בבית נחוניו, יצא.  רבי שמעון אומר, אין זה נזיר.  כוהנים ששימשו בבית נחוניו, לא ישמשו במקדש בירושלים, ואין צריך לומר דבר אחר, שנאמר "אך, לא יעלו כוהני הבמות, אל מזבח ה', בירושלים:  כי אם אכלו מצות, בתוך אחיהם" (מלכים ב כג,ט):  הרי הן כבעלי מומין חולקין ואוכלין, אבל לא מקריבין. יג,יא  נאמר בעולת הבהמה "אישה ריח ניחוח" (ויקרא א,ט), ונאמר בעולת העוף "אישה ריח ניחוח" (ויקרא א,יז), ובמנחה "אישה ריח ניחוח" (ויקרא ב,ב) ללמד שאחד מרבה ואחד ממעט, ובלבד שיכוון אדם דעתו לשמיים.     מסכת חולין פרק א א,א  הכול שוחטין, ושחיטתן כשרה חוץ מחירש שוטה וקטן, שמא יקלקלו בשחיטתן; וכולם ששחטו, ואחרים רואים אותם שחיטתם כשרה.  שחיטת הנוכרי נבילה, ומטמא במשא.  השוחט בלילה, וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה; השוחט בשבת וביום הכיפורים אף על פי שהוא מתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה. א,ב  השוחט במגל יד, בצור, ובקנה שחיטתו כשרה.  הכול שוחטין, ולעולם שוחטין; ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר, והמגרה, והשיניים, והציפורן, מפני שהן חונקין.  השוחט במגל קציר כדרך הולכתה בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין; אם החליקו שיניה, הרי זו כסכין. א,ג  השוחט מתוך הטבעת, ושייר בה מלוא החוט על פני כולה שחיטתו כשרה; רבי יוסי ברבי יהודה אומר, מלוא החוט על פני רובה. א,ד  השוחט מן הצדדין, שחיטתו כשרה; המולק מן הצדדין, מליקתו פסולה; השוחט מן העורף, שחיטתו פסולה; המולק מן העורף, מליקתו כשרה:  שכל העורף כשר למליקה, וכל הצוואר כשר לשחיטה; נמצא הכשר בשחיטה, פסול במליקה, והכשר במליקה, פסול בשחיטה.  [ה] הכשר בתורין, פסול בבני יונה, והכשר בבני יונה, פסול בתורין; תחילת הציהוב, בזה ובזה פסול. א,ה  [ו] הכשר בפרה, פסול בעגלה; והכשר בעגלה, פסול בפרה.  הכשר בכוהנים, פסול בלויים; והכשר בלויים, פסול בכוהנים.  הטהור בכלי חרס, טמא בכל הכלים; והטהור בכל הכלים, טמא בכלי חרס.  הטהור בכלי עץ, טמא בכלי מתכות; והטהור בכלי מתכות, טמא בכלי עץ.  החייב בשקדים המרים, פטור במתוקים; והחייב במתוקים, פטור במרים. א,ו  [ז] התמד עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר, ופוסל את המקוה; משהחמיץ נלקח בכסף מעשר, ואינו פוסל את המקוה.  האחים והשותפים שחייבין בקולבון, פטורין ממעשר בהמה; ושחייבין במעשר בהמה, פטורין מן הקולבון.  כל מקום שיש מכר, אין קנס; וכל מקום שיש קנס, אין מכר.  כל מקום שיש מיאון, אין חליצה; כל מקום שיש חליצה, אין מיאון.  כל מקום שיש תקיעה, אין הבדלה; וכל מקום שיש הבדלה, אין תקיעה.  כיצד:  יום טוב שחל להיות ערב שבת, תוקעין ולא מבדילין; לאחר שבת, מבדילין ולא תוקעין.  כיצד מבדילין, בין קודש לקודש; רבי יוסי אומר, בין קודש החמור לקודש הקל.   מסכת חולין פרק ב ב,א  השוחט אחד בעוף, ושניים בבהמה שחיטתו כשרה; ורובו של אחד, כמוהו.  רבי יהודה אומר, עד שישחוט את הוורידין.  חצי אחד בעוף, ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה; רוב אחד בעוף, ורוב שניים בבהמה שחיטתו כשרה. ב,ב  השוחט שני ראשים כאחד, שחיטתו כשרה; שניים אוחזים בסכין ושוחטין, ואפילו אחד למעלן ואחד למטן שחיטתן כשרה.  [ג] התיז את הראש בבת אחת, פסולה; היה שוחט, והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלוא צוואר, כשר.  היה שוחט, והתיז שני ראשים כאחת אם יש בסכין מלוא צוואר אחד, כשר.  במה דברים אמורים, בזמן שהוליך ולא הביא, או הביא ולא הוליך; אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהוא, ואפילו באוזמיל כשר. ב,ג  נפלה הסכין ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה, פסולה:  שנאמר "וזבחת . . . ואכלת" (דברים יב,כא; דברים כז,ז) מה שאתה זובח, אתה אוכל.  נפלה הסכין והגביהה, נפלו כלים והגביהן, השחיז את הסכין ועף, ובא חברו ושחט אם שהה כדי שחיטה אחרת, פסולה; רבי שמעון אומר, אם שהה כדי ביקור. ב,ד  שחט את הוושט ופסק את הגרגרת, שחט את הגרגרת ופסק את הוושט, או ששחט את אחד מהן והמתין לה עד שמתה, או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו רבי ישבב אומר, נבילה; רבי עקיבה אומר, טריפה.  כלל אמר רבי ישבב משום רבי יהושוע, כל שנפסלה משחיטתה, נבילה; וכל ששחיטתה כראוי, ודבר אחר גרם לה להיפסל טריפה.  והודה לו רבי עקיבה. ב,ה  השוחט בהמה וחיה ועוף, ולא יצא מהן דם כשרים; ונאכלים בידיים מסואבות, לפי שלא הוכשרו בדם.  רבי שמעון אומר, הוכשרו בשחיטה. ב,ו  השוחט את המסוכנת רבן גמליאל אומר, עד שתפרכס ביד וברגל; רבי אליעזר אומר, דייה אם זינקה.  אמר רבי שמעון, אף השוחט בלילה, ובשחר עמד ומצא כתלים מלאים דם כשרה, שזינקה כמידת רבי אליעזר; וחכמים אומרין, עד שתפרכס ביד וברגל או שתכשכש בזנבה, אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה.  בהמה דקה שפשטה ידה, ולא החזירה פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש.  במה דברים אמורים, שהייתה בחזקת מסוכנת; אבל אם הייתה בחזקת בריאה אפילו לא היו בה אחד מכל הסימנין האלו, כשרה. ב,ז  השוחט לנוכרי, שחיטתו כשרה; רבי אליעזר פוסל.  אמר רבי אליעזר, אפילו שחטה שיאכל נוכרי מחצר כבד שלה פסולה, שמחשבת נוכרי לעבודה זרה.  אמר רבי יוסי, קל וחומר הדברים:  מה אם במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין, אין הכול הולך אלא אחר העובד מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין, לא יהא הכול הולך אלא אחר השוחט. ב,ח  השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות שחיטתו פסולה; שניים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר אחר שחיטתו פסולה. ב,ט  אין שוחטין לא לתוך ימים, ולא לתוך נהרות, ולא לתוך הכלים; אבל שוחט הוא לתוך העוגל של מים, ובספינה על גבי כלים.  אין שוחטין בגומה, אבל עושה אדם גומה לתוך ביתו, בשביל שייכנס הדם לתוכה; ובשוק לא יהא עושה כן, שלא יחקה את המינין. ב,י  השוחט לשם עולה, לשם שלמים, לשם אשם תלוי, לשם פסח, ולשם תודה שחיטתו פסולה; רבי שמעון מכשיר.  שניים אוחזים בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר אחר כשר שחיטתו פסולה.  השוחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי, לשם בכור, ולשם מעשר, ולשם תמורה שחיטתו כשרה.  זה הכלל:  כל דבר שהוא נידר ונידב השוחט לשמו, פסול; ודבר שאינו לא נידר ולא נידב השוחט לשמו, כשר.   מסכת חולין פרק ג ג,א  אלו טריפות בבהמה:  נקובת הוושט, ופסוקת הגרגרת, ניקב קרום של מוח, ניקב הלב לבית חללו, נשברה השדרה ונפסק החוט שלה, ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום.  הריאה שניקבה או שחסרה; רבי שמעון אומר, עד שתינקב לבית הסמפונות.  ניקבה הקיבה, ניקבה המרה, ניקבו הדקין.  הכרס הפנימית שניקבה, או שנקרע רוב החיצונה; רבי יהודה אומר, בגדולה טפח, ובקטנה רובה.  המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ.  נפלה מן הגג, נשתברו רוב צלעותיה, ודרוסת הזאב.  רבי יהודה אומר, דרוסת הזאב בדקה, ודרוסת הארי בגסה; דרוסת הנץ בעוף הדק, ודרוסת הגס בעוף הגס.  זה הכלל כל שאין כמוה חיה, טריפה. ג,ב  אלו כשרות בבהמה:  נקובת הגרגרת, או שנסדקה; עד כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר, עד כאיסר האיטלקי.  נפחתה הגולגולת, ולא ניקב קרום של מוח; ניקב הלב, ולא לבית חללו; נשברה השדרה, ולא נפסק החוט שלה; ניטלה הכבד, ונשתייר ממנה כל שהוא.  המסס ובית הכוסות שניקבו זו לתוך זו, ניטל הטחול, ניטלו הכליות, ניטל לחי התחתון, ניטלה האום שלה, וחרותה בידי שמיים.  הגלודה רבי מאיר מכשיר, וחכמים פוסלין. ג,ג  אלו טריפות בעוף:  נקובת הוושט, ופסוקת הגרגרת, הכתה חולדה על ראשה מקום שהיא עושה אותה טריפה, ניקב הקורקבן, ניקבו הדקין.  נפלה לאור, ונחמדו בני מעיה אם ירוקים, פסולה; ואם אדומים, כשרה.  דרסה, או שטרפה לכותל, או שריצצתה בהמה והיא מפרכסת; אם שהת מעת לעת ושחטה, כשרה. ג,ד  אלו כשרות בעוף:  ניקבה הגרגרת, או שנסדקה, הכתה חולדה על ראשה מקום שאין עושה אותה טריפה, ניקב הזפק; רבי מאיר אומר, אפילו ניטל.  יצאו בני מעיה ולא ניקבו, נשתברו רגליה, נשתברו גפיה, נמרטו כנפיה; רבי יהודה אומר, אם ניטלה הנוצה, פסולה. ג,ה  אחוזת הדם, והמעושנת, ושאכלה הרדופני, ושאכלה צואת התרנגולין, או ששתת מים הרעים כשרה.  אכלה סם המות, או שנשכה נחש מותרת משום טריפה, ואסורה משום סכנת נפשות. ג,ו  סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו.  אמרו חכמים, כל עוף דורס, טמא; וכל שיש לו אצבע יתרה, וזפק, וקורקבן נקלף טהור.  רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, כל עוף חולק את רגליו, טמא. ג,ז  ובחגבים כל שיש לו ארבע רגליים, וארבע כנפיים, וקרסולין, וכנפיו חופות את רובו; רבי יוסי אומר, ושמו חגב.  ובדגים, כל שיש לו סנפיר וקשקשת; רבי יהודה אומר, שני קשקשים וסנפיר אחד.  אלו הן הקשקשין, הקבועין בו; והסנפירין, שהוא פורח בהן.   מסכת חולין פרק ד ד,א  בהמה שהיא מקשה לילד, והוציא העובר את ידו והחזירה מותר; הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו, הרי זה כיילוד.  חותך מן העובר במעיה, מותר באכילה; מן הטחול ומן הכליות, אסור באכילה.  זה הכלל דבר שהוא גופה, אסור; ודבר שאינו גופה, מותר. ד,ב  מבכרת שהיא מקשה לילד מחתך אבר אבר, ומשליך לכלבים; יצא רובו הרי זה ייקבר, ונפטרה מן הבכורה. ד,ג  בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו ונגע בו בין בבהמה טמאה, ובין בבהמה טהורה טהור.  רבי יוסי הגלילי אומר, בטמאה, טמא; ובטהורה, טהור.  וכן האישה שמת ולדה בתוך מעיה, והושיטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה, והאישה טהורה עד שייצא הוולד. ד,ד  בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו וחתכה, ואחר כך שחט את אימו הבשר טהור.  שחט את אימו, ואחר כך חתכה הבשר מגע נבילה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, מגע טריפה שחוטה.  מה מצינו בטריפה, ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת בהמה תטהר את העובר.  אמר להם רבי מאיר, לא, אם טיהרה שחיטת טריפה אותה, בדבר שהוא גופה תטהר את העובר, בדבר שאינו גופה.  ומניין לטריפה ששחיטתה מטהרתה:  בהמה טמאה אסורה באכילה, וטריפה אסורה באכילה; מה בהמה טמאה, אין שחיטתה מטהרתה אף טריפה, לא תטהרנה שחיטתה.  אמרו לו, לא, אם אמרת בבהמה טמאה, שלא הייתה לה שעת הכושר תאמר בטריפה, שהייתה לה שעת הכושר.  טול לך מה שהבאת, הרי שנולדה טריפה מן הבטן, מניין.  לא, אם אמרת בבהמה טמאה, שאין למינה שחיטה תאמר בטריפה, שיש למינה שחיטה.  בן שמונה חי אין שחיטתה מטהרתו, לפי שאין למינו שחיטה. ד,ה  השוחט את הבהמה, ומצא בה בן שמונה חי או מת, או בן תשעה מת קורעו, ומוציא את דמו.  מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה, וחייב משום "אותו ואת בנו" (ויקרא כב,כח), דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, שחיטת אימו מטהרתו.  ורבי שמעון שזורי אומר, אפילו הוא בן חמש שנים, והוא חורש בשדה שחיטת אימו מטהרתו.  קרעה, ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה, לפי שלא נשחטה אימו. ד,ו  בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטן, כשרה; מן הארכובה ולמעלן, פסולה.  וכן שניטל צומת הגידים.  נשבר העצם אם רוב הבשר קיים, שחיטתה מטהרתו; ואם אין רוב הבשר קיים, אין שחיטתה מטהרתו. ד,ז  השוחט את הבהמה, ומצא בה שליה הנפש היפה תאכל; ואינה מיטמאה טומאת אוכלין, אף לא טומאת נבילות.  חישב עליה מיטמאה טומאת אוכלים, אבל לא טומאת נבילות.  שליה שיצאת מקצתה, אסורה באכילה.  כסימן הוולד באישה, כך סימן הוולד בבהמה.  מבכרת שהפילה שליה, ישליכנה לכלבים; ובמוקדשין, תיקבר.  אין קוברין אותה בפרשת דרכים, ואין תולין אותה באילן, מפני דרכי האמורי.   מסכת חולין פרק ה ה,א  "אותו ואת בנו" (ויקרא כב,כח) נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין.  כיצד:  השוחט "אותו ואת בנו" חולין בחוץ שניהם כשרין, והשני סופג את הארבעים; קודשים בחוץ הראשון חייב כרת, ושניהם פסולין, ושניהם סופגין את הארבעים.  חולין בפנים שניהם פסולין, והשני סופג את הארבעים; קודשים בפנים הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול.  [ב] חולין וקודשים בחוץ הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול; קודשים וחולין בחוץ הראשון חייב כרת ופסול, והשני כשר, ושניהם סופגין את הארבעים.  חולין וקודשים בפנים שניהם פסולים, והשני סופג את הארבעים; קודשים וחולין בפנים הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול.  חולין בחוץ ובפנים הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול; קודשים בחוץ ובפנים הראשון חייב כרת, ושניהם פסולין, ושניהם סופגין את הארבעים.  חולין בפנים ובחוץ הראשון פסול ופטור, והשני סופג את הארבעים וכשר; קודשים בפנים ובחוץ הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול. ה,ב  [ג] השוחט ונמצא טריפה, והשוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבין.  השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר פטור משום "אותו ואת בנו" (ויקרא כב,כח). ה,ג  שניים שלקחו פרה ובנה איזה שלקח ראשון, ישחוט ראשון; ואם קדם השני, זכה.  השוחט פרה, ושני בניה סופג שמונים; שחט שני בניה, ואחר כך שחטה סופג את הארבעים.  שחטה, ואת בתה, ואת בת בתה סופג שמונים.  שחטה, ואת בת בתה, ואחר כך שחט את בתה סופג את הארבעים; סומכוס אומר משום רבי מאיר, סופג שמונים. ה,ד  בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו, אימה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט; ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב העצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי, אף ערב יום הכיפורים בגליל.  אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שאין לו ריוח; אבל אם יש לו ריוח, אינו צריך להודיע.  מודה רבי יהודה, במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה, שהוא צריך להודיע, שהדבר ידוע, ששניהם שוחטין ביום אחד. ה,ה  [ד] בארבעה פרקים אלו, משחיטין את הטבח על כורחו, שאפילו שור שווה אלף דינר, ואין ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט; לפיכך אם מת, מת ללוקח.  אבל בשאר כל ימות השנה, אינו כן; לפיכך אם מת, מת למוכר. ה,ו  [ה] יום אחד האמור ב"אותו ואת בנו" (ויקרא כב,כח), היום הולך אחר הלילה.  זו דרש שמעון בן זומא, נאמר במעשה בראשית "יום אחד" (בראשית א,ה), ונאמר ב"אותו ואת בנו" "יום אחד" (ויקרא כב,כח):  מה "יום אחד" האמור במעשה בראשית, היום הולך אחר הלילה אף "יום אחד" האמור ב"אותו ואת בנו", היום הולך אחר הלילה.   מסכת חולין פרק ו ו,א  כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין.  נוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן.  ונוהג בכוי, מפני שהוא ספק, ואין שוחטין אותו ביום טוב; ואם שחטו, אין מכסין את דמו. ו,ב  השוחט ונמצא טריפה, והשוחט לעבודה זרה, והשוחט חולין בפנים, וקודשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלין רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין.  השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר פטור מלכסות. ו,ג  חירש שוטה וקטן ששחטו, ואחרים רואים אותם חייבין לכסות; בינן לבין עצמן, פטורין מלכסות.  וכן לעניין "אותו ואת בנו" (ויקרא כב,כח), ששחטו ואחרים רואין אותן אסור לשחוט אחריהם.  בינן לבין עצמן רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן, וחכמים אוסרין.  ומודים שאם שחט, שאינו סופג את הארבעים. ו,ד  השוחט מאה חיה במקום אחד, כיסוי אחד לכולן; מאה עופות במקום אחד, כיסוי אחד לכולן.  חיה ועוף במקום אחד, כיסוי אחד לכולן; רבי יהודה אומר, שחט חיה יכסה, ואחר כך ישחוט את העוף.  שחט ולא כיסה, וראהו אחר חייב לכסותו.  כיסהו ונתגלה, פטור מלכסות; כיסתו הרוח, חייב לכסות. ו,ה  דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם, חייב לכסות; נתערב ביין, רואין אותו כאילו הוא מים.  נתערב בדם בהמה ובדם חיה, רואין אותו כאילו הוא מים; רבי יהודה אומר, אין דם מבטל דם. ו,ו  דם הניתז ושעל הסכין, חייב לכסות.  אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שאין שם דם אלא הוא; אבל אם יש שם דם שלא הוא, פטור מלכסות. ו,ז  במה מכסין, ובמה אין מכסין:  מכסין בזבל דק, ובחול דק, ובסיד, ובחרסית, ובלבנה ובמגופה שכתשה; אבל אין מכסין לא בזבל גס, ולא בחול גס, ולא בלבנה ולא במגופה שלא כתשה, ולא יכפה עליו את הכלי.  כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל דבר שהוא מגדל צמחים, מכסין בו; ודבר שאינו מגדל צמחים, אין מכסין בו.   מסכת חולין פרק ז ז,א  גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין.  נוהג בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל; ואינו נוהג בעוף, מפני שאין לו כף.  ונוהג בשליל; רבי יהודה אומר, אינו נוהג בשליל.  וחלבו מותר.  ואין הטבחים נאמנין על גיד הנשה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, נאמנין עליו ועל החלב. ז,ב  שולח אדם לנוכרי ירך שגיד הנשה בתוכה, מפני שמקומו ניכר.  הנוטל גיד הנשה, צריך שייטול את כולו; רבי יהודה אומר, כדי שיקיים בו מצות נטילה. ז,ג  האוכל מגיד הנשה כזית, סופג את הארבעים; אכלו ואין בו כזית, חייב.  אכל מזה כזית, ומזה כזית סופג שמונים; רבי יהודה אומר, אינו סופג אלא ארבעים. ז,ד  ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בו בנותן טעם, הרי זו אסורה.  כיצד משערין אותה, כבשר בלפת. ז,ה  גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שהוא מכירו, בנותן טעם; ואם אינו מכירו, כולם אסורין.  והרוטב, בנותן טעם.  וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שהוא מכירן, בנותן טעם; ואם אינו מכירן, כולם אסורות.  והרוטב בנותן טעם. ז,ו  נוהג בטהורה, ואינו נוהג בטמאה; רבי יהודה אומר, אף בטמאה.  אמר רבי יהודה, והלוא על בני יעקוב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להם; אמרו לו, מסיניי נאסר, אלא שנכתב במקומו.   מסכת חולין פרק ח ח,א  כל הבשר אסור לבשל בחלב, חוץ מבשר דגים וחגבים; ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן, חוץ מדגים וחגבים.  הנודר מן הבשר, מותר בבשר דגים וחגבים.  העוף עולה עם הגבינה על השולחן, ואינו נאכל, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, לא עולה, ולא נאכל.  אמר רבי יוסי, זו מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל.  ובאיזה שולחן אמרו, בשולחן שהוא אוכל עליו; אבל בשולחן שהוא סודר עליו את התבשיל, נותן זה בצד זה, ואינו חושש. ח,ב  צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת, ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף שני אכסניים אוכלין על שולחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ואינן חוששין. ח,ג  טיפת חלב שנפלה על חתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה, נוער את הקדירה; אם יש בה בנותן טעם באותה הקדירה, אסור.  הכחל קורעו, ומוציא את חלבו; לא קרעו, אינו עובר עליו.  הלב קורעו, ומוציא את דמו; לא קרעו, אינו עובר עליו.  המעלה את העוף ואת הגבינה על השולחן, אינו עובר בלא תעשה. ח,ד  בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טהורה אסור לבשל, ואסור בהניה.  בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה וחלב בהמה טהורה מותר לבשל, ומותר בהניה.  רבי עקיבה אומר, חיה ועוף אינן מן התורה, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא):  שלושה פעמים פרט לחיה, ולעוף, ולבהמה טמאה.  רבי יוסי הגלילי אומר, נאמר "לא תאכלו כל נבילה" (דברים יד,כא), ונאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שם) את שהוא אסור משום נבילה, אסור לבשל בחלב; עוף, שהוא אסור משום נבילה, אינו דין שיהא אסור לבשל בחלב:  תלמוד לומר "בחלב אימו" יצא העוף, שאין לו חלב אם. ח,ה  קיבת הנוכרי, ושל נבילה הרי זו אסורה; המעמיד בעורה של קיבה אם יש בו בנותן טעם, הרי זו אסורה.  כשרה שינקה מן הטריפה, קיבתה אסורה; וטריפה שינקה מן הכשרה, קיבתה מותרת:  מפני שהוא כנוס במעיה. ח,ו  חומר בחלב מבדם, ובדם מבחלב:  שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, מה שאין כן בדם.  חומר בדם:  שהדם נוהג בבהמה ובחיה ובעופות, בין טמאים ובין טהורים; והחלב אינו נוהג, אלא בבהמה טהורה בלבד.   מסכת חולין פרק ט ט,א  העור, והרוטב, והקופה, והאלל, והעצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבילות.  כיוצא בו, השוחט בהמה טמאה לנוכרי, והיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין; אבל לא טומאת נבילות, עד שתמות או עד שיתיז את ראשה.  ריבה לטמא טומאת אוכלין, ממה שריבה לטמא טומאת נבילות; רבי יהודה אומר, האלל המכונס אם יש כזית במקום אחד, חייבין עליו. ט,ב  אלו שעורותיהן כבשרן:  עור האדם, ועור החזיר של יישוב; רבי יוסי אומר, אף עור חזיר של בר.  עור חטורת הגמל הרכה, ועור הראש של עגל הרך, ועור הפרסות, ועור בית הבושת, עור השליל, ועור שתחת האליה, עור האנקה והכוח והלטאה והחומט; רבי יהודה אומר, הלטאה כחולדה.  וכולן שעיבדן, או שהילך בהן כדי עבדה טהורים, חוץ מעור האדם.  רבי יוחנן בן נורי אומר, שמונה שרצים, יש להן עורות. ט,ג  המפשיט בבהמה ובחיה, בטמאה ובטהורה, בדקה ובגסה לשטיח כדי אחיזה; ולחמת, עד שיוציא את כל החזה.  המרגיל כולו חיבור לטומאה, ליטמא ולטמא. ט,ד  עור שעל הצוואר רבי יוחנן בן נורי אומר, אינו חיבור; וחכמים אומרין, חיבור, עד שיפשיט את כולו.  [ד] עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו, ובשערה שכנגדו טמא.  היו עליו כשני חציי זיתים מטמאין במגע, אבל לא במשא, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבה אומר, לא במגע, ולא במשא.  ומודה רבי עקיבה בכשני חציי זיתים שהן תחובין בקיסם והסיטן, שהוא טמא; מפני מה רבי עקיבה מטהר בעור, מפני שהעור מבטלן. ט,ה  קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן, בין נקובין ובין סתומין טמא.  קולית הנבילה וקולית השרץ הנוגע בהן סתומין, טהורים; נקובין כל שהן, מטמאין במגע.  ומניין אף במשא:  תלמוד לומר, "הנוגע . . . והנושא" (ויקרא יא,כז-כח; ויקרא יא,לט-מ) את שבא לכלל מגע, בא לכלל משא; לא בא לכלל מגע, לא בא לכלל משא. ט,ו  ביצת השרץ המרוקמת, טהורה; אם ניקבה כל שהוא, טמאה.  שרץ שחצייו בשר וחצייו אדמה הנוגע בבשר, טמא; ובאדמה, טהור.  רבי עקיבה אומר, הנוגע באדמה שכנגד הבשר, טמא. ט,ז  האבר והבשר המדולדלין בבהמה מיטמאין טומאת אוכלין במקומן, וצריכין הכשר.  נשחטה הבהמה, הוכשרו בדמיה, דברי רבי מאיר; ורבי שמעון אומר, לא הוכשרו.  מתה הבהמה, הבשר צריך הכשר.  האבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן הנבילה, דברי רבי מאיר; ורבי שמעון מטהר. ט,ח  האבר והבשר המדולדלין באדם, טהורים; מת האדם, הבשר טהור.  והאבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן המת, דברי רבי מאיר; ורבי שמעון מטהר.   מסכת חולין פרק י י,א  הזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין.  שהיה בדין, ומה אם החולין, שאינן חייבין בחזה ובשוק, חייבין במתנות קודשים, שהן חייבין בחזה ובשוק, אינו דין שיהו חייבין במתנות:  תלמוד לומר "ואתן אותם לאהרון הכוהן ולבניו, לחוק עולם" (ויקרא ז,לד), אין לך אלא מה שאמור בעניין. י,ב  כל קודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות, ויוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד, וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ואין עושין תמורה, ואם מתו ייפדו:  חוץ מן הבכור ומן המעשר.  וכל שקדם הקדשן את מומן, או מום עובר להקדשן, ולאחר מכן נולד להן מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואינן יוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד, וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ועושין תמורה; ואם מתו, ייקברו. י,ג  בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כולם, פוטרין את כולם; אחד שוחט את כולן, פוטרין אחד.  השוחט לכוהן ולנוכרי, פטור מן המתנות.  והמשתתף עימהם, צריך שירשום; אם אמר חוץ מן המתנות, פטור מן המתנות.  אמר לו מכור לי בני מעיה של פרה, והיו בה מתנות נותנן לכוהן, ואינו מנכה לו מן הדמים.  לקחן הימנו במשקל נותנן לכוהן, ומנכה לו מן הדמים. י,ד  גר שנתגייר והייתה לו פרה נשחטה עד שלא נתגייר, פטור; ומשנתגייר, חייב; אם ספק, פטור שהמוציא מחברו, עליו הראיה.  ואיזה הוא זרוע מפרק של ארכובה, עד כף של יד; והוא של נזיר.  וכנגדו ברגל, שוק; רבי יהודה אומר, שוק מפרק של ארכובה, עד סובך של רגל.  איזה הוא הלחי מפרק של לחי, ועד פיקה של גרגרת.   מסכת חולין פרק יא יא,א  ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין.  חומר בזרוע ובלחיים ובקיבה, מראשית הגז:  שהזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בבקר ובצאן, בין מרובה בין ממועט; ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים, ואינו נוהג אלא במרובה.  [ב] וכמה הוא מרובה בית שמאי אומרין, שתי רחלים, שנאמר "יחייה איש עגלת בקר, ושתי צאן" (ישעיהו ז,כא); ובית הלל אומרין, חמש, שנאמר "וחמש צאן עשויות" (שמואל א כה,יח).  חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס, חייבות בראשית הגז, דברי רבי דוסא; וחכמים אומרין, חמש רחלות גוזזות כל שהן. יא,ב  וכמה הוא נותן לו:  משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, מלובן ולא צואי, כדי לעשות ממנו בגד קטן שנאמר "תיתן לו" (דברים יח,ד), שיהא בו כדי מתנה. יא,ג  לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו, פטור; ליבנו ולא צבעו, חייב.  הלוקח גז צאנו של נוכרי, פטור מראשית הגז.  לקח גז צאנו של חברו אם שייר המוכר, המוכר חייב; ואם לאו, הלוקח חייב.  היו לו שני מינין, טחופות ולבנות מכר לו טחופות אבל לא לבנות, זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו, וזה נותן לעצמו.   מסכת חולין פרק יב יב,א  שילוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין.  חומר בכיסוי הדם משילוח הקן:  שכיסוי הדם נוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן; ושילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף, ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן.  ואיזה הוא שאינו מזומן, כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס.  קננו בתוך הבית, וכן יונים רודסייות פטור מלשלח. יב,ב  עוף טמא, פטור מלשלח.  עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח.  קורא זכר רבי אליעזר מחייב, וחכמים פוטרין. יב,ג  הייתה מעפעפת בזמן שכנפיה נוגעות בקן, חייב לשלח; אין כנפיה נוגעות בקן, פטור מלשלח.  אין שם אלא אפרוח אחד, או ביצה אחת חייב לשלח:  שנאמר "קן" (דברים כב,ו), "קן" מכל מקום.  היו שם אפרוחין מפרחין, או ביצים מוזרות פטור מלשלח:  שנאמר "והאם רובצת על האפרוחים, או על הביצים" (שם) מה אפרוחין בני קיימה, אף הביצים בני קיימה; יצאו מוזרות.  מה הביצים צריכין לאימן, אף האפרוחים צריכין לאימן; יצאו מפרחין.  שילחה וחזרה, שילחה וחזרה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים חייב לשלח, שנאמר "שלח תשלח" (דברים כב,ז).  אמר הריני נוטל את האם, ומשלח את הבנים חייב לשלח, שנאמר "שלח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך" (שם).  נטל את הבנים והחזירן לקן, ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח. יב,ד  הנוטל אם על הבנים רבי יהודה אומר, לוקה, ואינו משלח; וחכמים אומרין, משלח, ואינו לוקה.  זה הכלל כל מצוה בלא תעשה שיש בה קום עשה, אין חייבין עליה. יב,ה  לא ייטול אדם אם על הבנים, אפילו לטהר בהן את המצורע.  ומה אם מצוה קלה שהיא באיסר, אמרה תורה "למען ייטב לך, והארכת ימים" (דברים כב,ז) קל וחומר על מצוות החמורות שבתורה.     מסכת בכורות פרק א א,א  הלוקח עובר חמורו של נוכרי, והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף עימו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה:  שנאמר "בישראל" (במדבר ג,יג), אבל לא באחרים.  הכוהנים והלויים פטורין מקל וחומר אם פטרו את של ישראל במדבר, דין הוא שיפטרו את עצמן. א,ב  פרה שילדה כמין חמור, וחמור שילדה כמין סוס פטור מן הבכורה:  שנאמר "ופטר חמור" (שמות לד,כ) ו"פטר חמור" (שמות יג,יג), שני פעמים עד שיהא היולד חמור, והנולד חמור.  ומה הן באכילה בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, מותר באכילה; וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה, אסור באכילה:  שהיוצא מן הטמא, טמא; והיוצא מן הטהור, טהור.  דג טמא שבלע דג טהור, מותר באכילה; ודג טהור שבלע דג טמא, אסור באכילה לפי שאינו גידוליו. א,ג  חמורו שלא ביכרה, וילדה שני זכרים נותן טלה לכוהן; זכר ונקבה, מפריש טלה אחד לעצמו.  שתי חמוריו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכוהן; זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכוהן; שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכוהן כלום. א,ד  אחת ביכרה, ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכוהן; זכר ונקבה, מפריש טלה אחד לעצמו.  פטר חמור נפדה בשה:  מן הכבשים ומן העיזים, זכר ונקבה, גדול וקטן, תמים ובעל מום פודה בו.  ופעמים הרבה נכנס לדיר להתעשר; ואם מת, נהנין בו. א,ה  אין פודין לא בעגל, ולא בחיה, ולא בשחוטה, ולא בטריפה, ולא בכלאיים, ולא בכוי.  רבי אלעזר מתיר בכלאיים, מפני שהוא שה; ואוסר בכוי, מפני שהוא ספק.  נתנו לכוהן אין הכוהן רשאי לקיימו, עד שיפריש שה תחתיו. א,ו  המפריש פדיון פטר חמור, ומת רבי אליעזר אומר, חייב באחריותו, כחמש סלעים של בן; וחכמים אומרין, אין חייב באחריותו, כפדיון מעשר שני.  העיד רבי יהושוע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת, שאין כאן לכוהן כלום.  מת פטר חמור רבי אליעזר אומר, ייקבר, ומותר בהניתו של טלה; וחכמים אומרין, אינו צריך להיקבר, והטלה לכוהן. א,ז  לא רצה לפדותו עורפו בקופיס מאחוריו, וקוברו.  מצות פדייה קודמת למצות עריפה, שנאמר "אם לא תפדה וערפתו" (שמות יג,יג; שמות לד,כ).  מצות יעידה קודמת למצות פדייה, שנאמר "אשר לו יעדה והפדה" (שמות כא,ח).  מצות ייבום קודמת למצות חליצה בראשונה, שהיו מתכוונין לשם מצוה; ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו מצות חליצה קודמת למצות ייבום.  מצות גאולה באדון הוא קודם לכל אדם, שנאמר "אם לא ייגאל, ונמכר בערכך" (ויקרא כז,כז).   מסכת בכורות פרק ב ב,א  הלוקח עובר פרתו של נוכרי, והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה:  שנאמר "בישראל" (במדבר ג,יג), אבל לא באחרים.  הכוהנים והלויים חייבין:  לא נפטרו מבכור בהמה טהורה; לא נפטרו אלא מפדיון הבן, ומפטר חמור. ב,ב  כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות, ויוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד, וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ואינן עושין תמורה, ואם מתו ייפדו:  חוץ מן הבכור ומן המעשר. ב,ג  כל שקדם הקדשן את מומן, או מום עובר להקדשן, ולאחר מכן נולד להן מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואינן יוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד, וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ועושין תמורה; ואם מתו, ייקברו. ב,ד  המקבל צאן ברזל מן הגוי ולדות פטורין, ולדי ולדות חייבין; העמידו ולדות תחת אימותיהן ולדות פטורין, ולדי ולדות חייבין.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, אפילו עד עשרה דורות פטורין, שאחריותן לנוכרי. ב,ה  רחל שילדה כמין עז, ועז שילדה כמין רחל פטור מן הבכורה; ואם יש בו מקצת סימנין, חייב. ב,ו  רחלו שלא ביכרה, וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהם כאחת רבי יוסי הגלילי אומר, שניהם לכוהן, שנאמר "הזכרים לה'" (שמות יג,יב); וחכמים אומרין, אי אפשר, אלא אחד לו ואחד לכוהן.  רבי טרפון אומר, כוהן בורר לו את היפה.  רבי עקיבה אומר, משמנין ביניהן, והשני ירעה עד שיסתאב, וחייב במתנות; רבי יוסי פוטר.  מת אחד מהן, רבי טרפון אומר, יחלוקו; רבי עקיבה אומר, המוציא מחברו, עליו הראיה.  זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום. ב,ז  שתי רחליו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים שניהם לכוהן; זכר ונקבה, הזכר לכוהן.  שני זכרים ונקבה, אחד לו ואחד לכוהן.  רבי טרפון אומר, כוהן בורר לו את היפה.  רבי עקיבה אומר, משמנין ביניהן, והשני ירעה עד שיסתאב, וחייב במתנות; רבי יוסי פוטר.  מת אחד מהן, רבי טרפון אומר, יחלוקו; רבי עקיבה אומר, המוציא מחברו, עליו הראיה.  שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכוהן כלום. ב,ח  אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים אחד לו ואחד לכוהן.  רבי טרפון אומר, כוהן בורר לו את היפה.  רבי עקיבה אומר, משמנין ביניהן, והשני ירעה עד שיסתאב, וחייב במתנות.  רבי יוסי פוטר, שהיה רבי יוסי אומר, כל שחליפיו ביד כוהן, פטור מן המתנות; רבי מאיר מחייב.  מת אחד מהן, רבי טרפון אומר, יחלוקו; רבי עקיבה אומר, המוציא מחברו, עליו הראיה.  זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום. ב,ט  יוצא דופן והבא אחריו רבי טרפון אומר, ירעו עד שיסתאבו, וייאכלו במומן לבעלים; רבי עקיבה אומר, שניהן אינן בכור הראשון מפני שאינו פטר רחם, והשני משום שקדמו אחר.   מסכת בכורות פרק ג ג,א  הלוקח בהמה מן הגוי, ואין ידוע אם ביכרה אם לא ביכרה רבי ישמעאל אומר, עז בת שנתה ודאי לכוהן, מכאן ואילך ספק; רחל בת שתיים ודאי לכוהן, מכאן ואילך ספק; פרה וחמור בני שלוש ודאי לכוהן, מכאן ואילך ספק.  אמר לו רבי עקיבה, אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת, היה כדבריך:  אלא אמרו, סימן הוולד בבהמה דקה, טינוף; ובגסה, שליה; ובאישה, שפיר ושליה.  זה הכלל כל שידוע שביכרה, אין כאן לכוהן כלום; וכל שלא ביכרה, הרי זה לכוהן; ואם ספק, ייאכל במומו לבעלים.  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תיקבר, ונפטרה מן הבכורה. ג,ב  רבן שמעון בן גמליאל אומר, הלוקח בהמה מניקה מן הגוי, אינו חושש שמא בנה של אחרת היה; נכנס לתוך עדרו, וראה את המבכרות מניקות ואת שאינן מבכרות אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו, או שמא בנה של זו בא לו אצל זו. ג,ג  רבי יוסי בן משולם אומר, השוחט את הבכור עושה מקום בקופיס מכאן ומכאן, ותולש את השער, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו; וכן התולש את השיער, לראות מקום המום. ג,ד  שיער בכור בעל מום שנשר, והניחו בחלון, ואחר כך שחטו עקביה בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין, דברי רבי יהודה.  אמר רבי יוסי, לא בזה התיר עקביה, אלא בשיער בכור בעל מום שנשר, והניחו בחלון, ואחר כך מת בזה עקביה בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין.  הצמר המדובלל בבכור את שהוא נראה עימו מן הגיזה, מותר; ואת שאינו נראה מן הגיזה, אסור.   מסכת בכורות פרק ד ד,א  עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור:  בבהמה דקה, שלושים יום; ובגסה, חמישים יום.  רבי יוסי אומר, בדקה, שלושה חודשים.  אמר לו כוהן בתוך זמן זה, תנהו לי הרי זה לא ייתנו לו; ואם היה בעל מום, ואמר לו תן לי שאוכלנו מותר.  ובשעת המקדש אם היה תמים, ואמר לו תן לי שאקריבנו מותר.  הבכור נאכל שנה בשנה, בין תמים בין בעל מום שנאמר "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה" (דברים טו,כ). ד,ב  נולד לו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש; לאחר שנתו, אינו רשאי לקיימו אלא עד שלושים יום. ד,ג  השוחט את הבכור, ומראה את מומו רבי יהודה מתיר; רבי מאיר אומר, הואיל ונשחט שלא על פי מומחה, אסור. ד,ד  מי שאינו מומחה, וראה את הבכור, ונשחט על פיו הרי זה ייקבר, וישלם מביתו.  דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טמא את הטהור טהר את הטמא מה שעשה עשוי, וישלם מביתו; ואם היה מומחה בית דין, פטור מלשלם.  מעשה בפרה שניטלה האום שלה, והאכילה רבי טרפון לכלבים; ובא מעשה לפני חכמים, והתירו.  אמר תודרוס הרופא, אין פרה וחזירה יוצאין מאלכסנדריה, עד שחותכין את האום שלה, בשביל שלא תלד.  אמר רבי טרפון, הלכה לה חמורך, טרפון.  אמר לו רבי עקיבה, רבי טרפון, פטור אתה, שמומחה של בית דין אתה, שכל המומחה בבית דין פטור מלשלם. ד,ה  הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו, אלא אם כן היה מומחה כאילה ביבנה:  שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבעה איסרות בבהמה דקה, ושישה בגסה בין תמים, בין בעל מום. ד,ו  הנוטל שכרו לדון, דיניו בטילים; להעיד, עדותו בטילה.  להזות ולקדש מימיו מי מערה, ואפרו אפר מקלה.  אם היה כוהן מטמאהו מתרומתו, מאכילו ומשקהו וסכו; ואם היה זקן מרכיבו על החמור, ונותן לו שכרו כפועל. ד,ז  החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר צבאים, ולא עורות שאינן עבודין.  רבי אליעזר אומר, לוקחין ממנו עורות של נקבה; ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי, אבל לוקחין ממנו טווי ואריג. ד,ח  החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן, אפילו סרוק; אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים. ד,ט  החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין אין לוקחין ממנו, אפילו מים ומלח, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר, כל מי שיש בו זיקת תרומה ומעשרות, אין לוקחין ממנו. ד,י  החשוד על השביעית, אינו חשוד על המעשרות; החשוד על המעשרות, אינו חשוד על השביעית.  החשוד על זה ועל זה, חשוד על הטהרות; ויש שהוא חשוד על הטהרות, ואינו חשוד לא על זה ולא על זה.  זה הכלל החשוד על דבר, לא דנו ולא מעידו.   מסכת בכורות פרק ה ה,א  כל פסולי המוקדשין נמכרין באטליס, ונשחטין באטליס, ונשקלין בליטרה:  חוץ מן הבכור ומן המעשר, שהניתן לבעלים.  פסולי המוקדשין, הניתן להקדש.  ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. ה,ב  בית שמאי אומרין, לא יימנה ישראל עם הכוהן על הבכור; ובית הלל מתירין, אפילו גוי.  בכור שאחזו דם אפילו הוא מת, אין מקיזין לו את הדם, דברי רבי יהודה.  וחכמים אומרין, יקיז ובלבד, שלא יעשה בו מום; ואם עשה בו מום, הרי זה לא ישחוט עליו.  רבי שמעון אומר, יקיז, אף על פי שהוא עושה בו מום. ה,ג  הצורם אוזן הבכור הרי זה לא ישחוט עולמית, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, כשייוולד לו מום אחר, ישחוט עליו.  מעשה בזכר של רחלים זקן, ושיערו מדולדל; ראהו קוסדור אחד, ואמר, מה טיבו של זה.  אמרו לו, בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום.  נטל פגיון וצרם את אוזנו; ובא מעשה לפני חכמים, והתירוהו.  ראה שהתירו; הלך וצרם באוזני בכורות אחרים, ואסרו.  פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה, וקשרו זנבות טלאים זה לזה, ונפסקה זנבו של אחד מהן, והרי הוא בכור; ובא מעשה לפני חכמים, והתירו.  ראו שהתירו; הלכו וקשרו מזנבי בכורות אחרים, ואסרו.  זה הכלל כל שהוא לדעתו, אסור; ושלא לדעתו, מותר. ה,ד  היה בכור רודפו, ובעטו ועשה בו מום הרי זה ישחוט עליו.  כל המומין הראויין לבוא בידי אדם רועי ישראל, נאמנין; ורועי הכוהנים, אינם נאמנין.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, נאמן הוא על של חברו, ואינו נאמן על של עצמו; רבי מאיר אומר, החשוד על דבר, לא דנו ולא מעידו. ה,ה  נאמן הכוהן לומר, הראיתי בכור זה, ובעל מום הוא.  הכול נאמנין על מומי מעשר.  בכור שנסמת עינו, ושנקטעה ידו, ושנשברה רגלו הרי זה יישחט על פי שלושה בני כנסת; רבי יוסי אומר, אפילו יש שם עשרים ושלושה, לא יישחט אלא על פי מומחה. ה,ו  השוחט את הבכור, ומכרו, ונודע שלא הראהו מה שאכלו אכלו, ויחזיר להם את הדמים; ומי שלא אכלו ייקבר, ויחזיר להם את הדמים.  וכן השוחט את הפרה, ונודע שהיא טריפה מי שאכלו אכלו, ויחזיר להם את הדמים; ומי שלא אכלו, יחזירו לו את הבשר, והוא יחזיר להם את הדמים.  מכרוהו לגויים, או הטילוהו לכלבים ישלמו לו דמי טריפה.   מסכת בכורות פרק ו ו,א  על אלו מומין שוחטין את הבכור:  נפגמה אוזנו מן הסחוס, אבל לא מן העור; נסדקה, אף על פי שלא חסרה; ניקבה מלוא כרשינה, או שיבשה.  איזו היא יבשה כל שתינקב, ואינה מוציאה טיפת דם; רבי יוסי בן משולם אומר, יבשה, שתהא נפרכת. ו,ב  ריס של עין שניקב, שנסדק, שנפגם, היה בעינו דק, או תבלול, חילזון, נחש, עינב.  איזה הוא תבלול לבן הפוסק בסירה, ונכנס בשחור; בשחור, ונכנס בלבן אינו מום, שאין מומין בלבן. ו,ג  חוורוור והמים הקבועים.  איזה הוא חוורוור הקבוע, כל ששהה שמונים יום; רבי חנינה בן אנטיגנוס אומר, בודקין אותו שלושה פעמים, בתוך שמונים יום.  ואלו הן המים הקבועים:  אכל לח ויבש של גשמים, ולח ויבש של שלהים, או שאכל יבש ואחר כך אכל את הלח אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח. ו,ד  חוטמו שניקב, שנפגם, שנסדק; שפתו שנקבה, שנפגמה, שנסדקה.  חיטיו החיצונות שניקבו או שנפגמו ושנגממו, חיטיו הפנימייות שנעקרו; רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, אין בודקין מן המתאימות ולפנים, אף לא המתאימות. ו,ה  נפגם הזובן, והעריה של נקבה במוקדשין.  נפגמה הזנב מן העצם, אבל לא מן הפרק, או שהיה ראש הזנב מפצל עצם, או שיש בשר בין חוליה לחוליה מלוא אצבע. ו,ו  אין לו ביצים, אין לו אלא ביצה אחת.  רבי ישמעאל אומר, אם יש לו שני כיסין, יש לו שתי ביצים; אין לו אלא כיס אחד, אין לו אלא ביצה אחת.  רבי עקיבה אומר, מושיבו על חורגוזו וממעך אם יש שם ביצה, סופה לצאת.  מעשה שמיעך ולא יצאת, ונשחט ונמצאת דבוקה בכסלים; והתיר רבי עקיבה, ואסר רבי יוחנן בן נורי. ו,ז  בעל חמש רגליים, או שאין לו אלא שלוש, או שרגליו קלוטות כשל חמור, והשחול, והכסול.  איזה הוא שחול, שנשמטה ירכו; וכסול, כל שאחת מירכיו גבוהה. ו,ח  נשבר עצם ידו ועצם רגלו, אף על פי שאינו ניכר.  מומין אלו מנה אילה ביבנה, והודו לו חכמים.  ועוד שלושה הוסיף, אמרו לו, לא שמענו אלא אלו:  שגלגל עיניו עגול כשל אדם, פיו דומה לשל חזיר, ושניטל רוב המדבר של לשונו.  בית דין של אחריהם אמרו, הרי אלו מומין. ו,ט  מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון, ושאל רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו, הרי זה מום.  אוזן הגדי שהייתה כפולה אמרו חכמים, בזמן שהוא עצם אחד, אינו מום.  רבי חנניה בן גמליאל אומר, זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר, ושאין בה שלוש חוליות הרי זה מום. ו,י  רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, את שיבולת בעינו, שנפגם עצם ידו, ועצם רגלו, או שנפגם עצם שבפיו.  עינו אחת גדולה ואחת קטנה, אוזניו אחת גדולה ואחת קטנה במראה, אבל לא במידה.  רבי יהודה אומר, אחת מביציו גדולה כשתיים בחברתה, ולא הודו לו חכמים. ו,יא  זנב העגל שאינה מגעת לערקוב אמרו חכמים, כל מרבית העגלים כן, כל זמן שהן מגדילין הן נמתחות.  באיזה ערקוב אמרו, רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, בערקוב שבאמצע הירך.  על אלו מומין שוחטין את הבכור, ופסולי המוקדשין נפדין עליהן. ו,יב  ואלו שאין שוחטין עליהן, לא במקדש ולא במדינה:  חוורוור והמים שאינן קבועין, וחיטיו הפנימייות שנפגמו ושנגממו, ובעל גרב, ובעל יבולת, ובעל חזזית, וזקן, וחולה, ומזוהם, ושנעברה בו עבירה, או שהמית את האדם, וטומטום, ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה.  רבי ישמעאל אומר, אין מום גדול מזה; וחכמים אומרין, אינו בכור, אלא נגזז ונעבד.   מסכת בכורות פרק ז ז,א  מומין אלו, בין קבועין בין עוברין, פוסלין באדם.  ויתר עליהם באדם:  הכילון, והלפתס, והמקבן, ושראשו שקוט, ושקיפס; ובעלי חטורת רבי יהודה מכשיר, וחכמים פוסלין. ז,ב  הקירח, פסול.  איזה הוא קירח, כל שאין לו שיטה של שיער מקפת מאוזן לאוזן; ואם יש לו, הרי זה כשר.  אין לו גבינין, אין לו אלא גבין אחד זה הוא "גיבן" (ויקרא כא,כ) האמור בתורה.  רבי דוסא אומר, כל שגביניו שוכבין; רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, כל שיש לו שני גבין, ושתי שזרות. ז,ג  החרם, פסול.  איזה הוא החרם, הכוחל שתי עיניו כאחת.  שתי עיניו למעלן, שתי עיניו למטן, עינו אחת למעלן ועינו אחת למטן, רואה את החדר ואת העלייה כאחת, סכי שמש, והזוגדוס, והצירן.  ושנשרו ריסי עיניו פסול, מפני מראית העין. ז,ד  עיניו גדולות כשל עגל, או קטנות כשל אווז, גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו, חוטמו גדול מאבריו, או קטן מאבריו, הצימם, והצימע.  איזה הוא הצימע, כל שאוזניו קטנות; והצימם, כל שאוזניו דומות לספוג. ז,ה  שפתו העליונה עודפת על התחתונה, והתחתונה עודפת על העליונה הרי זה מום.  ושניטלו שיניו פסול, מפני מראית העין.  דדיו שוכבין כשל אישה, כרסו צבה, טבורו יוצא, נכפה אפילו אחת לימים, רוח קצרית באה עליו, המשועבן, ובעל גבר.  אין לו ביצים, אין לו אלא ביצה אחת זה הוא "מרוח אשך" (ויקרא כא,כ) האמור בתורה.  רבי ישמעאל אומר, כל שנמרחו אשכיו; רבי עקיבה אומר, כל שהרוח באשכיו.  רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, כל שמראיו חשוכין. ז,ו  המקיש בקרסוליו, ובארכובותיו, ובעל פיקין, והעיקל.  איזה הוא העיקל, כל שהוא מקיף פרסותיו ואין ארכובותיו נושקות זו לזו.  פיקה יוצאה מגודלו, עקבו יוצא לאחוריו, פרסתו רחבה כשל אווז.  אצבעותיו מורכבות זו על גבי זו, או קלוטות עד הפרק, כשר; למטה מן הפרק וחתכה, כשר.  הייתה בה יתרת וחתכה אם יש בה עצם, פסול; ואם לאו, כשר.  יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע רבי יהודה מכשיר, וחכמים פוסלין.  השולט בשתי ידיו רבי פוסל, וחכמים מכשירין.  הכושי, והגיחר, והלווקן, והכיפח, והננס, והחירש, והשוטה, והשיכור, ובעלי נגעים טהורין פסולין באדם, וכשרין בבהמה.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, שוטה בבהמה, אינה מן המובחר; רבי אלעזר אומר, אף בעלי הדלדולין פסולין באדם, וכשרין בבהמה. ז,ז  אלו כשרין באדם, ופסולין בבהמה "אותו ואת בנו" (ויקרא כב,כח), וטריפה, ויוצא דופן.  והנושא נשים בעבירה פסול, עד שידיר הניה.  המיטמא למתים פסול, עד שיקבל עליו שלא יהיה מיטמא למתים.   מסכת בכורות פרק ח ח,א  יש בכור לנחלה, ואינו בכור לכוהן; בכור לכוהן, ואינו בכור לנחלה; בכור לנחלה ולכוהן.  ויש שאינו בכור לא לנחלה, ולא לכוהן.  איזה הוא בכור לנחלה, ואינו בכור לכוהן:  הבא אחר הנפלים בן שמונה שיצא ראשו חי, בן תשעה שיצא ראשו מת, המפלת כמין בהמה חיה ועוף, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, עד שיהא בו מצורת האדם.  המפלת סנדל או שליה או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך הבא אחריהם, בכור לנחלה ואינו בכור לכוהן.  מי שלא היו לו בנים ונשא אישה שכבר ילדה, ילדה ועודה שפחה ונשתחררה, עודה נוכרית ונתגיירה, משבאת לישראל ילדה בכור לנחלה, ואינו בכור לכוהן.  רבי יוסי הגלילי אומר, בכור לנחלה ולכוהן שנאמר "פטר כל רחם, בישראל" (ראה שמות יג,ב), עד שיפטרו רחם בישראל.  מי שהיו לו בנים ונשא אישה שלא ילדה, נתגיירה מעוברת, נשתחררה מעוברת, ילדה היא וכוהנת, היא ולוייה, היא ואישה שכבר ילדה, וכן מי שלא שהת אחר בעלה שלושה חודשים ונישאת וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון, אם בן שבעה לאחרון בכור לכוהן, ואינו בכור לנחלה.  ואיזה הוא בכור לנחלה ולכוהן:  המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים, המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, המפלת יום ארבעים הבא אחריהן, בכור לנחלה ולכוהן. ח,ב  יוצא דופן, והבא אחריו שניהם אינן בכור לא לנחלה, ולא לכוהן; רבי שמעון אומר, הראשון לנחלה, והשני לחמש סלעים. ח,ג  מי שלא ביכרה אשתו, וילדה שני זכרים נותן חמש סלעים לכוהן; מת אחד מהן בתוך שלושים יום, האב פטור.  מת האב, והבנים קיימין רבי מאיר אומר, אם נתנו עד שלא חלקו, נתנו; ואם לאו, פטורין.  רבי יהודה אומר נתחייבו הנכסים.  זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום. ח,ד  שתי נשיו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים נותן עשר סלעים לכוהן.  מת אחד מהן בתוך שלושים יום אם לכוהן אחד נתן, יחזיר לו חמש סלעים; ואם לשני כוהנים נתן, אינו יכול להוציא מידן.  זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה נותן חמש סלעים לכוהן.  שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכוהן כלום.  אחת ביכרה, ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים נותן חמש סלעים לכוהן; מת אחד מהן בתוך שלושים יום, האב פטור.  מת האב, והבנים קיימין רבי מאיר אומר, אם נתנו עד שלא חלקו, נתנו; ואם לאו, פטורין.  רבי יהודה אומר, נתחייבו הנכסים.  זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום. ח,ה  שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו, וילדו שני זכרים זה נותן חמש סלעים לכוהן, וזה נותן חמש סלעים לכוהן.  מת אחד מהן בתוך שלושים יום אם לכוהן אחד נתנו, יחזיר להן חמש סלעים; ואם לשני כוהנים נתנו, אינן יכולין להוציא מידם.  זכר ונקבה האבות פטורין, והבן חייב לפדות את עצמו.  שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכוהן כלום. ח,ו  אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה של שני אנשים, וילדו שני זכרים זה שלא ביכרה אשתו, נותן חמש סלעים לכוהן.  זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום.  מת הבן בתוך שלושים יום אף על פי שנתן לכוהן, יחזיר לו חמש סלעים; לאחר שלושים יום אף על פי שלא נתן, ייתן.  מת ביום שלושים, כיום שלפניו.  רבי עקיבה אומר, אם נתן, לא ייטול; ואם לא נתן, לא ייתן. ח,ז  מת האב בתוך שלושים יום בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראיה שנפדה; לאחר שלושים יום בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו שלא נפדה.  הוא לפדות, ובנו לפדות הוא קודם את בנו; רבי יהודה אומר, בנו קודמו שמצותו על אביו, ומצות בנו עליו. ח,ח  [ז] חמש סלעים של בן, במנה צורי; שלושים של עבד, וחמישים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא שם רע.  וכולם בשקל הקודש, במנה צורי; כולם נפדים בכסף ובשווה כסף, חוץ משקלים. ח,ט  [ח] אין פודים לא בעבדים, ולא בשטרות, ולא בקרקעות, ולא בהקדשות.  כתב לכוהן שהוא חייב לו חמש סלעים חייב ליתן לו, ובנו אינו פדוי; לפיכך אם רצה הכוהן ליתן לו מתנה, רשאי.  המפריש פדיון בנו, ואבד חייב באחריותו, שנאמר "יהיה לך:  אך פדה תפדה" (במדבר יח,טו). ח,י  [ט] הבכור נוטל פי שניים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שניים בנכסי האם; ואינו נוטל פי שניים בשבח, ולא בראוי כבמוחזק.  ולא האישה בכתובתה, ולא הבנות במזונותיהן, ולא היבם; וכולם אינן נוטלין בשבח, ולא בראוי כבמוחזק. ח,יא  [י] אלו שאינן חוזרין ביובל הבכורה, והיורש את אשתו, והמייבם את אשת אחיו, והמתנה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, המתנה כמכר.  רבי אלעזר אומר, כולם חוזרין ביובל.  ורבי יוחנן בן ברוקה אומר, אף היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה, וינכה להם מן הדמים.   מסכת בכורות פרק ט ט,א  מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין.  נוהג בבקר ובצאן, ואינן מתעשרין מזה על זה; בכבשים ובעיזים, ומתעשרין מזה על זה; בחדש ובישן.  ואינן מתעשרין מזה על זה.  שהיה בדין, ומה אם החדש והישן שאינן כלאיים זה בזה, אינן מתעשרין מזה על זה כבשים ועיזים שהן כלאיים זה בזה, אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה:  תלמוד לומר "וצאן" (ויקרא כז,לב), כל משמע צאן אחד. ט,ב  מעשר בהמה מצטרף, כמלוא רגל בהמה רועה.  וכמה היא רגל בהמה רועה, שישה עשר מיל.  היה בין אלו לאלו שלושים ושניים מיל, אינן מצטרפין; היה לו באמצע, מביא ומעשרן באמצע.  רבי מאיר אומר, הירדן מפסיק למעשר בהמה. ט,ג  הלקוח ושניתן לו מתנה, פטור ממעשר בהמה.  האחים והשותפין שחייבין בקולבון, פטורין ממעשר בהמה; ושחייבין במעשר בהמה, פטורין מן הקולבון.  קנו בתפוסת הבית, חייבין; אם לאו, פטורין.  חלקו, וחזרו ונשתתפו חייבין בקולבון, ופטורין ממעשר בהמה. ט,ד  הכול נכנס לדיר להתעשר חוץ מן הכלאיים, והטריפה, ויוצא דופן, ומחוסר זמן, ויתום.  איזה הוא יתום, כל שמתה אימו או ששחטה; רבי יהושוע אומר, אפילו נשחטה אימו, והשלח קיים אין זה יתום. ט,ה  שלוש גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח, בפרוס העצרת, ובפרוס החג, דברי רבי עקיבה.  בן עזאי אומר, בעשרים ותשעה באדר, ובאחד בסיוון, ובעשרים ותשעה באב.  רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בניסן, ובאחד בסיוון, ובעשרים ותשעה באלול.  ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול, ולא אמרו באחד בתשרי:  מפני שהוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב; לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול.  רבי מאיר אומר, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; בן עזאי אומר, האלוליין מתעשרין בפני עצמן. ט,ו  כל הנולדין מאחד בתשרי, עד עשרים ותשעה באלול הרי אלו מצטרפין.  חמישה לפני ראש השנה, וחמישה לאחר ראש השנה אינן מצטרפין; חמישה לפני הגורן, וחמישה לאחר הגורן הרי אלו מצטרפין.  אם כן למה נאמר שלוש גרנות למעשר בהמה:  שעד שלא הגיע הגורן, מותר למכור ולשחוט.  הגיע הגורן, לא ישחוט; ואם שחט, פטור. ט,ז  כיצד מעשרן:  כונסן לדיר; ועושה להן פתח קטן, כדי שלא יהו שניים יכולין לצאת כאחת.  ומונן בשבט אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה, עשרה; היוצא עשירי סוקרו בסקרה, ואומר הרי זה מעשר.  לא סקרן בסקרה, ולא מנין בשבט, או שמנין רבוצין, או עומדין הרי אלו מעושרין.  היה לו מאה ונטל עשרה, עשרה ונטל אחד אין זה מעשר; רבי יוסי ברבי יהודה אומר, הרי זה מעשר.  קפץ מן המנויין לתוכן, כולן פטורין; מן המעושרין לתוכן כולן ירעו עד שיסתאבו, וייאכלו במומן לבעלים. ט,ח  יצאו שניים כאחת, מונה אותן שניים שניים.  מנאן אחד אחד, התשיעי והעשירי מקולקלין; יצאו התשיעי והעשירי כאחת, התשיעי והעשירי מקולקלין.  קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי שלושתן מקודשין:  התשיעי נאכל במומו, והעשירי מעשר, ואחד עשר קרב שלמים ועושה תמורה, דברי רבי מאיר.  אמר רבי יהודה, וכי יש תמורה עושה תמורה.  אמרו משום רבי מאיר, אילו היה תמורה, לא היה קרב.  קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי ולאחד עשר עשירי אין אחד עשר מקודש.  זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו, אין אחד עשר מקודש.     מסכת ערכין פרק א א,א  הכול מעריכין ונערכין, נודרין ונידרין כוהנים ולויים וישראל, נשים ועבדים.  וטומטום ואנדרוגינוס, נודרין ונידרין ומעריכין; אבל לא נערכין, שאינו נערך אלא זכר ודאי ונקבה ודאית.  חירש שוטה וקטן, נידרין ונערכין; אבל לא נודרין ולא מעריכין, מפני שאין בהן דעת.  פחות מבן חודש, נידר אבל לא נערך. א,ב  הנוכרי רבי מאיר אומר, נערך, אבל לא מעריך; רבי יהודה אומר, מעריך, אבל לא נערך.  וזה וזה מודים, שהן נודרין ונידרין. א,ג  הגוסס, והיוצא ליהרג לא נידר, ולא נערך; רבי חנניה בן עקביה אומר, נערך, מפני שדמיו קצובין, אבל אינו נידר, מפני שאין דמיו קצובין.  רבי יוסי אומר, נודר ומעריך ומקדש; ואם הזיק, חייב בתשלומין. א,ד  האישה שהיא יוצאה ליהרג, אין ממתינין לה עד שתלד; ישבה על המשבר, ממתינין לה עד שתלד.  האישה שנהרגה, נהנין בשערה; בהמה שנהרגה, אסורה בהניה.   מסכת ערכין פרק ב ב,א  אין בערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמישים סלע.  כיצד:  נתן סלע, והעשיר אינו נותן כלום; פחות מסלע, והעשיר נותן חמישים סלע.  היו בידיו חמש סלעים רבי מאיר אומר, אינו נותן אלא אחת; וחכמים אומרין, נותן את כולם:  שאין בערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמישים סלע.  אין פתח בטועה פחות משבעה, ולא יתר על שבעה עשר.  אין בנגעים פחות משבוע אחד, ולא יתר על שלושה שבועות. ב,ב  אין פוחתין מארבעה חודשים המעוברין לשנה, ולא נראה יתר על שמונה.  שתי הלחם נאכלות אין פחות משניים, ולא יתר על שלושה; לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה, ולא יתר על אחד עשר.  קטן נימול אין פחות משמונה, ולא יתר על שנים עשר. ב,ג  אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה.  אין פוחתין משני נבלים, ולא מוסיפין על שישה; ואין פוחתין משני חלילים, ולא מוסיפין על שנים עשר.  ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, ביום טוב הראשון של פסח, וביום טוב הראשון של עצרת, ובשמונת ימי החג.  ולא היה מכה באבוב של נחושת; אלא באבוב של קנה, מפני שקולו ערב.  ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי, מפני שהוא מחלק יפה. ב,ד  ועבדי הכוהנים היו, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר, משפחת בית הפגרים ובית ציפריה ומאמוס היו, ומשיאין לכהונה.  רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, לויים היו. ב,ה  אין פוחתין משישה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים, כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה; ומוסיפין עד לעולם.  אין פוחתין משתי חצוצרות, ומוסיפין עד לעולם.  מתשעה כינורות, ומוסיפין עד לעולם; והצלצל לבד. ב,ו  אין פוחתין משנים עשר לויים עומדין על הדוכן, ומוסיפין עד לעולם.  אין קטן נכנס לעזרה לעבודה, אלא בשעה שהלויים אומרין בשיר; ולא היו אומרין בנבל וכינור אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה.  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אין עולין מן המניין, ולא עומדין על הדוכן; אלא בארץ היו עומדין, וראשיהן כבין רגלי הלויים, וצוערי הלויים היו נקרין.   מסכת ערכין פרק ג ג,א  יש בערכין להקל ולהחמיר, בשדה אחוזה להקל ולהחמיר, ובשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר, באונס ובמפתה ובמוציא שם רע להקל ולהחמיר.  יש בערכין להקל ולהחמיר, כיצד:  אחד שהעריך את הנאה שבישראל, ואת הכעור שבישראל נותן חמישים סלע; אם אמר הרי דמיו עליי, נותן את שווייו. ג,ב  ובשדה אחוזה להקל ולהחמיר, כיצד:  אחד המקדיש בחולת המחוז, ואחד המקדיש בפרדסות סבסטה נותן בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף; ובשדה מקנה, נותן את שווייו.  רבי אליעזר אומר, אחת שדה אחוזה ואחת שדה מקנה:  מה בין שדה אחוזה לשדה מקנה אלא שבשדה אחוזה, הוא נותן חומש; ובשדה מקנה, אינו נותן חומש. ג,ג  ובשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר, כיצד:  אחד שהמית את הנאה שבעבדים, ואת הכעור שבעבדים נותן שלושים סלע; המית בן חורין, נותן את שווייו.  חבל בזה ובזה, משלם נזק שלם. ג,ד  ובאונס ובמפתה להקל ולהחמיר, כיצד:  אחד שאנס ופתה את הגדולה שבכהונה, ואת הקטנה שבישראל נותן חמישים סלע; ובבושת ובפגם, הכול לפי המבייש והמתבייש. ג,ה  ובמוציא שם רע להקל ולהחמיר, כיצד:  אחד שהוציא שם רע על הגדולה שבכהונה, ועל הקטנה שבישראל נותן מאה סלע.  נמצא האומר בפיו, חמור מן העושה מעשה:  שכן מצינו, שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר "וינסו אותי, זה עשר פעמים" (במדבר יד,כב).   מסכת ערכין פרק ד ד,א  הישג יד, בנודר; והשנים, בנידר.  וערכים, בנערך; והערך, כזמן הערך.  הישג יד בנודר, כיצד:  עני שהעריך את העשיר, נותן ערך עני; ועשיר שהעריך את העני, נותן ערך עשיר. ד,ב  אבל בקרבנות אינו כן:  הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עליי אם היה מצורע עני, מביא קרבן עני; עשיר, מביא קרבן עשיר.  רבי אומר, אומר אני אף בערכים כן; וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, שאין העשיר חייב כלום; אבל עשיר שאמר ערכי עליי, ושמע העני ואמר מה שאמר זה עליי נותן ערך עשיר.  עני והעשיר או עשיר, והעני נותן ערך עשיר; רבי יהודה אומר, אפילו עני שבישראל, והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר. ד,ג  אבל בקרבנות אינו כן:  אפילו אביו מת, והניח לו ריבוא, וספינתו בים, ובאה לו בריבואות אין להקדש בהן כלום. ד,ד  השנים בנידר, כיצד:  ילד שהעריך את הזקן, נותן ערך זקן; וזקן שהעריך את הילד, נותן ערך ילד.  וערכים בנערך, כיצד:  איש שהעריך את האישה, נותן ערך אישה; ואישה שהעריכה את האיש, נותנת ערך איש.  והערך כזמן הערך, כיצד:  העריכו פחות מבן חמש, ונעשה יתר על בן חמש, פחות מבן עשרים, ונעשה יתר על בן עשרים נותן כזמן הערך. ד,ה  יום שלושים, כלמטה הימנו.  שנת חמש ושנת עשרים, כלמטה הימנה:  שנאמר "ואם מבן שישים שנה ומעלה" (ויקרא כז,ז), הרי אנו למדים כולם משנת שישים מה שנת שישים כלמטה הימנה, אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה.  הין, אם עשה שנת שישים כלמטה הימנה להחמיר, נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה להקל תלמוד לומר, שנה שנה לגזירה שווה:  מה "שנה" (ויקרא כז,ז) האמורה בשנת שישים כלמטה הימנה אף "שנה" (ויקרא כז,ה) האמורה בשנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה, בין להקל בין להחמיר.  רבי אלעזר אומר, עד שיהו יתרות על השנים חודש ויום אחד.   מסכת ערכין פרק ה ה,א  האומר משקלי עליי, נותן משקלו:  אם כסף, כסף; ואם זהב, זהב.  מעשה באימה של ידמטיה שאמרה משקל בתי עליי; ועלתה לירושלים, ושקלוה, ונתנה משקלה זהב.  משקל ידי עליי רבי יהודה אומר, ממלא חבית מים, ומכניסה עד מרפקו; ושוקל בשר חמור וגידים ועצמות, ונותן לתוכה עד שתתמלא.  אמר רבי יוסי, וכי היאך אפשר לכוון בשר כנגד בשר, ועצמות כנגד עצמות; אלא שמין את היד, כמה היא ראויה לשקול. ה,ב  דמי ידי עליי שמין אותו, כמה הוא שווה ביד, וכמה הוא שווה בלא יד.  זה חומר בנדרים מבערכים.  חומר בערכים מבנדרים כיצד:  האומר ערכי עליי, ומת ייתנו הירושים; דמי עליי, ומת לא ייתנו הירושים, שאין דמים למתים.  ערך ידי וערך רגלי עליי, לא אמר כלום; ערך ראשי וערך כבדי עליי, נותן ערך כולו.  זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו, נותן ערך כולו. ה,ג  חצי ערכי עליי, נותן חצי ערכו; ערך חציי עליי, נותן ערך כולו.  חצי דמיי עליי, נותן חצי דמיו; דמי חציי עליי, נותן דמי כולו.  זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו, נותן דמי כולו. ה,ד  האומר ערכו של פלוני עליי מת הנודר והנידר, ייתנו היורשים.  דמיו של פלוני עליי מת הנודר, ייתנו היורשים; מת הנידר לא ייתנו היורשים, שאין דמים למתים. ה,ה  שור זה עולה, ובית זה קרבן מת השור ונפל הבית, אינו חייב לשלם.  דמי שור זה עליי עולה, ודמי הבית הזה עליי קרבן מת השור ונפל הבית, חייב לשלם. ה,ו  חייבי ערכין, ממשכנין אותן; חייבי חטאות ואשמות, אין ממשכנין אותן.  חייבי עולה ושלמים, ממשכנין אותן:  אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר "לרצונו" (ויקרא א,ג) כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני.  וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני.   מסכת ערכין פרק ו ו,א  שום היתומים שלושים יום, ושום ההקדש שישים יום; ומכריזין בבוקר ובערב.  המקדיש נכסיו, והייתה עליו כתובת אישה רבי אליעזר אומר, כשיגרשנה, ידיר הניה; רבי יהושוע אומר, אינו צריך.  כיוצא בו, אמר רבן שמעון בן גמליאל, הערב לאישה בכתובתה, והיה בעלה מגרשה ידיר הניה:  שמא יעשו קנוניה על נכסיו של זה, ויחזיר את אשתו. ו,ב  המקדיש את נכסיו, והייתה עליו כתובת אישה ובעל חוב אין האישה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש, ולא בעל חוב את חובו; אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאישה כתובה, ולבעל חוב את חובו.  הקדיש תשעים מנה, והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר, ופודה את הנכסים האלו, על מנת ליתן לאישה כתובתה, ולבעל חוב את חובו. ו,ג  אף על פי שאמרו חייבי ערכים, ממשכנין אותן נותנים לו מזון שלושים יום, וכסות שנים עשר חודש, ומיטה, ומצע, וסנדליו, ותפיליו:  לו אבל, לא לאשתו ובניו.  ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות, מכל מין ומין:  אם היה חרש נותנין לו שני מעצדין, ושתי מגרות.  רבי אלעזר אומר, אם היה איכר, נותנין לו צמדו; חמר, נותנין לו חמורו. ו,ד  היה לו מין אחד מרובה, ומין אחד ממועט אין אומרין למכור מן המרובה, וליקח לו מן המעט; אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה, וכל שיש לו מן הממועט.  המקדיש את נכסיו, מעלין לו את תפיליו. ו,ה  אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך לעצמו אין לו לא בכסות אשתו, ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבען לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן.  אף על פי שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח שאם תילקח לו כסות בשלושים דינר, משביח הוא במנה; וכן פרה אם ממתינין אותה לאטליס, משבחת היא; וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך, משבחת היא:  אין להקדש, אלא מקומו ושעתו.   מסכת ערכין פרק ז ז,א  אין מקדישין לפני היובל, פחות משתי שנים; ולא גואלין לאחר היובל, פחות משנה.  אין מחשבין חודשים להקדש, אבל הקדש מחשב חודשים.  המקדיש את שדהו בשעת היובל, נותן בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף.  היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עימה; פחות מכן, נמדדין עימה.  הקדישה שתיים או שלוש שנים לפני היובל, נותן סלע ופונדיון לשנה.  אם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו, אלא נותן כולם כאחד. ז,ב  אחד הבעלים, ואחד כל האדם.  מה בין הבעלים לכל אדם אלא שהבעלים, נותנין חומש; וכל אדם, אין נותנין חומש. ז,ג  הקדישה, וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל; גאלה בנו, יוצאה לאביו ביובל.  גאלה אחר או אחד מכל הקרובים, וגאלה מידו אינה יוצאה מידו ביובל.  גאלה אחד מן הכוהנים, והרי היא תחת ידו לא יאמר הואיל והרי היא יוצאה לכוהנים ביובל, הרי היא תחת ידי והרי היא שלי; אלא יוצאה לכל אחיו הכוהנים. ז,ד  הגיע יובל, ולא נגאלה הכוהנים נכנסים לתוכה, ונותנין את דמיה, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר, נכנסים, אבל לא נותנין.  רבי אלעזר אומר, לא נכנסין, ולא נותנין, אלא נקראת שדה רטושים, עד היובל השני; הגיע היובל השני, ולא נגאלה נקראת רטושי רטושים, עד היובל השלישי.  לעולם אין הכוהנים נכנסים לתוכה, עד שיגאלנה אחר. ז,ה  הלוקח שדה מאביו, ומת אביו, ואחר כך הקדישה הרי היא כשדה אחוזה.  הקדישה, ואחר כך מת אביו הרי היא כשדה מקנה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה ורבי שמעון אומרין, כשדה אחוזה, שנאמר "ואם, את שדה מקנתו, אשר, לא משדה אחוזתו" (ויקרא כז,כב) שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצאת זו שהיא ראויה להיות שדה אחוזה.  שדה מקנה אינה יוצאה לכוהנים ביובל, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.  כוהנים ולויים מקדישין לעולם, וגואלין לעולם בין לפני היובל, בין לאחר היובל.   מסכת ערכין פרק ח ח,א  המקדיש את שדהו בשעה שאינה יובל, אומרין לו פתח את ראשון:  שהבעלים, נותנין חומש; וכל אדם, אינו נותן חומש.  מעשה באחד שהקדיש את שדהו מפני רעתה, אמרו לו פתח את ראשון; אמר הרי היא שלי באיסר.  אמר רבי יוסי, לא אמר זה אלא בכביצה, שהקודש נפדה בכסף ובשווה כסף.  אמר לו, הגעתך.  נמצא מפסיד איסר, ושדהו לפניו. ח,ב  אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים, ואחר אומר בעשרים, ואחר אומר בשלושים, ואחר אומר בארבעים, ואחר אומר בחמישים חזר בו של חמישים, ממשכנין מנכסיו עשר; חזר בו של ארבעים, ממשכנין מנכסיו עשר; חזר בו של שלושים, ממשכנין מנכסיו עשר; חזר בו של עשרים, ממשכנין מנכסיו עשר; חזר בו של עשר מוכרין אותה בשווה, ונפרעין משל עשר את המותר. ח,ג  הבעלים אומרים בעשרים, וכל אדם אומרין בעשרים הבעלים קודמין, מפני שהן מוסיפין חומש.  [ג] אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחת, הבעלים נותנין עשרים ושש, בעשרים ושתיים, הבעלים נותנין עשרים ושבע, בעשרים ושלוש, הבעלים נותנין עשרים ושמונה, בעשרים וארבע, הבעלים נותנין עשרים ותשע, בעשרים וחמש, הבעלים נותנין שלושים שאין מוסיפין חומש על עילויו של זה.  אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ושש אם רצו הבעלים לתת שלושים ואחת ודינר, הבעלים קודמין; ואם לאו, אומרין לו הגעתך. ח,ד  מחרים אדם מצאנו ומבקרו, ומעבדיו ומשפחותיו הכנעניים, ומשדה אחוזתו; ואם החרים את כולם, אינם מוחרמין, דברי רבי אליעזר.  אמר רבי אלעזר בן עזריה, ומה אם לגבוה, שאין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו על אחת כמה וכמה, שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו. ח,ה  המחרים בנו ובתו, ועבדו ושפחתו העבריים, ושדה מקנתו אינן מוחרמין, שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו.  כוהנים ולויים, אין מחרימין, דברי רבי יהודה.  רבי שמעון אומר, כוהנים אינן מחרימין, שהחרמין שלהם; ולויים מחרימין, שאין חרמין שלהן.  רבי אומר, נראין דברי רבי יהודה בקרקעות, שנאמר "כי אחוזת עולם הוא, להם" (ויקרא כה,לד); ודברי רבי שמעון במיטלטלין, שאין החרמין שלהם. ח,ו  חרמי הכוהנים אין להם פדיון, אלא ניתנין לכוהנים כתרומה.  רבי יהודה בן בתירה אומר, סתם חרמים לבדק הבית, שנאמר "כל חרם, קודש קודשים הוא לה'" (ויקרא כז,כח); וחכמים אומרין, סתם חרמים לכוהנים, שנאמר "כשדה החרם:  לכוהן, תהיה אחוזתו" (ויקרא כז,כא).  אם כן למה נאמר "כל חרם, קודש קודשים הוא לה'" שהוא חל על קודשי קודשים, ועל קודשים קלים. ח,ז  מחרים אדם את קודשיו, בין קודשי קודשים ובין קודשים קלים.  אם נדר, נותן את דמיהם; ואם נדבה, נותן את טובתן.  שור זה עולה אומרין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה, להעלותו עולה שאינו חייב.  הבכור בין תמים בין בעל מום, מחרימין אותו.  כיצד פודין אותו הפודין אומרין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה, ליתנו לבן בתו או לבן אחותו.  רבי ישמעאל אומר, כתוב אחד אומר "הקדש" (ראה דברים טו,יט), וכתוב אחד אומר "אל תקדש" (ראה ויקרא כז,כו).  אי אפשר לומר "הקדש" שכבר נאמר "אל תקדש", ואי אפשר לומר "אל תקדש" שכבר נאמר "הקדש":  אמור מעתה, מקדישו אתה הקדש עילוי, ואי אתה מקדישו הקדש מזבח.   מסכת ערכין פרק ט ט,א  המוכר את שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים, שנאמר "במספר שני תבואות, ימכור לך" (ויקרא כה,טו).  הייתה שנת שידפון או יירקון או שביעית, אינה עולה לו מן המניין; נרה או הבירה, עולה לו מן המניין.  רבי אלעזר אומר, מכרה לו לפני ראש השנה, והיא מלאה פירות הרי זה אוכל ממנה שלוש תבואות, לשתי שנים. ט,ב  מכרה לראשון במנה, ומכרה הראשון לשני במאתיים אינו מחשב אלא עם הראשון, שנאמר "לאיש אשר מכר לו" (ויקרא כה,כז).  מכרה לראשון במאתיים, ומכרה הראשון לשני במנה אינו מחשב אלא עם האחרון, שנאמר "לאיש", לאיש אשר בתוכה.  לא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב, ברע ויגאול ביפה, ולא ילווה ויגאול, ולא יגאול חציים; ובהקדש מותר בכולם.  זה חומר בהדיוט מבהקדש. ט,ג  המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד, וגואל כל שנים עשר חודש:  הרי זו כמין ריבית, ואינה ריבית.  מת המוכר, יגאול בנו; מת הלוקח, יגאול מיד בנו.  ואינו מונה שנה אלא משעה שמכר לו, שנאמר "עד מלאות לו שנה תמימה" (ויקרא כה,ל):  כשהוא אומר "תמימה", להביא חודש העיבור; רבי אומר, ליתן לו שנה בעיבורה. ט,ד  הגיע יום שנים עשר חודש, ולא נגאלה הייתה חלוטה לו:  אחד הלוקח ואחד שניתן לו במתנה, שנאמר "לצמיתות" (ויקרא כה,ל).  בראשונה, היה נטמן יום שנים עשר חודש, שתהא חלוטה לו.  התקין הלל הזקן, שיהא חולש את מעותיו בלשכה, ויהא שובר את הדלת ונכנס; אימתיי שירצה הלז, יבוא וייטול את מעותיו. ט,ה  כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה, חוץ מן השדות; רבי מאיר אומר, אף השדות.  בית הבנוי בחומה רבי יהודה אומר, אינו כבתי ערי חומה; רבי שמעון אומר, כותל החיצון היא חומתו. ט,ו  עיר שגגותיה חומתה, ושאינה מוקפת חומה מימות יהושוע בן נון אינה כבתי ערי חומה.  ואלו הן בתי ערי חומה:  שלוש חצרות של שני שני בתים מוקפות חומה מימות יהושוע בן נון כגון קצרה ישנה של ציפורין, וחקרה של גוש חלב, ויודפת הישנה, וגמלה, וחדיד, וגדוד, ואונו, וירושלים, וכל כיוצא בהן. ט,ז  בתי החצרים נותנין להם כוח יפה שבבתי ערי חומה, וכוח יפה שבשדות:  נגאלין מיד, ונגאלין כל שנים עשר חודש כבתים, ויוצאין ביובל ובגרעון כסף כשדות.  ואלו הן בתי החצרים:  שתי חצרות של שני שני בתים, אף על פי שמוקפות חומה מימות יהושוע בן נון הרי הן כבתי החצרים. ט,ח  ישראל שירש את אבי אימו לוי, אינו גואל כסדר הזה; וכן לוי שירש את אבי אימו ישראל, אינו גואל כסדר הזה:  שנאמר "כי בתי ערי הלויים" (ויקרא כה,לג) עד שיהא לוי, בערי הלויים, דברי רבי.  וחכמים אומרין, אין דברים אמורים אלא בערי הלויים.  אין עושין שדה מגרש, ולא מגרש שדה; ולא מגרש עיר, ולא עיר מגרש.  אמר רבי אלעזר, במה דברים אמורים, בערי הלויים.  אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש, ולא מגרש שדה; מגרש עיר, ולא עיר מגרש:  כדי שלא יחריבו את ערי ישראל.  כוהנים ולויים מוכרין לעולם, וגואלין לעולם שנאמר "גאולת עולם, תהיה ללויים" (ויקרא כה,לב).     מסכת תמורה פרק א א,א  הכול ממירין, אחד אנשים ואחד הנשים:  לא שאדם רשאי להמיר; אלא שאם המיר מומר, וסופג את הארבעים.  הכוהנים ממירין את שלהם, וישראל ממירין את שלהם.  אין הכוהנים ממירין לא בחטאת, ולא באשם ולא בבכור.  אמר רבי יוחנן בן נורי, וכי מפני מה אין ממירין בבכור.  אמר לו רבי עקיבה, חטאת ואשם מתנה לכוהן, והבכור מתנה לכוהן; מה חטאת ואשם, אין ממירין בהן אף הבכור, לא ימירו בו.  אמר לו רבי יוחנן בן נורי, מה לי אין ממיר בחטאת ובאשם, שאין זכין בהן בחייהם תאמר בבכור, שזכין בו בחייו.  אמר לו רבי עקיבה, והלוא כבר נאמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז,י; ויקרא כז,לג):  איכן קדושה חלה עליו, בבית הבעלים אף תמורה, בבית הבעלים. א,ב  ממירין מן הבקר על הצאן, ומן הצאן על הבקר, מן הכבשים על העיזים, ומן העיזים על הכבשים, מן הזכרים על הנקבות, ומן הנקבות על הזכרים, מן התמימים על בעלי מומין, ומן בעלי מומין על התמימים:  שנאמר "לא יחליפנו, ולא ימיר אותו טוב ברע" (ויקרא כז,י) איזה הוא טוב ברע, בעלי מומין שקדם הקדשן את מומן.  ממירין אחד בשניים, ושניים באחד, אחד במאה, ומאה באחד.  רבי שמעון אומר, אין ממירין אלא אחד באחד, שנאמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (שם) מה הוא מיוחד, אף תמורתו מיוחדת. א,ג  אין ממירין אברים בעוברים, ולא עוברין באברין, ולא עוברין ואברים בשלמים, ולא שלמים בהן; רבי יוסי אומר, ממירין אברים בשלמים, ושלמים בהן.  אמר רבי יוסי, והלוא במוקדשין הוא אומר רגלה של זו עולה, כולה עולה אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו, תהא כולה תמורה תחתיה. א,ד  אין המדומע מדמע, אלא לפי חשבון; ואין המחומץ מחמיץ, אלא לפי חשבון.  אין המים השאובין פוסלין את המקוה, אלא לפי חשבון. א,ה  אין מי חטאת נעשין מי חטאת, אלא עם מתן אפר.  אין בית הפרס עושה בית הפרס, ולא תרומה אחר תרומה, ולא תמורה עושה תמורה, ולא הוולד עושה תמורה.  רבי יהודה אומר, הוולד עושה תמורה.  אמרו לו, הקודש עושה תמורה, ולא הוולד ולא התמורה עושין תמורה. א,ו  העופות והמנחות אין עושין תמורה, שלא נאמר אלא "בהמה" (ויקרא כז,י).  הציבור והשותפין, אינן עושין תמורה:  שנאמר "לא ימיר אותו" (שם) היחיד עושה תמורה, לא הציבור ולא השותפין עושין תמורה.  קרבנות בדק הבית, אין עושין תמורה.  אמר רבי שמעון, והלוא המעשר בכלל היה, ולמה יצא להקיש אליו:  מה מעשר קרבן יחיד, יצאו קרבנות ציבור; מה מעשר קרבן מזבח, יצאו קרבנות בדק הבית.   מסכת תמורה פרק ב ב,א  יש בקרבנות היחיד, מה שאין בקרבנות הציבור; יש בקרבנות הציבור, מה שאין בקרבנות היחיד:  שקרבנות היחיד, עושין תמורה; וקרבנות הציבור, אינן עושין תמורה.  קרבנות היחיד, נוהגין בזכרים ובנקבות; וקרבנות הציבור, אינן נוהגין אלא בזכרים.  קרבנות היחיד, חייב באחריותן ובאחריות נסכיהן; קרבנות הציבור, אינן חייבין לא באחריותן ולא באחריות נסכיהן, אבל חייבין באחריות נסכיהן, משקרב הזבח.  יש בקרבנות הציבור, מה שאין בקרבנות היחיד:  שקרבנות הציבור, דוחין את השבת ואת הטומאה; וקרבנות היחיד, אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה.  אמר רבי מאיר, והלוא חביתי כוהן גדול, ופר יום הכיפורים קרבן יחיד, ודוחין את השבת ואת הטומאה:  אלא שזמנן קבוע. ב,ב  חטאות היחיד שכיפרו הבעלים, מתות; ושל ציבור, אינן מתות.  רבי יהודה אומר, ימותו.  אמר רבי שמעון, מה מצינו בוולד חטאת ובתמורת חטאת ובחטאת שמתו בעליה, ביחיד דברים אמורים אבל לא בציבור אף שכיפרו הבעלים ושעברה שנתה, ביחיד דברים אמורים אבל לא בציבור. ב,ג  חומר בקודשים מבתמורה, ובתמורה מבקודשים:  שהקודשים עושין תמורה, ואין תמורה עושה תמורה; הציבור והשותפין מקדישין, אבל לא ממירין; מקדישין אברין ועוברין, אבל לא ממירין.  חומר בתמורה:  שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, ואינה יוצאה לחולין להיגזז ולהיעבד.  רבי יוסי ברבי יהודה אומר, עשה שוגג כמזיד בתמורה, ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין.  רבי אלעזר אומר, הכלאיים, והטריפה, וטומטום, ואנדרוגינוס, ויוצא דופן לא קודשים, ולא מקדישים.   מסכת תמורה פרק ג ג,א  אלו קודשים שוולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן:  ולד שלמים ותמורתן, וולדן, וולד ולדן עד סוף העולם הרי אלו כשלמים, טעונין סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק.  רבי אליעזר אומר, ולד שלמים לא יקרב שלמים; וחכמים אומרין, יקרב.  אמר רבי שמעון, לא נחלקו על ולד ולד שלמים, ועל ולד ולד תמורה שלא יקרבו.  ועל מה נחלקו:  על הוולד שרבי אליעזר אומר, לא יקרב; וחכמים אומרין, יקרב.  העיד רבי יהושוע ורבי פפייס על ולד שלמים, שיקרב שלמים.  אמר רבי פפייס, אני מעיד, שהייתה לנו פרה זבחי שלמים, ואכלנוה בפסח, ואכלנו ולדה שלמים בחג. ג,ב  ולד תודה ותמורתה, ולדן, וולד ולדן עד סוף העולם הרי אלו כתודה, ובלבד שאינה טעונה לחם.  תמורת עולה, וולד תמורתה, וולדן וולד ולדן עד סוף העולם הרי אלו כעולה, טעונה הפשט וניתוח וכליל לאישים. ג,ג  המפריש נקבה לעולה, וילדה זכר ירעה עד שיסתאב, ויימכר ויביא בדמיו עולה; רבי אליעזר אומר, הוא עצמו יקרב עולה.  המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב, ותימכר ויביא בדמיה אשם; ואם קרב אשמו, ייפלו דמיה לנדבה.  רבי שמעון אומר, תימכר שלא במום.  תמורת אשם, וולד תמורה, ולדן, וולד ולדן עד סוף העולם ירעו עד שיסתאבו, ויימכרו וייפלו דמיהן לנדבה.  רבי אליעזר אומר, ימותו; רבי אלעזר אומר, יביא בדמיהן עולות.  אשם שמתו בעליו, ושכיפרו בעליו ירעה עד שיסתאב, ויימכר וייפלו דמיו לנדבה.  רבי אליעזר אומר, ימות; רבי אלעזר אומר, יביא בדמיו עולה. ג,ד  והלוא אף הנדבה עולה היא, מה בין דברי רבי אלעזר לדברי חכמים:  אלא בזמן שהיא באה חובה הוא סומך עליה, ומביא עליה נסכים, ונסכיה משלו; ואם היה כוהן, עבודתה ועורה שלו.  ובזמן שהיא באה נדבה אינו סומך עליה, ואינו מביא עליה נסכים, ונסכיה משל ציבור; ואף על פי שכוהן, עבודתה ועורה של אנשי משמר. ג,ה  תמורת הבכור והמעשר, וולדן, וולד ולדן עד סוף העולם הרי אלו כבכור וכמעשר, וייאכלו במומן לבעלים.  מה בין הבכור והמעשר לבין כל הקודשים:  שכל הקודשים נשחטין באטליס ונמכרין באטליס ונשקלין בליטרה, חוץ מן הבכור ומן המעשר.  יש להן פדיון ולתמורתן פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר.  ובאים מחוצה לארץ לארץ, חוץ מן הבכור ומן המעשר.  ואם באו תמימים, יקרבו; ואם בעלי מומין, ייאכלו במומן לבעלים.  אמר רבי שמעון מה טעם:  שהבכור והמעשר, יש להן פרנסה במקומן; ושאר כל הקודשים אף על פי שנולד להן מום, הרי אלו בקדושתן.   מסכת תמורה פרק ד ד,א  ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה ימותו.  ושעברה שנתה, ושאבדה, ושנמצאת בעלת מום אם משכיפרו הבעלים תמות; ואינה עושה תמורה, ולא נהנין, ולא מועלין.  אם עד שלא כיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב, ותימכר ויביא בדמיה אחרת; ועושה תמורה, ומועלין בה. ד,ב  המפריש חטאתו, ואבדה, והקריב אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה תמות; המפריש מעות לחטאתו, ואבדו, והקריב חטאת תחתיהן, ואחר כך נמצאו המעות ילכו לים המלח. ד,ג  המפריש מעות לחטאתו, ואבדו והפריש מעות אחרות תחתיהן לא הספיק ליקח בהן חטאת, עד שנמצאו המעות הראשונות יביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר ייפלו לנדבה.  המפריש מעות לחטאתו, ואבדו והפריש חטאתו תחתיהן לא הספיק להקריבה, עד שנמצאו המעות והרי חטאת בעלת מום תימכר ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר ייפלו לנדבה.  המפריש חטאתו, ואבדה והפריש מעות תחתיה לא הספיק ליקח בהן חטאת, עד שנמצאת חטאתו והרי היא בעלת מום תימכר ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר ייפלו לנדבה.  המפריש חטאתו, ואבדה והפריש אחרת תחתיה לא הספיק להקריבה, עד שנמצאת הראשונה והרי שתיהן בעלת מום יימכרו ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר ייפלו לנדבה. ד,ד  המפריש חטאתו, ואבדה והפריש אחרת תחתיה לא הספיק להקריבה, עד שנמצאת הראשונה והרי שתיהן תמימות אחת תקרב חטאת, והשנייה תמות, דברי רבי; וחכמים אומרין, אין חטאת מתה, אלא שנמצאת מאחר שכיפרו הבעלים, ואין המעות הולכות לים המלח, אלא שנמצאו מאחר שכיפרו הבעלים. ד,ה  [ד] המפריש חטאתו, והרי היא בעלת מום מוכרה ויביא בדמיה אחרת.  רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, אם קרבה השנייה, עד שלא נשחטה הראשונה תמות, שכבר כיפרו הבעלים.   מסכת תמורה פרק ה ה,א  כיצד מערימין על הבכור:  מבכרת שהייתה מעוברת, אומר מה שבמעיה של זו, אם זכר, עולה ילדה זכר, יקרב עולה; ואם נקבה, זבחי שלמים ילדה נקבה, תקרב שלמים.  אם זכר, עולה, ואם נקבה, זבחי שלמים ילדה זכר ונקבה הזכר יקרב עולה, והנקבה תקרב שלמים. ה,ב  ילדה שני זכרים אחד מהן יקרב עולה, והשני יימכר לחייבי עולה, ודמיו חולין.  ילדה שתי נקבות אחת מהן תקרב שלמים, והשנייה תימכר לחייבי שלמים, ודמיה חולין.  ילדה טומטום ואנדרוגינוס, רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין הקדושה חלה עליהן. ה,ג  האומר ולדה של זו עולה, והיא שלמים דבריו קיימין.  היא שלמים, וולדה עולה הרי זה ולד שלמים, דברי רבי מאיר.  אמר רבי יוסי, אם לכן נתכוון מתחילה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת, דבריו קיימין; אם משאמר הרי זו שלמים, נמלך ואמר ולדה עולה הרי זה ולד שלמים. ה,ד  הרי זו תמורת עולה, ותמורת שלמים הרי זו תמורת עולה, דברי רבי מאיר.  אמר רבי יוסי, אם לכן נתכוון מתחילה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת, דבריו קיימין; אם משאמר תמורת עולה, נמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה. ה,ה  הרי זו תחת זו, חליפת זו הרי זו תמורה.  הרי זו מחוללת על זו, אינה תמורה; אם היה קודש בעל מום יוצא לחולין, וצריך לעשות דמים. ה,ו  הרי זו תחת חטאת, תחת עולה לא אמר כלום; תחת חטאת זו, תחת עולה זו, תחת חטאת ותחת עולה שיש לי בתוך הבית, ויש לו דבריו קיימין.  אמר על בהמה טמאה, ועל בעלת מום, הרי אלו עולה לא אמר כלום; הרי אלו לעולה, יימכרו ויביא בדמיהן עולות.   מסכת תמורה פרק ו ו,א  כל האסורין לגבי המזבח, אוסרין כל שהן:  הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאיים, והטריפה, ויוצא דופן.  איזה הוא המוקצה, המוקצה לעבודה זרה; הוא אסור, ומה שעליו מותר.  איזה הוא הנעבד, כל שעובדין אותו; הוא ומה שעליו אסור.  וזה וזה, מותרין באכילה. ו,ב  איזה הוא אתנן:  האומר לזונה, הא ליך זה בשכריך אפילו הן מאה, כולם אסורין.  וכן האומר לחברו, הא לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי רבי אומר, אינו אתנן; וחכמים אומרין, אתנן. ו,ג  איזה הוא מחיר כלב:  האומר לחברו, הא לך טלה זה תחת כלב זה.  וכן שני שותפין שחלקו, אחד נטל עשרה, ואחד נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב, אסורין; ושעם הכלב, מותרין.  אתנן כלב ומחיר זונה, הרי אלו מותרין שנאמר "שניים" (ראה דברים כג,יט), "שניים" ולא ארבעה.  ולדותיהן מותרין שנאמר "הם" (ראה שם), ולא ולדותיהן. ו,ד  נתן לה מעות, ולקחה בהן בהמה מותרת לגבי המזבח; יינות, שמנים, וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח אסור.  נתן לה מוקדשין, הרי אלו מותרין; עופות, הרי אלו אסורין.  שהיה בדין, מה אם מוקדשין שהמום פוסל בהן, אין אתנן ומחיר חל עליהן עופות שאין המום פוסל בהן, אינו דין שלא יהו אתנן ומחיר חל עליהן:  תלמוד לומר "לכל נדר" (דברים כג,יט) לרבות את העופות, ויהו מוקדשין.  אתנן ומחיר חל עליהן מקל וחומר, ומה עופות שאין המום פוסל בהן, אתנן ומחיר חל עליהן מוקדשין שהמום פוסל בהן, אינו דין שיהא אתנן ומחיר חל עליהן:  תלמוד לומר "לכל נדר", להוציא את הנדור. ו,ה  כל האסורין לגבי המזבח, ולדותיהן מותרין.  ר' אליעזר אומר, ולד טריפה, לא יקרב על גבי המזבח; [וחכמים אומרין, יקרב.]  רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, כשרה שינקה מן הטריפה, פסולה מעל גבי המזבח.  כל הקודשים שנעשו טריפה אין פודין אותן, שאין פודין את הקודשים להאכילן לכלבים.   מסכת תמורה פרק ז ז,א  יש בקודשי המזבח, מה שאין בקודשי בדק הבית; ויש בקודשי בדק הבית, מה שאין בקודשי המזבח:  שקודשי המזבח עושין תמורה, וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא, וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ חייב, ואין נותנין מהן לאומנין בשכרן. ז,ב  יש בקודשי בדק הבית, [מה שאין בקודשי המזבח:]  שסתם הקדשות לבדק הבית, הקדש בדק הבית חל על הכול, ומועלין בגידוליהן, ואין בהן הניה לכוהנים. ז,ג  אחד קודשי מזבח, ואחד קודשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה, ומקדישין אותן הקדש עילוי, ומחרימין אותן.  ואם מתו, ייקברו; רבי שמעון אומר, קודשי בדק הבית אם מתו, ייפדו. ז,ד  אלו הן הנקברין:  קודשים שהפילו, ייקברו; הפילה שליה, תיקבר.  ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ושיער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה; רבי שמעון אומר, חולין שנשחטו בעזרה, יישרפו.  וכן חיה שנשחטה בעזרה. ז,ה  ואלו הן הנשרפין:  חמץ בפסח, יישרף.  ותרומה טמאה, והעורלה, וכלאי הכרם את שדרכו לישרף, יישרף; ואת שדרכו ליקבר, ייקבר.  ומדליקין בפת ובשמן של תרומה. ז,ו  כל הקודשים שנשחטו חוץ לזמנן, וחוץ למקומן הרי אלו יישרפו.  אשם תלוי, יישרף; רבי יהודה אומר, ייקבר.  חטאת העוף הבאה על הספק, תישרף; רבי יהודה אומר, יטילנה לאמה.  כל הנשרפין, לא ייקברו; וכל הנקברים, לא יישרפו.  רבי יהודה אומר, אם רצה להחמיר על עצמו, ולשרוף את הנקברים רשאי; אמרו לו, אינו רשאי לשנות.     מסכת כריתות פרק א א,א  שלושים ושש כרתות בתורה:  הבא על האם, ועל אשת האב, ועל הכלה, הבא על הזכור, ועל הבהמה, ואישה המביאה את הבהמה, והבא על אישה ובתה, ועל אשת איש, הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אימו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנידה, והמגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, והמחלל את השבת, וטמא שאכל את הקודש, והבא אל המקדש טמא, והאוכל חלב, ודם, ונותר, ופיגול, השוחט ומעלה בחוץ, האוכל חמץ בפסח, האוכל והעושה מלאכה ביום הכיפורים, המפטם את השמן, והמפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה; הפסח והמילה, במצות עשה. א,ב  על אלו חייבין על זדונן כרת, ועל שגגתן חטאת, ועל לא הודע שלהן אשם תלוי חוץ מן המטמא מקדש וקודשיו, שהוא בעולה ויורד, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אף המגדף, שנאמר "תורה אחת יהיה לכם, לעושה בשגגה" (במדבר טו,כט) יצא מגדף, שאין בו מעשה. א,ג  יש מביאות קרבן ונאכל, מביאות ואינו נאכל; ויש שאינן מביאות.  אלו מביאות קרבן ונאכל:  המפלת כמין בהמה חיה ועוף, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, עד שיהא בו מצורת האדם.  המפלת סנדל, או שליה, ושפיר מרוקם, והיוצא מחותך, וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל. א,ד  אלו מביאות ואינו נאכל:  המפלת ואין ידוע מה הפילה, וכן שתי נשים שהפילו אחת ממין פטור ואחת ממין חובה.  אמר רבי יוסי, אימתיי, בזמן שהלכו זו למזרח וזו למערב; אבל אם היו שתיהן עומדות כאחת, מביאות קרבן ונאכל. א,ה  ואלו שאינן מביאות:  המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים, המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, המפלת יום ארבעים, ויוצא דופן.  רבי שמעון מחייב ביוצא דופן. א,ו  המפלת אור שמונים ואחד בית שמאי פוטרין מן הקרבן, ובית הלל מחייבין.  אמרו בית הלל לבית שמאי, מה שנה אור שמונים ואחד, מיום שמונים ואחד; אם שווה לו לטומאה, לא ישווה לו לקרבן.  אמרו להם בית שמאי, לא, אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד, שכן יצאת לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן תאמרו במפלת אור שמונים ואחד, שלא יצאת לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן.  אמרו להן בית הלל, והרי המפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח שלא יצאת לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, וחייבת בקרבן.  אמרו להן בית שמאי, לא, אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת, שאף על פי שאינו ראוי לקרבן יחיד, ראוי לקרבן ציבור תאמרו במפלת אור שמונים ואחד, שאין הלילה ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור.  הדמים אינן מוכיחין:  שהמפלת בתוך מלאת דמיה טמאין, ופטורה מן הקרבן. א,ז  האישה שיש עליה ספק חמש לידות, ספק חמש זיבות מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים; ואין השאר עליה חובה.  חמש לידות ודאייות, חמש זיבות ודאייות מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים; והשאר עליה חובה.  מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינר זהב.  אמר רבן שמעון בן גמליאל, המעון הזה, לא אלין הלילה, עד שיהו בדינרין.  נכנס לבית דין ולימד, האישה שיש עליה חמש לידות ודאייות, חמש זיבות ודאייות מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים; ואין השאר עליה חובה.  ועמדו קינים בו ביום ברבעתיים.   מסכת כריתות פרק ב ב,א  ארבעה מחוסרי כפרה, וארבעה מביאין על הזדון כשגגה.  אלו הן מחוסרי כיפורים הזב, והזבה, והיולדת, והמצורע.  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, גר מחוסר כיפורים, עד שיזרק עליו הדם; ונזיר ליינו, לתגלחתו, ולטומאתו. ב,ב  ואלו מביאין על הזדון כשגגה הבא על השפחה, ונזיר שנטמא, ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון. ב,ג  חמישה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה, וחמישה מביאין קרבן עולה ויורד.  אלו מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה הבא על השפחה ביאות הרבה, ונזיר שנטמא טומאות הרבה, והמקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה, ומצורע שנתנגע נגעים הרבה.  הביא ציפוריו ונתנגע, הביא ציפוריו ונתנגע לא עלו לו, עד שיביא את חטאתו; רבי יהודה אומר, עד שיביא את אשמו. ב,ד  האישה שילדה ולדות הרבה, הפילה בתוך שמונים נקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים נקבה, המפלת תאומים רבי יהודה אומר, מביאה על הראשון, ואינה מביאה על השני; מביאה על השלישי, ואינה מביאה על הרביעי. ב,ה  ואלו מביאין קרבן עולה ויורד על שמיעת הקול, ועל ביטוי שפתיים, ועל טומאת מקדש וקודשיו, והיולדת, והמצורע.  ומה בין שפחה לבין כל העריות שלא שוות להן לא בעונש, ולא בקרבן:  שכל העריות, בחטאת; והשפחה, באשם.  וכל העריות אחד האיש ואחד האישה, שווין במכות ובקרבן; ובשפחה לא השווה האיש לאישה במכות, ולא את האישה לאיש בקרבן.  שכל העריות עשה בהן את המערה כגומר, וחייב על כל ביאה וביאה; החמיר בשפחה, שעשה בה את המזיד כשוגג. ב,ו  [ה] איזו היא שפחה כל שחצייה שפחה וחצייה בת חורין, שנאמר "והופדה לא נפדתה" (ויקרא יט,כ), כדברי רבי עקיבה; רבי ישמעאל אומר, זו היא שפחה ודאיית.  רבי אלעזר בן עזריה אומר, כל העריות מפורשות; ושיור אין לנו, אלא שחצייה שפחה וחצייה בת חורין.  [ו] כל העריות:  אחד גדול, ואחד קטן הקטן פטור; אחד ער, ואחד ישן הישן פטור; אחד שוגג, ואחד מזיד השוגג בחטאת, והמזיד בהכרת.   מסכת כריתות פרק ג ג,א  אמרו לו אכלת חלב, מביא חטאת; עד אומר אכל ועד אומר לא אכל, אישה אומרת אכל ואישה אומרת לא אכל מביא אשם תלוי.  עד אומר אכל, והוא אומר לא אכלתי פטור.  שניים אומרין אכל, והוא אומר לא אכלתי רבי מאיר מחייב; אמר רבי מאיר, אם הביאוהו שניים למיתה חמורה, לא יביאוהו לקרבן הקל.  אמרו לו, מה אם ירצה, ויאמר מזיד הייתי. ג,ב  אכל חלב וחלב בעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת; אכל חלב ודם ונותר ופיגול בעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת:  זה חומר במינים הרבה, ממין אחד.  וחומר במין אחד, ממינים הרבה:  שאם אכל כחצי זית, וחזר ואכל כחצי זית ממין אחד, חייב; משני מינים, פטור. ג,ג  וכמה ישהה באוכלן, כאילו אוכלן קליות, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, עד שישהה מתחילה ועד סוף, יתר מכדי אכילת פרס.  אכל אוכלין טמאין, שתה משקין טמאין, שתה רביעית יין, נכנס למקדש, ושהה כדי אכילת פרס.  רבי אלעזר אומר, אם הפסיק בה, או שנתן לתוכה מים כל שהוא פטור. ג,ד  יש אוכל אכילה אחת, וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד הטמא שאכל את החלב, והיה נותר, מן המוקדשין, ביום הכיפורים.  רבי מאיר אומר, אם הייתה שבת, והוציאו בשבת; אמרו לו, אינו השם. ג,ה  יש בא ביאה אחת, וחייב עליה שש חטאות:  הבא על בתו חייב עליה משום בתו, ואחותו, ואשת אחיו, ואשת אחי אביו, ואשת איש, ונידה; וכן הבא על בת בתו חייב עליה משום בת בתו, וכלתו, ואחות אשתו, ואשת אחיו, ואשת אחי אביו, ואשת איש, ונידה.  רבי יוסי אומר, אם עבר הזקן ונשאה, חייב עליה משום אשת אב.  וכן הבא על בת אשתו, ועל בת בת אשתו. ג,ו  הבא על חמותו חייב עליה משום חמותו, וכלתו, ואחות אשתו, ואשת אחיו, ואשת אחי אביו, ואשת איש, ונידה.  וכן הבא על אם חמותו, ועל אם חמיו.  רבי יוחנן בן נורי אומר, הבא על חמותו חייב עליה משום חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו.  אמרו לו, שלושתן שם אחד הן. ג,ז  אמר רבי עקיבה, שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושוע באטליס של אמאוס, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אימו בעלם אחד, מה הוא חייב אחת על כולן, או אחת על כל אחת ואחת.  אמרו לי, לא שמענו; אבל שמענו, בבא על חמש נשיו נידות בעלם אחד, שהוא חייב על כל אחת ואחת.  ורואין אנו, שהדברים קל וחומר. ג,ח  שאלן רבי עקיבה, אבר המדולדל בבהמה, מה הוא.  אמרו לו, לא שמענו.  אבל שמענו באבר המדולדל באדם, שהוא טהור:  שכך היו מוכי שחין שבירושלים עושין הולך לו ערב פסחים אצל הרופא, וחותכו עד שהוא מניח בו כשעורה, ותוחבו בסירה, ונמשך הימנו; והלה עושה פסחו, והרופא עושה פסחו.  ורואין אנו שהדברים קל וחומר. ג,ט  ועוד שאלן רבי עקיבה, השוחט חמישה זבחים בחוץ בעלם אחד, מה הוא חייב אחת על כולם, או אחת על כל אחד ואחד.  אמרו לו, לא שמענו.  אמר רבי יהושוע, שמעתי באוכל מזבח אחד בחמישה תמחויין בעלם אחד, שהוא חייב על כל אחד ואחד משום מעילה.  ורואה אני שהדברים קל וחומר.  אמר רבי שמעון, לא כך שאלן רבי עקיבה, אלא באוכל נותר מחמישה זבחים בעלם אחד, מה הוא חייב אחת על כולן, או אחת על כל אחד ואחד.  אמרו לו, לא שמענו.  אמר רבי יהושוע, שמעתי באוכל מזבח אחד בחמישה תמחויין בעלם אחד, שהוא חייב על כל אחד ואחד משום מעילה.  ורואה אני שהדברים קל וחומר.  אמר רבי עקיבה, אם הלכה, נקבל; ואם לדין, יש תשובה.  אמר לו, השב.  אמר לו, לא, אם אמרת במעילה שעשה את המאכיל כאוכל, ואת המהנה כנהנה, צירף את המעילה לזמן המרובה תאמר בנותר, שאין בו אחת מכל אלו. ג,י  אמר רבי עקיבה, שאלתי את רבי אליעזר, העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בעלם אחד, מה הוא חייב אחת על כולן, או אחת על כל אחת ואחת.  אמר לי, חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר:  ומה אם הנידה, שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה, חייב על כל אחת ואחת שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה, אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת.  אמרתי לו, לא, אם אמרת בנידה, שיש בה שתי אזהרות, שהוא מוזהר על הנידה והנידה מוזהרת עליו תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת.  אמר לי, הבא על הקטנות יוכיח שאין בה אלא אזהרה אחת, וחייב על כל אחת ואחת.  אמרתי לו, לא, אם אמרת בבא על הקטנות, שאף על פי שאין בהן עכשיו, יש בהן לאחר זמן תאמר בשבת שאין בה לא עכשיו, ולא לאחר זמן.  אמר לי, הבא על הבהמה יוכיח.  אמרתי לו, הבהמה כשבת.   מסכת כריתות פרק ד ד,א  ספק אכל חלב, ספק לא אכל, ואפילו אכל, ספק יש בו כשיעור וספק שאין בו, ואפילו יש בו חלב ושומן לפניו, אכל את אחד מהן ואין ידוע איזה מהן אכל, אשתו ואחותו עימו בבית, שגג באחת מהן ואין ידוע באיזו מהן שגג, שבת ויום חול, ועשה מלאכה באחד מהן ואין ידוע באיזה מהן עשה מביא אשם תלוי. ד,ב  כשם שאם אכל חלב וחלב בעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת כך על לא הודע שלהן, אינו מביא אלא אשם אחד.  אם הייתה ידיעה בינתיים כשם שהוא מביא חטאת על כל אחד ואחד, כך הוא מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד. ד,ג  כשם שאם אכל חלב ודם ונותר ופיגול בעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת כך על לא הודע שלהן, מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד.  חלב ונותר לפניו, אכל את אחד מהן ואין ידוע איזה מהן אכל, אשתו נידה ואחותו עימו בבית, שגג באחת מהן ואין ידוע באיזו מהן שגג, שבת ויום הכיפורים, ועשה מלאכה בין השמשות אין ידוע באיזה מהן עשה רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושוע פוטר.  אמר רבי יוסי, לא נחלקו על העושה מלאכה בין השמשות שהוא פטור שאני אומר, מקצת מלאכה עשה מהיום ומקצתה למחר; על מה נחלקו:  על העושה בתוך היום, ואין ידוע אם בשבת עשה אם ביום הכיפורים עשה, או על העושה, ואין ידוע מעין איזו מלאכה עשה רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושוע פוטר.  אמר רבי יהודה, פוטרו היה רבי יהושוע, אף מאשם תלוי. ד,ד  [ג] רבי ישמעאל שזורי ורבי שמעון אומרין, לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב; ועל מה נחלקו:  על דבר שהוא משני שמות שרבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושוע פוטר.  אמר רבי יהודה, אפילו נתכוון ללקוט תאנים ולקט ענבים, ענבים ולקט תאנים, שחורות ולקט לבנות, לבנות ולקט שחורות רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושוע פוטר.  תמיה אני אם יפטור בה רבי יהושוע.  אם כן, למה נאמר "אשר חטא בה" (ויקרא ד,כג) פרט למתעסק.   מסכת כריתות פרק ה ה,א  דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופות, בין טמאים בין טהורים, דם נחירה, דם עיקור, דם היקז שהנפש יוצאה בו חייבין עליו; דם הטחול, דם הלב, דם ביצים, דם דגים, דם חגבים, דם התמצית אין חייבין עליו.  רבי יהודה מחייב בדם תמצית. ה,ב  רבי עקיבה מחייב על ספק מעילות אשם תלוי, וחכמים פוטרין.  מודה רבי עקיבה, שאינו מביא את מעילתו, עד שיתוודע לו, ויביא עימה אשם ודאי.  אמר רבי טרפון, מה לזה מביא שני אשמות; אלא יביא מעילה וחומשה, ויביא אשם בשתי סלעים, ויאמר, אם ודאי מעלתי, זו מעילתי וזה אשמי; ואם ספק, המעות נדבה, והאשם תלוי, שממין שהוא מביא על הודע, מביא על לא הודע.  [ג] אמר לו רבי עקיבה, נראין דבריך במעילה מעוטה; הרי שבא על ידו ספק מעילה במאה מנה לא יפה לו שיביא אשם בשתי סלעים, ולא יביא ספק מעילה במאה מנה.  הא מודה רבי עקיבה לרבי טרפון במעילה מעוטה. ה,ג  האישה שהביאה חטאת העוף ספק אם עד שלא נמלקה, נודע לה שילדה ודאי תעשנה ודאי:  שממין שהיא מביאה על לא הודע, מביאה על הודע. ה,ד  חתיכה של חולין וחתיכה של קודש, אכל את אחת מהן ואין ידוע איזו מהן אכל פטור; רבי עקיבה מחייב באשם תלוי.  אכל את השנייה, מביא אשם ודאי.  אכל אחד את הראשונה, ובא אחר ואכל את השנייה זה מביא אשם תלוי, וזה מביא אשם תלוי, דברי רבי עקיבה.  רבי שמעון אומר, שניהם מביאין אשם אחד; רבי יוסי אומר, אין שניים מביאין אשם אחד. ה,ה  חתיכה של חולין וחתיכה של חלב, אכל את אחת מהן ואין ידוע איזו מהן אכל מביא אשם תלוי; אכל את השנייה, מביא חטאת.  אכל אחד את הראשונה, ובא אחר ואכל את השנייה זה מביא אשם תלוי, וזה מביא אשם תלוי.  רבי שמעון אומר, שניהם מביאין חטאת אחת; רבי יוסי אומר, אין שניים מביאין חטאת אחת. ה,ו  חתיכה של חלב וחתיכה של קודש, אכל את אחת מהן ואין ידוע איזו מהן אכל מביא אשם תלוי; אכל את השנייה, מביא חטאת ואשם ודאי.  אכל אחד את הראשונה, ובא אחר ואכל את השנייה זה מביא אשם תלוי, וזה מביא אשם תלוי.  רבי שמעון אומר, שניהם מביאין חטאת ואשם; רבי יוסי אומר, אין שניים מביאין חטאת ואשם. ה,ז  חתיכה של חלב וחתיכה של חלב קודש, אכל את אחת מהן ואין ידוע איזו מהן אכל מביא חטאת; רבי עקיבה אומר, אף אשם תלוי.  אכל את השנייה, מביא שתי חטאות ואשם ודאי.  אכל אחד את הראשונה, ובא אחר ואכל את השנייה זה מביא חטאת וזה מביא חטאת; רבי עקיבה אומר, זה אשם תלוי וזה אשם תלוי.  רבי שמעון אומר, זה חטאת וזה חטאת, ושניהם מביאין אשם אחד; רבי יוסי אומר, אין שניים מביאין אשם אחד. ה,ח  חתיכה של חלב וחתיכה של חלב נותר, אכל את אחת מהן ואין ידוע איזו מהן אכל מביא חטאת ואשם תלוי; אכל את השנייה, מביא שלוש חטאות.  אכל אחד את הראשונה, ובא אחר ואכל את השנייה זה מביא חטאת ואשם תלוי, וזה מביא חטאת ואשם תלוי.  רבי שמעון אומר, זה חטאת וזה חטאת, ושניהם מביאין חטאת אחת; רבי יוסי אומר, כל חטאת שהיא באה על חטא, אין שניים מביאין אותה.   מסכת כריתות פרק ו ו,א  המביא אשם תלוי, ונודע לו שלא חטא אם עד שלא נשחט, ייצא וירעה בעדר, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, ירעה עד שיסתאב, ויימכר וייפלו דמיו לנדבה.  רבי אליעזר אומר, יקרב שאם אינו בא על חטא זה, הרי הוא בא על חטא אחר.  אם משנשחט נודע לו הדם יישפך, והבשר ייצא לבית השריפה; נזרק הדם, הבשר ייאכל.  רבי יוסי אומר, אפילו הדם בכוס ייזרק, והבשר יאכל. ו,ב  אשם ודאי, אינו כן:  אם עד שלא נשחט, ייצא וירעה בעדר; אם משנשחט, הרי זה ייקבר.  נזרק הדם, הבשר ייצא לבית השריפה.  שור הנסקל, אינו כן:  אם עד שלא נסקל, ייצא וירעה בעדר; אם משנסקל, מותר בהניה.  עגלה ערופה, אינה כן:  אם עד שלא נערפה, תצא ותרעה בעדר; אם משנערפה, תיקבר במקומה שעל ספק באת מתחילתה, כיפרה ספקה והלכה לה. ו,ג  רבי אליעזר אומר, מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה, והוא היה נקרא אשם חסידים.  אמרו עליו על בבא בן בוטא, שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכיפורים יום אחד.  אמר, המעון הזה, אילו היו מניחים לי, הייתי מביא; אלא אומרין לי, המתן עד שתיכנס לספק.  וחכמים אומרין, אין מביאין אשם תלוי, אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. ו,ד  חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהם יום הכיפורים, חייבין להביא לאחר יום הכיפורים; וחייבי אשמות תלויים, פטורים.  מי שבא על ידו ספק עבירה ביום הכיפורים, אפילו עם חשיכה פטור, שכל היום מכפר. ו,ה  האישה שיש עליה חטאת העוף בספק, ועבר עליה יום הכיפורים חייבת להביא לאחר יום הכיפורים, מפני שהיא מכשרתה לאכול בזבחים.  חטאת העוף הבאה על הספק אם משנמלקה, נודע לה הרי זו תיקבר. ו,ו  המפריש שתי סלעים לאשם, ולקח בהן שני אילים לאשם אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים, יקרב לאשמו; והשני ירעה עד שיסתאב, ויימכר וייפלו דמיו לנדבה.  לקח בהן שני אילים לחולין, אחד יפה שתי סלעים ואחד יפה עשרה זין היפה שתי סלעים יקרב לאשמו, והשני למעילתו.  אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה שתי סלעים, יקרב לאשמו; והשני למעילתו, ויביא עימה סלע וחומשה. ו,ז  המפריש חטאתו, ומת לא יביאנה בנו אחריו, ולא יביאנה מחטא על חטא:  אפילו על חלב שאכל אמש, לא יביאנה על חלב שאכל היום שנאמר "קרבנו . . . על חטאתו" (ויקרא ד,כח), שיהא קרבנו לשם חטאו. ו,ח  מביאין מהקדש כשבה, שעירה; ומהקדש שעירה, כשבה; ומהקדש כשבה ושעירה, תורין ובני יונה; ומהקדש תורין ובני יונה, עשירית האיפה.  כיצד:  הפריש לכשבה או לשעירה העני, יביא עוף; העני, יביא עשירית האיפה.  הפריש לעשירית האיפה העשיר, יביא עוף; העשיר, יביא כשבה או שעירה.  הפריש כשבה או שעירה, ונסתאבה אם רצה, יביא בדמיה עוף.  הפריש עוף, ונסתאב לא יביא בדמיו עשירית האיפה, שאין לעוף פדיון. ו,ט  רבי שמעון אומר, כבשים קודמין לעיזים בכל מקום; יכול מפני שהן מובחרין מהן תלמוד לומר "אם כבש יביא קרבנו, לחטאת" (ויקרא ד,לב), מלמד ששניהם שקולין.  תורין קודמין לבני יונה בכל מקום; יכול מפני שהן מובחרין מהן תלמוד לומר "ובן יונה או תור לחטאת" (ויקרא יב,ו), מלמד ששניהן שקולין.  האב קודם לאם בכל מקום; יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם תלמוד לומר "איש אימו ואביו תיראו" (ויקרא יט,ג), מלמד ששניהם שקולין.  אבל אמרו חכמים, האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא ואימו חייבין בכבוד אביו.  וכן בתלמוד תורה:  אם זכה הבן לפני הרב הרב קודם את האב בכל מקום, מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו.     מסכת מעילה פרק א א,א  קודשי קודשים ששחטן בדרום, מועלין בהן.  שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון, בצפון וקיבל דמן בדרום, שחטן ביום וזרק בלילה, בלילה וזרק ביום, או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן מועלין בהן.  כלל אמר רבי יהושוע כל שהיה לה שעת היתר לכוהנים, אין מועלין בה; וכל שלא הייתה לה שעת היתר לכוהנים, מועלין בה.  איזו היא שהייתה לה שעת היתר לכוהנים שלנה, ושנטמאת, ושיצאת; ואיזו היא שלא היה לה שעת היתר לכוהנים שנשחטה חוץ לזמנה, וחוץ למקומה, ושקיבלו פסולין וזרקו את דמה. א,ב  בשר קודשי קודשים שיצא לפני זריקת דמים רבי אליעזר אומר, מועלין בו, ואין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא; רבי עקיבה אומר, אין מועלין בו, וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא.  אמר רבי עקיבה, והרי המפריש חטאתו, ואבדה והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות לא כשם שדמה פוטר את בשרה, כך הוא פוטר את בשר חברתה; אם פטר דמה את בשר חברתה מן המעילה, דין הוא שיפטור את בשר עצמה. א,ג  אימורי קודשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים רבי אליעזר אומר, אין מועלין בהן, ואין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא; רבי עקיבה אומר, מועלין בהן, וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. א,ד  מעשה דמים בקודשי קודשים, להקל ולהחמיר; ובקודשים קלים, כולו להחמיר.  כיצד:  קודשי קודשים לפני זריקת דמים, מועלין באימוריהן ובבשר; לאחר זריקת דמים, מועלין באימוריהן ואין מועלין בבשר.  על זה ועל זה, חייבין משום פיגול ונותר וטמא.  ובקודשים קלים כולו להחמיר, כיצד:  קודשים קלים לפני זריקת דמים, אין מועלין לא באימורין ולא בבשר; לאחר זריקת דמים, מועלין באימורין ואין מועלין בבשר.  על זה ועל זה, חייבין משום פיגול ונותר וטמא.  נמצא מעשה דמים בקודשי קודשים, להקל ולהחמיר; ובקודשים קלים, כולו להחמיר.   מסכת מעילה פרק ב ב,א  חטאת העוף מועלין בה, משהוקדשה.  נמלקה הוכשרה להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה.  הוזה דמה חייבין עליה משום פיגול ונותר וטמא, ואין בה מעילה. ב,ב  עולת העוף מועלין בה, משהוקדשה.  נמלקה הוכשרה להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה.  מיצה דמה חייבין עליה משום פיגול ונותר וטמא, ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן. ב,ג  פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלין בהן, משהוקדשו.  נשחטו הוכשרו להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה.  הוזה דמן חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא, ומועלין בהן בבית הדשן עד שייתוך הבשר. ב,ד  העולה מועלין בה, משהוקדשה.  נשחטה הוכשרה להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה.  נזרק דמה חייבין עליה משום פיגול ונותר וטמא, ואין מועלין בעורות; אבל מועלין בבשר, עד שייצא לבית הדשן. ב,ה  חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור מועלין בהן, משהוקדשו.  נשחטו הוכשרו להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה.  נזרק דמן חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא, ואין מועלין בבשר; אבל מועלין באימורין, עד שייצאו לבית הדשן. ב,ו  שתי הלחם מועלין בהן, משהוקדשו.  קרמו בתנור הוכשרו להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ולשחוט עליהן את הזבח.  נזרק דמם של כבשים חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא, ואין בהן מעילה. ב,ז  לחם הפנים מועלין בו, משהוקדש.  קרם בתנור הוכשר להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ולהסתדר על גבי השולחן.  קרבו הבזיכים חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, ואין בו מעילה. ב,ח  המנחות מועלין בהן, משהוקדשו.  קדשו בכלי הוכשרו להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה.  קרב הקומץ חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא, ואין מועלין בשיירין; אבל מועלין בקומץ, עד שייצא לבית הדשן. ב,ט  הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כוהנים, ומנחת כוהן משיח, ומנחת נסכים מועלין בהן, משהוקדשו.  קדשו בכלי הוכשרו להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה; וחייבין עליהן משום נותר וטמא, ופיגול אין בהן.  זה הכלל:  כל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, עד שיקרבו מתיריו.  וכל שאין לו מתירין כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום נותר ומשום טמא, ופיגול אין בו.   מסכת מעילה פרק ג ג,א  ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה ימותו.  ושעברה שנתה, ושאבדה, ושנמצאת בעלת מום אם משכיפרו הבעלים תמות, ואינה עושה תמורה, ולא נהנין, ולא מועלין.  אם עד שלא כיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב, ותימכר ויביא בדמיה אחרת, ועושה תמורה, ומועלין בה. ג,ב  המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין, מפני שהן ראויין לבוא כולם שלמים.  מת, והיו לו מעות סתומין ייפלו לנדבה.  היו מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח, ולא נהנין ולא מועלין; ודמי עולה יבואו עולה, ומועלין בהן; דמי שלמים יבואו שלמים, ונאכלין ליום אחד, ואינן טעונין לחם. ג,ג  רבי שמעון אומר, הדם, קל בתחילתו וחמור בסופו; הנסכים, חמור בתחילתן וקל בסופן.  הדם בתחילה, אין מועלין בו; יצא לנחל קדרון, מועלין בו.  הנסכים בתחילה, מועלין בהן; ירדו לשית, אין מועלין בהן. ג,ד  דישון המזבח הפנימי, והמנורה לא נהנין ולא מועלין; המקדיש דישון בתחילה, מועלין בו.  תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן לא נהנין ולא מועלין.  רבי שמעון אומר, תורין שלא הגיע זמנן, מועלין בהן; ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין ולא מועלין. ג,ה  חלב מוקדשין, וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין.  במה דברים אמורים, בקודשי המזבח.  אבל בקודשי בדק הבית הקדיש תרנגולת, מועלין בה ובביצתה; חמור, מועלין בה ובחלבה. ג,ו  כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית, לבדק הבית ולא למזבח, לא למזבח ולא לבדק הבית מועלין בו.  כיצד:  הקדיש בור מלא מים, אשפה מלאה זבל, שובך מלא יונים, אילן מלא פירות, שדה מלאה עשבים מועלין בהן, ובמה שבתוכן.  אבל הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים, אשפה ואחר כך נתמלאת זבל, שובך ואחר כך נתמלא יונים, אילן ואחר כך נשא פירות, שדה ואחר כך נתמלאת עשבים מועלין בהן, ואין מועלין במה שבתוכן.  רבי יוסי אומר, המקדיש את השדה ואת האילן מועלין בהן ובגידוליהן, מפני שהן גידולי הקדש. ג,ז  ולד מעושרת, לא יינק מן המעושרת; ואחרים מתנדבין כן.  ולד מוקדשין, לא יינק מן המוקדשין; ואחרים מתנדבין כן.  הפועלין, לא יאכלו מן הגרוגרות של הקדש; וכן פרה, לא תאכל מכרשיני הקדש. ג,ח  [ז] שורשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש, ושל הקדש הבאין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין.  מעיין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש, לא נהנין ולא מועלין; יצא חוץ לשדה, נהנין ממנו.  המים שבכד של זהב, לא נהנין ולא מועלין; נתנו בצלוחית, מועלין בהן.  ערבה של הקדש, לא נהנין ולא מועלין; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, נותנין היו ממנה זקנים בלולביהן. ג,ט  [ח] קן שבראש האילן של הקדש, לא נהנין ולא מועלין; שבאשרה, יתיז בקנה.  המקדיש את החורש, מועלין בכולו; גזברין ששפו את העצים מועלין בעצים, ואין מועלין לא בשיפוי ולא בנמייה.   מסכת מעילה פרק ד ד,א  קודשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה, ולחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא; קודשי בדק הבית, מצטרפין זה עם זה.  קודשי המזבח עם קודשי בדק הבית, מצטרפין זה עם זה למעילה. ד,ב  חמישה דברים בעולה מצטרפין זה עם זה הבשר, והחלב, והסולת, והיין, והשמן; ושישה בתודה הבשר, והחלב, והסולת, והיין, והשמן, והלחם.  תרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, והחלה, והביכורים מצטרפין זה עם זה לאסור, ולחייב עליהן את החומש. ד,ג  כל הפיגולין, מצטרפין זה עם זה; כל הנותרין, מצטרפין זה עם זה; כל הנבילות, מצטרפות זו עם זו.  כל השרצים, מצטרפין זה עם זה; דם השרץ ובשרו, מצטרפין בכעדשה. ד,ד  כלל אמר רבי יהושוע, כל שטומאתו, ושיעורו שווין מצטרפין זה עם זה; טומאתו ולא שיעורו, שיעורו ולא טומאתו, לא טומאתו ולא שיעורו אינן מצטרפין זה עם זה. ד,ה  [ד] הפיגול והנותר אינן מצטרפין זה עם זה, מפני שהן שני שמות.  השרץ והנבילה, וכן הנבילה ובשר המת אינן מצטרפין זה עם זה, לטמא אפילו כקל שבשניהם. ד,ו  האוכל שנטמא באב הטומאה, ושנטמא בוולד הטומאה מצטרפין זה עם זה, לטמא כקל שבשניהם. ד,ז  [ה] כל האוכלים מצטרפין לפסול את הגווייה בכחצי פרס, וכמזון שתי סעודות לעירוב, וכביצה לטמא טומאת אוכלין, וכגרוגרת להוצאת שבת, וככותבת ליום הכיפורים.  כל המשקין מצטרפין לפסול את הגווייה ברביעית, לכמלוא לוגמיו ביום הכיפורים. ד,ח  [ו] העורלה וכלאי הכרם, מצטרפין זה עם זה; רבי שמעון אומר, אינן מצטרפין.  הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ מצטרפין זה עם זה.  רבי שמעון אומר, מה טעם, מפני שהן ראויין ליטמא מושב.   מסכת מעילה פרק ה ה,א  הנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש אף על פי שלא פגם, מעל, דברי רבי עקיבה.  וחכמים אומרין, כל דבר שיש בו פגם לא מעל, עד שיפגום; וכל שאין בו פגם כיון שנהנה, מעל.  כיצד:  נתנה קטלה בצווארה, טבעת בידה, שתת בכוס של זהב כיון שנהנה, מעל; לבש בחלוק, כיסה בטלית, בקע בקורדום לא מעל, עד שיפגום.  תלש מן החטאת כשהיא חיה לא מעל, עד שיפגום; כשהיא מתה כיון שנהנה, מעל. ה,ב  הנהנה בכחצי פרוטה ופגם בכחצי פרוטה, או שנהנה בשווה פרוטה בדבר אחד ופגם בשווה פרוטה בדבר אחר הרי זה לא מעל:  עד שיהנה בשווה פרוטה, ויפגום בשווה פרוטה בדבר אחד. ה,ג  אין מועל אחר מועל במוקדשין, אלא בבהמה וכלי שרת.  כאיזה צד:  רכב על גבי בהמה, ובא חברו ורכב, ובא חברו ורכב, שתה בכוס של זהב, ובא חברו ושתה, ובא חברו ושתה, תלש מן החטאת, ובא חברו ותלש, ובא חברו ותלש כולם מעלו; רבי אומר, כל שאין לו פדיון, יש בו מועל אחר מועל. ה,ד  נטל אבן או קורה של הקדש, הרי זה לא מעל.  נתנה לחברו הוא מעל, וחברו לא מעל.  בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיה בשווה פרוטה.  נטל פרוטה של הקדש, הרי זה לא מעל.  נתנה לחברו הוא מעל, וחברו לא מעל.  נתנה לבלן אף על פי שלא רחץ, מעל:  שהוא אומר לו, הרי המרחץ פתוחה, היכנס ורחוץ. ה,ה  אכילתו ואכילת חברו, הניתו והנית חברו, אכילתו והנית חברו, הניתו ואכילת חברו מצטרפין זה עם זה, אפילו לזמן מרובה.   מסכת מעילה פרק ו ו,א  השליח שעשה שליחותו, בעל הבית מעל; לא עשה שליחותו, השליח מעל.  כיצד:  אמר לו תן לי בשר לאורחין ונתן להן כבד, כבד ונתן להם בשר השליח מעל.  אמר לו תן להם חתיכה חתיכה, והוא אמר טולו שתיים שתיים, והן נטלו שלוש שלוש כולם מעלו.  אמר לו הבא לי מן החלון או מגלוסקמא, והביא לו אף על פי שאמר בעל הבית, לא היה בליבי אלא מזה והביא מזה בעל הבית מעל; אבל אם אמר לו הבא לי מן החלון, והביא לו מגלוסקמא, מגלוסקמא, והביא לו מן החלון השליח מעל. ו,ב  שלח ביד חירש, שוטה, וקטן אם עשו שליחותן, בעל הבית מעל; לא עשו שליחותן, השליח מעל.  שלח ביד איש פיקח נזכר עד שלא הגיע אצל החנווני, החנווני מעל לכשיוציא.  כיצד יעשה:  נוטל פרוטה או כלי ואומר, פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא, מחוללת על זה שהקודש נפדה בכסף, ובשווה כסף. ו,ג  נתן לו פרוטה, ואמר לו הבא לי בחצייה נרות ובחצייה פתילות, הלך והביא לו בכולה פתילות, או בכולה נרות, או שאמר לו הבא לי בכולה נרות או בכולה פתילות, הלך והביא לו בחצייה נרות ובחצייה פתילות שניהם לא מעלו.  אבל אם אמר לו הבא לי בחצייה נרות ממקום פלוני, ובחצייה פתילות ממקום פלוני, והלך והביא לו נרות מבית פתילות, ופתילות מבית נרות השליח מעל. ו,ד  נתן לו שתי פרוטות, ואמר לו הבא לי אתרוג, והלך והביא לו בפרוטה אתרוג, ובפרוטה רימון שניהם מעלו; רבי יהודה אומר, בעל הבית לא מעל, שהוא אומר לו, אתרוג גדול הייתי מבקש, והבאת לי קטן ורע.  נתן לו דינר זהב, אמר לו הבא לי חלוק, הלך והביא לו בשלוש חלוק, ובשלוש טלית שניהם מעלו; רבי יהודה אומר, בעל הבית לא מעל, שהוא אומר לו, חלוק גדול הייתי מבקש, והבאת לי קטן ורע. ו,ה  המפקיד מעות אצל השולחני אם צרורין, לא ישתמש בהן; לפיכך אם הוציא, מעל.  אם מותרין, ישתמש בהן; לפיכך אם הוציא, לא מעל.  אצל בעל הבית בין כך ובין כך, לא ישתמש בהן; לפיכך אם הוציא, מעל.  החנווני כבעל הבית, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, כשולחני. ו,ו  פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה, מעל, דברי רבי עקיבה; וחכמים אומרין, עד שיוציא את כל הכיס.  מודה רבי עקיבה, באומר פרוטה מכיס זה הקדש, שהוא מוציא והולך, עד שיוציא את כל הכיס.     מסכת תמיד פרק א א,א  בשלושה מקומות הכוהנים שומרים בבית המקדש בבית אבטינס, ובבית הניצוץ, ובבית המוקד.  בית אבטינס ובית הניצוץ היו עלייות, והרובין שומרים שם.  בית המוקד כיפה, ובית גדול היה, מוקף רובדין של אבן; וזקני בית אב ישנים שם, ומפתחות העזרה בידם, ופרחי כהונה איש כסותו בארץ.  ולא היו ישנים בבגדי קודש; אלא פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהם, ומתכסין בכסות עצמן.  אירע קרי באחד מהן יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה, והנרות דולקות מכאן ומכאן, עד שהוא מגיע לבית הטבילה; ומדורה הייתה שם, ובית כיסא של כבוד.  וזה הוא כבודו מצאו נעול, יודע שיש שם אדם; פתוח, יודע שאין שם אדם.  ירד וטבל, עלה ונסתפג, ונתחמם כנגד המדורה; בא וישב לו אצל אחיו הכוהנים עד שהשערים נפתחים, יוצא והולך לו. א,ב  מי שהוא רוצה לתרום את המזבח, משכים וטובל עד שלא יבוא הממונה.  ובאיזו שעה הממונה בא:  לא כל העיתים שוות פעמים שהוא בא מקריאת הגבר, או סמוך לו מלאחריו או מלפניו.  הממונה בא ודפק עליהם, והן פותחין לו.  אמר להן, מי שטבל יבוא ויפיס; הפיסו, זכה מי שזכה. א,ג  נטל את המפתח, ופתח את הפשפש, ונכנס מבית המוקד לעזרה, ונכנסו אחריו ושתי אבוקות של אור בידן.  נחלקו לשתי כיתות אלו הולכין באכסדרה דרך המזרח, ואלו הולכין באכסדרה דרך המערב; היו בודקין והולכין, עד שהן מגיעין למקום בית עושי חביתין.  הגיעו אלו ואלו אומרין שלום, הכול שלום.  העמידו עושי חביתין לעשות חביתין. א,ד  מי שזכה לתרום את המזבח, הוא יתרום את המזבח; אומרים לו, היזהר שמא תיגע בכלי, עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור, והרי המחתה נתונה במקצוע, בין כבש למזבח במערבו של כבש.  אין אדם נכנס עימו, ולא נר בידו; אלא מהלך לאור המערכה.  לא היו רואין אותו, ולא שומעין את קולו, עד ששומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, והן אומרין הגיע.  קידש ידיו ורגליו מן הכיור, נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח; ופינה את הגחלים הילך והילך, וחתה מן המאוכלות הפנימייות, וירד.  הגיע לרצפה הפך פניו לצפון, הלך במזרחו של כבש כעשר אמות; צבר את הגחלים על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלושה טפחים, מקום שנותנין מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה.   מסכת תמיד פרק ב ב,א  ראוהו אחיו שירד, והן רצו ובאו, מיהרו וקידשו ידיהן ורגליהן מן הכיור, ונטלו את המגרפות ואת הצנירות ועלו לראש המזבח.  והאברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב, סונקין אותן לצדדי המזבח; אם אין הצדדין מחזיקין, סודרין אותן בסובב על הכבש. ב,ב  החלו מעלין באפר על גבי התפוח.  ותפוח היה באמצע המזבח, פעמים עליו שלוש מאות כור; וברגלים, לא היו מדשנין אותו, מפני שהוא נואי למזבח.  מימיו, לא נתעצל כוהן מלהוציא את הדשן. ב,ג  החלו מעלין בגזירין לסדר את המערכה.  וכי כל העצים כשרין למערכה:  הין, כל העצים כשרים, חוץ משל זית ומשל גפן; אבל באלו רגילין במורבייות של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן. ב,ד  סידר את המערכה גדולה מזרחה, וחזיתה מזרחה, וראשי הגזירין הפנימיין היו נוגעין בתפוח; וריוח היה בין הגזירין, שהיו מציתין את האליתא משם. ב,ה  בררו משם עצי תאנה יפים, לסדר את המערכה השנייה לקטורת, מכנגד קרן מערבית דרומית, משוך מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות:  כעומד חמש סאין גחלים; ובשבת כעומד שמונת סאין גחלים, ששם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים.  האברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב, מחזירין אותן למערכה.  הציתו שתי מערכות באש, וירדו ובאו להן ללשכת הגזית.   מסכת תמיד פרק ג ג,א  אמר להם הממונה, בואו והפיסו מי שוחט, מי זורק, מי מדשן את המזבח הפנימי, מי מדשן את המנורה, מי מעלה אברים לכבש, הראש, והרגל, ושתי הידיים, העוקץ, והרגל, החזה, והגרה, ושתי דפנות, והקרביים, והסולת, והחביתים, והיין.  הפיסו, זכה מי שזכה. ג,ב  אמר להם, צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה.  אם הגיע, הרואה אומר, בורקי.  מתיה בן שמואל אומר, האיר פני כל המזרח, עד שהוא בחברון; והוא אומר, הין. ג,ג  אמר להם, צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים; והרי לשכת הטלאים, הייתה במקצוע צפונית מערבית.  וארבע לשכות היו שם אחת לשכת הטלאים, ואחת לשכת החותמות, ואחת לשכת בית המוקד, ואחת לשכה שהיו עושין בה לחם הפנים. ג,ד  נכנסו ללשכת הכלים; הוציאו משם תשעים ושלושה כלי כסף וכלי זהב, והשקו את התמיד בכוס של זהב.  אף על פי שהוא מבוקר מבערב, מבקרין אותו לאור האבוקות. ג,ה  מי שזכה בתמיד, מושכו והולך לבית המטבחיים, ומי שזכו באברים, הולכין אחריו.  ובית המטבחיים היה בצפונו של מזבח; ועליו שמונה עמודים ננסים, ורביעים של ארז על גביהם, ואונקליות של ברזל היו קבועין בהן, ושלושה סדרים היו בכל אחד ואחד, שבהן תולין, ומפשיטין על שולחנות של שיש שבין העמודים. ג,ו  מי שזכו בדישון המזבח הפנימי והמנורה, היו מקדימין לפניהם, וארבעה כלים בידם, הטני והכוז ושני מפתחות.  הטני דומה לתרקב של זהב, מחזיק קביים וחצי; והכוז דומה לקיתון גדול של זהב.  ושני מפתחות אחד יורד לאמת שחי, ואחד פותח בו כיוון. ג,ז  בא לו לפשפש הצפוני.  ושני פשפשין היו לו לשער הגדול, אחד בצפון ואחד בדרום; שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם, ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל "ויאמר אליי ה', השער הזה סגור יהיה לא ייפתח ואיש לא יבוא בו כי ה' אלוהי ישראל, בא בו; והיה, סגור" (יחזקאל מד,ב).  נטל את המפתח, ופתח את הפשפש; נכנס להתא, ומהתא להיכל, עד שהוא מגיע לשער הגדול.  הגיע לשער הגדול העביר את הנגר ואת הפותחיות, ופתחו.  ולא היה השוחט שוחט, עד שהוא שומע קול השער הגדול שנפתח. ג,ח  מיריחו, היו שומעין קול שער הגדול שנפתח; מיריחו, היו שומעין קול המגרפה; מיריחו, היו שומעין קול החליל; מיריחו, היו שומעין קול הצלצל; מיריחו, היו שומעין קול השיר; מיריחו, היו שומעין קול גביני כרוז; מיריחו, היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מכני לכיור; מיריחו, היו שומעין קול השופר.  ויש אומרין, אף קולו של כוהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם, ביום הכיפורים.  מיריחו, היו מריחין ריח פיטום הקטורת.  אמר רבי אלעזר בן דלגאי, עיזים היו לאבא בהרי מכוור, והיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת. ג,ט  מי שזכה בדישון המזבח הפנימי נכנס ונטל את הטני, והניחו לפניו; היה חופן, ונותן לתוכו, ובאחרונה כיבד את השאר לתוכו, והניחו ויצא.  מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות דולקות מדשן את השאר, ומניח אלו במקומן; מצאן שכבו מדשנן, ומדליקן מן הדלוקין, ואחר כך מדשן את השאר.  ואבן הייתה לפני המנורה, ובה שלוש מעלות, שעליה הכוהן עומד ומטיב את הנרות, הניח את הכוז על מעלה שנייה ויצא.   מסכת תמיד פרק ד ד,א  לא היו כופתין את הטלה, אלא מעקידין אותו.  מי שזכו באברים, אוחזין בו; וכך הייתה עקידתו ראשו לדרום, ופניו למערב:  של שחר, היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שנייה; ושל בין הערביים, היה נשחט על קרן צפונית מזרחית על טבעת שנייה.  שחט השוחט, וקיבל המקבל.  בא לו לקרן מזרחית צפונית, נתן מזרחה צפונה; מערבית דרומית, נתן מערבה דרומה.  שיירי הדם, היה שופך על יסוד דרומית. ד,ב  לא היה שובר בו את הרגל; אלא נוקבו מתוך ערקובו, ותולה בו; היה מפשיט ויורד, עד שהוא מגיע לחזה.  הגיע לחזה חתך את הראש, ונתנו למי שזכה בו; חתך את הכרעיים, ונתנן למי שזכה בהן.  מירק את ההפשט; קרע את הלב, והוציא את דמו.  חתך את הידיים, ונתנן למי שזכה בהן.  עלה לרגל הימנית; חתכה, ונתנה למי שזכה בה, ושתי ביצים עימה.  קרעו, ונמצא כולו גלוי לפניו.  נטל את הפדר, ונתנו על בית שחיטת הראש מלמעלן.  נטל את הקרביים, ונתנן למי שזכה בהן להדיחן.  הכרס, מדיחין אותה בבית מדיחין כל צורכה; הקרביים, מדיחין אותן שלושה פעמים במיעוטה, על השולחנות של שיש שבין העמודים. ד,ג  נטל את הסכין, והפריש את הריאה מן הכבד, ואצבע הכבד מן הכבד; והכבד לא היה מזיזה ממקומה.  נקב את החזה, ונתנו למי שזכה בו.  עלה לדופן הימנית; היה חותך ויורד עם השזרה, ולא היה נוגע בשזרה, עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות.  חתכה, ונתנה למי שזכה בה, והכבד תלויה בה. ד,ד  בא לו לגרה; הניח בה שתי צלעות מכאן, ושתי צלעות מכאן.  חתכה, ונתנה למי שזכה בה, והקנה והלב והריאה תלויין בה.  בא לו לדופן השמאלית; והניח בה שתי צלעות רכות מלמעלן, ושתי צלעות רכות מלמטן.  וכך היה מניח בחברתה; נמצא מניח בשתיהן שתיים שתיים מלמעלן, ושתיים שתיים מלמטן.  חתכה, ונתנה למי שזכה בה, והשזרה עימה, והטחול תלוי בה; והיא הייתה גדולה, אלא של ימין קוראין אותה גדולה, שהכבד תלויה בה.  בא לו לעוקץ; חתכו, ונתנו למי שזכה בו, והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עימה.  נטל את רגל השמאלית, ונתנה למי שזכה בה.  נמצאו כולן עומדין בשורה, והאברים בידן:  הראשון, בראש וברגל; הראש בימינו, וחוטמו כלפי זרועו, וקרניו בין אצבעותיו, ובית שחיטתו מלמעלן, והפדר נתון עליה, והרגל של ימין בשמאלו, ובית עורה לחוץ.  השני, בשתי ידיים; של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו, ובית עורן לחוץ.  השלישי, בעוקץ וברגל; העוקץ בימינו, והאליה מדולדלת בין אצבעותיו, ואצבע הכבד ושתי כליות עימו, והרגל של שמאל בשמאלו, ובית עורן לחוץ.  הרביעי, בחזה ובגרה; החזה בימינו, והגרה בשמאלו, וצלעותיה בין אצבעותיו.  החמישי, בשתי דפנות; של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו, ובית עורן לחוץ.  השישי, בקרביים הנתונים בבזך וכרעיים על גביהן מלמעלן.  השביעי, בסולת.  השמיני, בחביתין.  התשיעי, ביין.  הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו, ומלחום.  וירדו ובאו להם בלשכת הגזית, לקרות את שמע.   מסכת תמיד פרק ה ה,א  אמר להם הממונה, ברכו ברכה אחת, והן בירכו.  וקראו עשרת הדברים, "שמע" (דברים ו,ד), "והיה אם שמוע" (דברים יא,יג), ו"ויאמר" (במדבר טו,לז), ובירכו את העם שלוש ברכות, אמת ויציב, ועבודה, וברכת כוהנים; ובשבת, מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. ה,ב  אמר להם, חדשים לקטורת, בואו והפיסו.  הפיסו, זכה מי שזכה.  חדשים עם ישנים, בואו והפיסו, מי מעלה אברים מן הכבש למזבח; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, המעלה אברים לכבש, הוא מעלה אותן על גבי המזבח. ה,ג  מסרום לחזנים; היו מפשיטין אותן את בגדיהם, ולא היו מניחין עליהם אלא מכנסיים בלבד.  וחלונות היו שם, וכתוב עליהם תשמיש הכלים. ה,ד  מי שזכה בקטורת, היה נוטל את הכף.  והכף דומה לתרקב גדול של זהב, מחזיק שלושת קבין, והבזך בתוכו, מלא וגדוש קטורת; וכסוי היה לו, וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלן. ה,ה  מי שזכה במחתה נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח, ופינה את הגחלים הילך והילך, וחתה מן המאוכלות הפנימייות, וירד ועירן לתוך של זהב.  נתפזר ממנה כקב גחלים, והיה מכבדן לאמה; ובשבת, כופין עליהם פסכתר.  ופסכתר הייתה כלי גדול, מחזקת לתך; ושתי שרשרות היו בה אחת שהוא מושך בה ויורד, ואחת שהוא אוחז בה מלמעלן בשביל שלא תתגלגל.  ושלושה דברים הייתה משמשת כופין אותה על קב גחלים, ועל השרץ בשבת, ומורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח. ה,ו  הגיעו בין האולם ולמזבח; נטל אחד את המגרפה, וזרקה בין האולם ולמזבח.  אין אדם שומע קול חברו בירושלים, מקול המגרפה.  ושלושה דברים הייתה משמשת:  כוהן שהוא שומע את קולה, יודע שאחיו הכוהנים נכנסים להשתחוות; והוא רץ ובא.  ובן לוי שהוא שומע את קולה, יודע שאחיו הלויים נכנסין לדבר בשיר; והוא רץ ובא.  וראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשערי המזרח.   מסכת תמיד פרק ו ו,א  החלו עולין במעלות האולם.  מי שזכו בדישון המזבח הפנימי והמנורה, היו מקדימין לפניהם:  מי שזכה בדישון המזבח הפנימי נכנס ונטל את הטני, והשתחווה ויצא.  מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מערביין דולקין מדשן את המזרחי, ומניח את המערבי דולק, שממנו היה מדליק את המנורה בין הערביים; מצאו שכבה מדשנו, ומדליקו ממזבח העולה.  נטל את הכוז ממעלה שנייה, והשתחווה ויצא. ו,ב  מי שזכה במחתה צבר את הגחלים על גבי המזבח, ורידדן בשולי המחתה, והשתחווה ויצא. ו,ג  מי שזכה בקטורת היה נוטל את הבזך מתוך הכף, ונותנו לאוהבו או לקרובו.  נתפזר ממנו לתוכו, נותן לו בחופניו.  ומלמדין אותו, היזהר שלא תתחיל מלפניך שלא תיכווה.  התחיל מרדד ויוצא.  ולא היה המקטיר מקטיר, עד שהממונה אומר לו הקטר; ואם היה כוהן גדול הממונה אומר לו, אישי כוהן גדול, הקטר.  פרשו העם, והקטיר, והשתחווה ויצא. ו,ד  [ז,א] בזמן שכוהן גדול נכנס להשתחוות, שלושה אוחזין בו אחד בימינו, ואחד בשמאלו, ואחד באבנים טובות.  וכיון ששמע הממונה קול רגליו של כוהן גדול שהוא יוצא הגביה לו את הפרוכת, והשתחווה ויצא, ונכנסו אחיו הכוהנים, והשתחוו ויצאו. ו,ה  [ז,ב] באו ועמדו על מעלות האולם:  עמדו הראשונים לדרום, ואחיהם הכוהנים; וחמישה כלים בידם הטני ביד אחד, והכוז ביד אחד, והמחתה ביד אחד, והבזך ביד אחד, וכף וכסוייו ביד אחד.  ובירכו את העם ברכה אחת:  אלא שבמדינה, אומרין אותה שלוש ברכות; ובמקדש, ברכה אחת.  במקדש, אומרין את השם ככתבו; ובמדינה, בכינוייו.  במדינה, הכוהנים נושאין את ידיהם כנגד כתפותיהן; ובמקדש, על גבי ראשיהם חוץ מכוהן גדול, שאינו מגביה את ידו למעלה מן הציץ.  רבי יהודה אומר, אף כוהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ, שנאמר "ויישא אהרון את ידיו אל העם, ויברכם" (ויקרא ט,כב). ו,ו  [ז,ג] בזמן שכוהן גדול רוצה להקטיר היה עולה לכבש, והסגן מימינו; הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו, והעלהו.  והושיט לו הראשון הראש והרגל, וסמך עליהן וזורקן.  הושיט השני לראשון שתי הידיים, ונתנן לכוהן גדול, וסמך עליהן וזורקן; נשמט השני והלך לו.  וכך היו מושיטין לו שאר כל האברים, והוא סומך עליהן וזורקן.  בזמן שהוא רוצה, סומך ואחרים זורקין.  בא לו להקיף את המזבח.  מאיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית.  נתנו לו יין לנסך; והסגן עומד על הקרן והסודרין בידו, ושני כוהנים עומדין על שולחן החלבים ושתי חצוצרות בידן, תקעו והריעו ותקעו.  באו ועמדו אצל בן ארזה, אחד בימינו ואחד בשמאלו.  שחה לנסך; הניף הסגן בסודרין, והקיש בן ארזה בצלצל, ודיברו הלויים בשיר.  הגיעו לפרק תקעו, והשתחוו העם; על כל פרק, תקיעה, ועל כל תקיעה, השתחוויה.  זה הוא סדר התמיד, לעבודת בית אלוהינו.  יהי רצון, שייבנה במהרה בימינו. ו,ז  [ז,ד] השיר שהיו הלויים אומרין בבית המקדש:  ביום הראשון, היו אומרין "לה', הארץ ומלואה" (תהילים כד,א).  בשני, היו אומרין "גדול ה' ומהולל, מאוד" (תהילים מח,ב).  בשלישי, היו אומרין "אלוהים, ניצב בעדת אל" (תהילים פב,א).  ברביעי, היו אומרין "אל נקמות, ה'" (תהילים צד,א).  בחמישי, היו אומרין "הרנינו, לאלוהים עוזנו" (תהילים פא,ב).  בשישי, היו אומרין "ה' מלך, גאות לבש" (תהילים צג,א).  בשבת, היו אומרין "מזמור שיר, ליום השבת" (תהילים צב,א) מזמור שיר לעתיד לבוא, לעולם שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים.     מסכת מידות פרק א א,א  בשלושה מקומות הכוהנים שומרין בבית המקדש בבית אבטינס, ובבית הניצוץ, ובבית המוקד.  והלויים בעשרים ואחד מקום:  חמישה, על חמישה שערי הר הבית; ארבעה, על ארבע פינותיו מתוכו; חמישה, על חמישה שערי העזרה; ארבעה, על ארבע פינותיה מבחוץ; אחד ללשכת הקרבן, ואחד ללשכת הפרוכת, ואחד לאחורי בית הכפורת. א,ב  איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר, ואבוקות דולקין לפניו:  שכל משמר שאינו עומד, ואומר לו איש הר הבית, שלום עליך; ניכר שהוא ישן חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו.  והן אומרין, מה קול בעזרה קול בן לוי לוקה, ובגדיו נשרפים, שישן לו על משמרו.  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, פעם אחת מצאו את אחי אימא ישן, ושרפו את כסותו. א,ג  חמישה שערים היו להר הבית:  שני שערי חולדה מן הדרום, משמשין כניסה ויציאה; קיפונוס מן המערב, משמש כניסה ויציאה; טדה מן הצפון, לא היה משמש כלום; שער מזרחי, עליו שושן הבירה צורה שבו כוהן גדול השורף את הפרה, ופרה, וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה. א,ד  שבעה שערים היו בעזרה שלושה בצפון, ושלושה בדרום, ואחד במזרח:  שבדרום, שער הדלק.  השני לו, שער הקרבן.  השלישי לו, שער המים.  שבמזרח, שער ניקנור; ושתי לשכות היו לו, אחת מימינו ואחת משמאלו אחת לשכת פינחס המלביש, ואחת לשכת בית עושי חביתים.  [ה] שבצפון, שער הניצוץ; וכמין אכסדרה היה, ועלייה בנויה על גביו, שהכוהנים שומרים מלמעלן והלויים מלמטן, ופתח היה לו לחיל.  השני לו, שער הקרבן.  שלישי לו, בית המוקד. א,ה  [ו] ארבע לשכות היו לבית המוקד, כקיטונות פתוחות לטרקלין שתיים בקודש ושתיים בחול, ובראשן פסיפסין מבדיל בין קודש לחול.  ומה היו משמשות:  מערבית דרומית, היא הייתה לשכת בית טלה קרבן; דרומית מזרחית, היא הייתה לשכת עושי לחם הפנים; מזרחית צפונית, שבה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששיקצום מלכי יוון; צפונית מערבית, בה יורדין לבית הטבילה. א,ו  [ז] שני שערים היו לו לבית המוקד אחד פתוח לחיל, ואחד פתוח לעזרה.  אמר רבי יהודה, זה הוא שפתוח לעזרה פשפש קטן היה לו, שבו נכנסין לבלוש את העזרה. א,ז  [ח] בית המוקד כיפה, ובית גדול היה, ומוקף רובדין של אבן; וזקני בית אב ישנים שם, ומפתחות העזרה בידם, ופרחי כהונה איש כסותו בארץ.  [ט] ומקום היה שם אמה על אמה, וטבלה של שיש, וטבעת הייתה קבועה בה, ושלשלת של מפתחות הייתה קבועה בה.  הגיע זמן הנעילה הגביה את הטבלה בטבעת, ונטל את המפתחות מן השלשלת, ונעל הכוהן מבפנים, ובן לוי ישן לו מבחוץ; גמר מלנעול החזיר את המפתחות לשלשלת, ואת הטבלה למקומה, ונתן כסותו עליה, וישן לו.  אירע קרי באחד מהן יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה, והנרות דולקין מכאן ומכאן, עד שהוא מגיע לבית הטבילה; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, במסיבה ההולכת תחת החיל, יוצא והולך לו בטדה.   מסכת מידות פרק ב ב,א  הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה רובו מן הדרום, והשני לו מן המזרח, והשלישי לו מן הצפון, ומיעוטו מן המערב.  מקום שהיה רוב מידתו, שם היה רוב תשמישו. ב,ב  כל הנכנסין להר הבית, נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל חוץ ממי שאירעו דבר, שהוא מקיף על השמאל.  מה לך מקיף לשמאל, שאני אבל השוכן בבית הזה, ינחמך; שאני מנודה השוכן בבית הזה, ייתן בליבם ויקרבוך, דברי רבי מאיר.  אמר לו רבי יוסי, עשיתם כאילו עברו עליו את הדין; אלא השוכן בבית הזה, ייתן בליבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך. ב,ג  לפנים ממנו, סורג גבוה עשרה טפחים.  ושלוש עשרה פרצות היו בו, שפרצום מלכי יוון; וחזרו וגדרום, וגזרו כנגדן שלוש עשרה השתחוויות.  לפנים ממנו, החיל גבוה עשר אמות.  ושתים עשרה מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה, ושלחה חצי אמה.  וכל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה, ושלחה חצי אמה:  חוץ משל אולם.  כל הפתחים שהיו שם גובהן עשרים אמה, ורוחבן עשר אמות:  חוץ משל אולם.  כל הפתחים שהיו שם, היו להם דלתות חוץ משל אולם.  כל השערים שהיו שם, היו להן שקופות חוץ משער טדה, שהיו שם שתי אבנים מוטות זו על גבי זו.  כל השערים שהיו שם, נשתנו להיות של זהב חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשה בהן נס; ויש אומרין, מפני שנחושתן מצהיב. ב,ד  כל הכתלים שהיו שם, היו גבוהים:  חוץ מכותל מזרחי שהכוהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה, ומתכוון ורואה פתחו של היכל בשעת הזית הדם. ב,ה  עזרת הנשים הייתה אורך מאה ושלושים וחמש, על רוחב מאה ושלושים וחמש.  וארבע לשכות היו בארבע מקצועותיה, של ארבעים ארבעים אמה; ולא היו מקורות.  וכך הן עתידות להיות, שנאמר "ויוציאני, אל החצר החיצונה, ויעבירני, אל ארבעת מקצועי החצר; והנה חצר במקצוע החצר, חצר במקצוע החצר.  בארבעת מקצועות החצר, חצרות קטורות" (יחזקאל מו,כא-כב); ואין "קטורות", אלא שאינן מקורות.  ומה היו משמשות:  דרומית מזרחית, היא הייתה לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלין את שלמיהם, ומגלחין את שיערן, ומשליכין תחת הדוד.  מזרחית צפונית, היא הייתה לשכת דיר העצים ששם כוהנים בעלי מומין מתלעים בעצים, שכל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח.  צפונית מערבית, היא הייתה לשכת המצורעין.  מערבית דרומית, אמר רבי אליעזר בן יעקוב, שכחתי מה הייתה משמשת; אבא שאול אומר, שם היו נותנין יין ושמן, והיא הייתה נקראת לשכת בית שמניה.  וחלקה הייתה בראשונה; והקיפוה כצוצטרה שהנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן, כדי שלא יהיו מעורבין.  וחמש עשרה מעלות עולות מתוכה לעזרת ישראל מעזרת הנשים, כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתילים, שעליהם הלויים עומדין בשיר; לא היו תרוטות, אלא מוקפות כחצי גורן עגולה. ב,ו  ולשכות היו שם תחת עזרת ישראל, פתוחות לעזרת הנשים, ששם הלויים נותנין כינורות ונבלים ומצלתיים וכל כלי שיר.  עזרת ישראל הייתה אורך מאה ושלושים וחמש, על רוחב אחת עשרה; וכן עזרת הכוהנים הייתה אורך מאה ושלושים וחמש, על רוחב אחת עשרה.  וראשי פסיפסין מבדיל בין עזרת ישראל לעזרת הכוהנים.  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, מעלה הייתה וגבוהה אמה, והדוכן נתון עליה, ובה שלוש מעלות של חצי חצי אמה; נמצאת עזרת הכוהנים, גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה.  כל העזרה הייתה אורך מאה ושמונים ושבע, על רוחב מאה ושלושים וחמש.  ושלוש עשרה השתחוויות היו שם; אבא יוסי בן חנן אומר, כנגד שלושה עשר שערים.  שערים דרומיים סמוכין למערב שער העליון, שער הדלק, שער הבכורות, שער המים.  ולמה נקרא שמו שער המים, שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, בו המים המפכים עתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית.  לעומתן בצפון סמוכין למערב שער יכוניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר.  ולמה נקרא שמו שער יכוניה, שבו יצא יכוניה בגלותו.  שבמזרח, שער ניקנור.  ושני פשיפשין היו לו, אחד בימינו ואחד בשמאלו.  ושניים במערב, לא היה להם שם.   מסכת מידות פרק ג ג,א  המזבח היה שלושים ושתיים, על שלושים ושתיים.  עלה אמה וכנס אמה, זה היסוד; נמצא שלושים על שלושים.  עלה חמש וכנס אמה, זה הסובב; נמצא עשרים ושמונה על עשרים ושמונה.  מקום הקרנות אמה מזה, ואמה מזה; נמצא עשרים ושש על עשרים ושש.  מקום הילוך רגלי הכוהנים, אמה מזה ואמה מזה; נמצא עשרים וארבע על עשרים וארבע, מקום המערכה.  אמר רבי יוסי, מתחילה, לא היה אלא עשרים ושמונה על עשרים ושמונה, וכונס ועולה כמידה הזאת עד שנמצא מקום המערכה, עשרים על עשרים; וכשעלו בני הגולה, הוסיפו עליו ארבע אמות מן הצפון וארבע אמות מן המערב, כמין גמא, שנאמר "והאריאל, שתים עשרה אורך, בשתים עשרה, רוחב:  רבוע" (יחזקאל מג,טז).  יכול שאינו אלא שתים עשרה, על שתים עשרה כשהוא אומר "אל ארבעת רבעיו" (שם), מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח.  וחוט של סקרה חוגרו באמצע, להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. ג,ב  היסוד היה מהלך על פני כל הצפון, ועל פני כל המערב; ואוכל בדרום אמה אחת, ובמזרח אמה אחת.  [ב] ובקרן מערבית דרומית, היו שם שני נקבין כמין שני חוטמין דקין שהדמים ניתנין על יסוד מערבי, ועל יסוד דרומי, ויורדין בהן ומתערבין באמה, ויוצאין לנחל קדרון. ג,ג  ולמטה ברצפה באותה הקרן, מקום היה שם אמה על אמה, וטבלה של שיש; וטבעת הייתה קבועה בה, שבו יורדין לשית ומנקין אותו.  וכבש היה לדרומו של מזבח שלושים ושתיים, על רוחב שש עשרה; ורבובה הייתה במערבו, ששם היו נותנין פסולי חטאת העוף. ג,ד  אחד אבני הכבש, ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם.  וחופרין למטה מן הבתולה, ומביאין משם אבנים שלמות, שלא הונף עליהן ברזל, שהברזל פוסל בנגיעה.  והפגימה, בכל דבר; נפגמה אחת מהן היא פסולה, וכולן כשרות.  ומלבנין אותן פעמים בשנה, אחת בפסח ואחת בחג; וההיכל, פעם אחת בפסח.  רבי אומר, כל ערב שבת היו מלבנין אותה במפה, מפני הדמים.  לא היו סדין אותן בכפיס של ברזל, שמא ייגע ויפסול:  שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם; ואינו בדין, שיונף המקצר על המאריך. ג,ה  וטבעות היו לצפונו של מזבח, שישה סדרים של ארבע ארבע, ויש אומרין, ארבעה של שש שש שעליהן שוחטין את הקודשים.  ובית המטבחיים, היה לצפונו של מזבח; ועליו שמונה עמודין ננסין, ורביעין של ארז על גביהן, ואונקליות של ברזל היו קבועין בהן, ושלושה סדרים על כל אחד ואחד, שבהן תולין ומפשיטין, ושולחנות של שיש שבין העמודים. ג,ו  הכיור היה בין האולם ולמזבח, ומשוך כלפי הדרום.  בין האולם ולמזבח, עשרים ושתיים אמה.  ושתים עשרה מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה, ושלחה אמה.  אמה אמה ורובד שלוש, אמה אמה ורובד שלוש.  העליונה, אמה אמה ורובד ארבע; רבי יהודה אומר, העליונה, אמה אמה ורובד חמש. ג,ז  פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה, ורוחבו עשרים אמה, וחמש מלתריות של מילה היו על גביו.  התחתונה, עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה; שלמעלה ממנה, עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה; ושלמעלה ממנה, עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה; נמצאת העליונה שלושים אמה.  ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת. ג,ח  וכלונסות של ארז היו קבועין מכותלו של היכל לכותלו של אולם, כדי שלא יבעט.  ושרשרות של זהב היו קבועות בתקרת האולם, שבהן פרחי כהונה עולין ורואין את העטרות שבחלונות, שנאמר "והעטרות, תהיה לחלם ולטובייה ולידעיה, ולחן, בן צפניה לזיכרון, בהיכל ה'" (זכריה ו,יד).  וגפן של זהב הייתה עומדת על פתחו של היכל, ומדולה על גבי כלונסות.  כל מי שהוא מתנדב עלה, או גרגר, או אשכול מביא ותולה בה.  אמר רבי אליעזר ברבי צדוק, מעשה היה, ונמנו עליה שלוש מאות כוהנים לפנותה.   מסכת מידות פרק ד ד,א  פתחו של היכל גובהו עשרים אמה, ורוחבו עשר אמות; וארבע דלתות היו לו שתיים בפנים ושתיים בחוץ, שנאמר "ושתיים דלתות להיכל, ולקודש" (יחזקאל מא,כג).  החיצונות, נפתחות לתוך הפתח לכסות עובייו של כותל; והפנימייות, נפתחות לתוך הבית לכסות אחר הדלתות שכל הבית טוח בזהב, חוץ מאחר הדלתות.  רבי יהודה אומר, בתוך הפתח היו עומדות, וכמין ארצפמיטה היו נקפלות לאחוריהן אלו שתי אמות ומחצה, ואלו שתי אמות ומחצה, חצי אמה מזוזה מכאן, וחצי אמה מזוזה מכאן:  שנאמר "ושתיים דלתות, לדלתות:  שתיים, מוסבות דלתות שתיים לדלת אחת, ושתי דלתות לאחרת" (יחזקאל מא,כד). ד,ב  ושני פשפשין היו לו לשער הגדול אחד בצפון, ואחד בדרום.  שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם, ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל:  שנאמר "ויאמר אליי ה', השער הזה סגור יהיה . . ." (יחזקאל מד,ב).  נטל את המפתח, ופתח את הפשפש; נכנס להתא, ומן התא להיכל; רבי יהודה אומר, בתוך עובייו של כותל היה מהלך, עד שנמצא עומד בין שני שערים, ופתח את החיצונות מבפנים, ואת הפנימייות מבחוץ. ד,ג  ושלושים ושמונה תאים היו שם חמישה עשר בצפון, וחמישה עשר בדרום, ושמונה במערב.  שבצפון ושבדרום חמישה על גבי חמישה, וחמישה על גביהן; שבמערב שלושה על גבי שלושה, ושניים על גביהן.  ושלושה פתחים היה לכל אחד ואחד אחד לתא מימין, ואחד לתא מהשמאל, ואחד לתא שעל גביו.  ובקרן מזרחית צפונית, היו חמישה פתחים אחד לתא מימין, ואחד לתא שעל גביו, ואחד למסיבה, ואחד לפשפש, ואחד להיכל. ד,ד  התחתונה, חמש ורובד שש; האמצעית, שש ורובד שבע; והעליונה, שבע:  שנאמר "היציע התחתונה חמש באמה רוחבה, והתיכונה שש באמה רוחבה, והשלישית, שבע באמה רוחבה" (מלכים א ו,ו). ד,ה  ומסיבה הייתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית, שבה היו עולין לגגות התאים.  היה עולה במסיבה, ופניו למערב; הלך על כל פני הצפון, עד שהוא מגיע למערב.  הגיע למערב, הפך פניו לדרום; הלך את כל פני המערב, עד שהוא מגיע לדרום.  הגיע לדרום, הפך פניו למזרח; היה מהלך בדרום, עד שהוא מגיע לפתחה של עלייה שפתחה של עלייה, פתוח לדרום.  ובפתחה של עלייה, היו שם שתי כלונסות של ארז, שבהן היו עולין לגגה של עלייה.  ובראשיהן פסיפסין מבדיל בעלייה, בין קודש ובין קודש הקודשים.  ולולין היו פתוחין בעלייה לבית קודש הקודשים, שבהן משלשלין את האומנין בתיבות, כדי שלא יזונו את עיניהם מבית קודש הקודשים. ד,ו  ההיכל מאה על מאה, על רום מאה:  האוטם שש אמות, גובהו ארבעים אמה, אמה כיור, אמתיים בית דלפה, אמה תקרה, אמה מעזיבה, גובהה של עלייה ארבעים אמה, אמה כיור, אמתיים בית דלפה, אמה תקרה, ואמה מעזיבה, ושלוש אמות מעקה, ואמה כולה עורב; רבי יהודה אומר, לא היה כולה עורב עולה מן המידה, אלא ארבע אמות היה מעקה. ד,ז  מן המזרח למערב, מאה אמה:  כותל האולם חמש, והאולם אחת עשרה, כותל ההיכל שש, ותוכו ארבעים אמה, ואמה טרקסין, ועשרים אמה בית קודשי הקודשים, כותל ההיכל שש, והתא שש, וכותל התא חמש.  מן הצפון לדרום, שבעים אמה:  כותל מסיבה חמש, והמסיבה שלוש, וכותל התא חמש, והתא שש, וכותל ההיכל שש, ותוכו עשרים אמה, כותל ההיכל שש, והתא שש, וכותל התא חמש, ובית הורדת המים שלוש אמות, והכותל חמש אמות.  והאולם עודף עליו חמש עשרה אמה מן הצפון, וחמש עשרה אמה מן הדרום; והוא היה נקרא בית החילפות, ששם גונזין את הסכינין.  וההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו, דומה לארי:  שנאמר "הוי אריאל אריאל, קרית חנה דויד" (ישעיהו כט,א) מה הארי צר מאחריו ורחב מלפניו, אף ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו. ד,ח  [ה,א] כל העזרה הייתה אורך מאה ושמונים ושבע, על רוחב מאה ושלושים וחמש.  מן המזרח למערב, מאה ושמונים ושבע:  מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה, מקום דריסת רגלי הכוהנים אחת עשרה אמה, והמזבח שלושים ושתיים, ובין האולם ולמזבח עשרים ושתיים אמה, וההיכל מאה אמה, ואחת עשרה אמה לאחורי בית הכפורת.  [ה,ב] מן הצפון לדרום, מאה ושלושים וחמש:  הכבש והמזבח שישים ושתיים, מן המזבח לטבעות שמונה אמות, מקום הטבעות עשרים וארבע, מן הטבעות לשולחנות ארבע, מן השולחנות לננסין ארבע, מן הננסין לכותל העזרה שמונה אמות, והמותר בין כבש לכותל ומקום הננסין.  [ה,ג] שש לשכות היו בעזרה שלוש בצפון, ושלוש בדרום:  שבדרום לשכת המלח, לשכת הפרווה, ולשכת המדיחין.  לשכת המלח, שם היו נותנין מלח לקרבן.  לשכת הפרווה שם היו מולחין עורות הקודשים, ועל גגה היה בית טבילה לכוהן גדול ביום הכיפורים.  לשכת המדיחין שם היו מדיחין קרבי קודשים, ומשם מסיבה עולה לגג בית הפרווה.  [ה,ד] שבצפון לשכת העץ, ולשכת הגזית, ולשכת הגולה.  לשכת העץ אמר רבי אליעזר בן יעקוב, שכחתי מה הייתה משמשת; אבא שאול אומר, לשכת כוהן גדול הייתה אחר שתיהן, וגג שלושתן שווה.  לשכת הגולה שם היה בור הגולה, והגלגל נתון עליו, ומשם מספקין מים לכל העזרה.  לשכת הגזית שם הייתה סנהדרין גדולה של ישראל יושבת, ודנה את הכהונה:  שכל כוהן שנמצא בו פסול לובש שחורים ומתעטף שחורים, ויוצא והולך לו; ושלא נמצא בו פסול לובש לבנים ומתעטף לבנים, ונכנס ומשמש עם אחיו הכוהנים.  ויום טוב היו עושין, שלא נמצא פסול בזרעו של אהרון; וכך היו אומרין, ברוך המקום ברוך הוא, שלא נמצא פסול בזרעו של אהרון.     מסכת קינים פרק א א,א  חטאת העוף, נעשית למטן; וחטאת בהמה, למעלן.  עולת העוף, נעשית למעלן; ועולת הבהמה, למטן.  אם שינה בזה ובזה, פסל. א,ב  סדר קינים, כך הוא:  החובה, אחד חטאת ואחד עולה; בנדרים ובנדבות, כולם עולות.  איזה הוא נדר, האומר הרי עליי עולה; ואיזה הוא נדבה, האומר הרי זו עולה.  מה בין נדרים לנדבות:  אלא שהנדרים מתו או נגנבו, חייב באחריותן; ונדבות מתו או נגנבו, אינו חייב באחריותן. א,ג  [ב] חטאת שנתערבה בעולה, ועולה בחטאת אפילו אחת בריבוא, ימותו כולם.  חטאת שנתערבה בחובה, אין כשר אלא מניין חטאות שבחובה; וכן עולה שנתערבה בחובה, אין כשר אלא מניין עולות שבחובה:  בין שהחובה מרובה ונדבה מועטת, ובין שהנדבה מרובה וחובה מועטת, בין ששתיהן שוות. א,ד  [ג] במה דברים אמורים, בחובה ונדבה.  אבל חובה שנתערבה זו בזו, אחת לזו ואחת לזו, שתיים לזו ושתיים לזו, שלוש לזו ושלוש לזו מחצה כשר, ומחצה פסול.  אחת לזו, ושתיים לזו, שלוש לזו, ועשר לזו, ומאה לזו הממועט כשר:  בין משם אחד, בין משני שמות, בין מאישה אחת, בין משתי נשים. א,ה  [ד] כיצד משם אחד:  לידה ולידה, זיבה וזיבה משם אחד.  משני שמות, לידה וזיבה.  כיצד משתי נשים:  על זו לידה ועל זו לידה, על זו זיבה ועל זו זיבה משם אחד.  משני שמות, על זו לידה ועל זו זיבה.  רבי יוסי אומר, שתי נשים שלקחו קיניהן בעירוב, או שנתנו דמי קיניהן לכוהן לאיזו שירצה הכוהן, יקריב חטאת, ולאיזו שירצה יקריב, עולה:  בין משם אחד, בין משני שמות.   מסכת קינים פרק ב ב,א  קן סתומה שפרח ממנה גוזל לאוויר, או שפרח לבין המתות, או שמת אחד מהן ייקח זוג לשני.  פרח לבין הקרבות פסול, ופוסל אחד כנגדו:  שהגוזל הפורח פסול, ופוסל אחד כנגדו. ב,ב  כיצד:  שתי נשים, לזו שתי קינים ולזו שתי קינים פרח מזו לזו, פוסל אחד בהליכתו; חזר, פוסל אחד בחזירתו.  פרח וחזר, פרח וחזר לא הפסיד כלום:  שאפילו הן מעורבות, אין פחות משתיים. ב,ג  לזו אחת, ולזו שתיים, ולזו שלוש, ולזו ארבע, ולזו חמש, ולזו שש, ולזו שבע פרח מן הראשונה לשנייה, לשלישית, לרביעית, לחמישית, לשישית, לשביעית, וחזר פוסל אחד בהליכתו, ואחד בחזירתו:  הראשונה והשנייה, אין להן כלום; השלישית, יש לה אחת; הרביעית, יש לה שתיים; החמישית, יש לה שלוש; השישית, יש לה ארבע; והשביעית, יש לה שש.  פרח וחזר פוסל אחד בהליכתו, ואחד בחזירתו:  השלישית והרביעית, אין להן כלום; החמישית, יש לה אחת; והשישית, יש לה שתיים; השביעית, יש לה חמש.  פרח וחזר פוסל אחד בהליכתו, ואחד בחזירתו:  החמישית והשישית, אין להן כלום; והשביעית, יש לה ארבע.  ויש אומרין, השביעית לא הפסידה כלום.  ואם פרח מבין המתות לכולם, הרי כולם ימותו. ב,ד  קן סתומה, וקן מפורשת פרח מן הסתומה למפורשת, ייקח זוג לשני; חזר, או שפרח מן המפורשת ראשון הרי כולם ימותו. ב,ה  חטאת מכאן, ועולה מכאן, וסתומה באמצע פרח מן האמצע לצדדין, אחד הילך ואחד הילך לא הפסיד כלום; אלא יאמר זה שהלך אצל חטאות, חטאת, וזה שהלך אצל עולות, עולה.  חזרו לאמצע האמצעיין ימותו, ואלו יקרבו חטאות, ואלו יקרבו עולות.  חזר, או שפרח מן האמצע לצדדין הרי כולם ימותו. ב,ו  אין מביאין תורין כנגד בני יונה, ולא בני יונה כנגד תורין.  כיצד:  האישה שהביאה חטאתה תור, ועולתה בן יונה תכפול, ותביא עולתה תור.  עולתה תור, וחטאתה בן יונה תכפול, ותביא עולתה בן יונה.  בן עזאי אומר, הולכין אחר ראשון.  האישה שהביאה חטאתה, ומתה יביאו היורשין עולתה; עולתה, ומתה לא יביאו היורשין חטאתה.   מסכת קינים פרק ג ג,א  במה דברים אמורים, בכוהן נמלך.  אבל בכוהן שאינו נמלך:  אחת לזו ואחת לזו, שתיים לזו ושתיים לזו, שלוש לזו ושלוש לזו עשה כולם למעלה מחצה כשר, ומחצה פסול; כולם למטה מחצה כשר ומחצה פסול.  חציים למעלה, וחציים למטה את שלמעלה מחצה כשר, ומחצה פסול; ואת שלמטה מחצה כשר, ומחצה פסול.  [ב] אחת לזו, ושתיים לזו, ושלוש לזו, ועשר לזו, ומאה לזו עשה כולם למעלן מחצה כשר, ומחצה פסול; כולם למטן מחצה כשר, ומחצה פסול.  חציין למעלן, וחציין למטן המרובה כשר.  זה הכלל:  כל מקום שאתה יכול לחלוק את הקינים, ולא יהו משל אישה אחת בין למעלן, בין למטן מחצה כשר, ומחצה פסול; ובכל מקום שאין אתה יכול לחלוק את הקינים, עד שיהו משל אישה אחת בין למעלן, בין למטן המרובה כשר. ג,ב  [ג] חטאת לזו ועולה לזו עשה כולם למעלה מחצה כשר, ומחצה פסול; כולם למטן מחצה כשר, ומחצה פסול.  חציין למעלן, וחציין למטן שתיהם פסולות:  שאני אומר, חטאת קרבה למעלן ועולה למטן. ג,ג  [ד] חטאת ועולה סתומה ומפורשת עשה כולן למעלן מחצה כשר, ומחצה פסול; כולן למטן מחצה כשר, ומחצה פסול.  חציין למעלן, וחציין למטן אין כשר אלא סתומה, והיא מתחלקת ביניהן. ג,ד  [ה] חטאת שנתערבה בחובה, אין כשר אלא מניין חטאות שבחובה.  חובה שניים בחטאת מחצה כשר, ומחצה פסול.  חטאת שניים בחובה, המניין שבחובה כשר.  וכן עולה שנתערבה בחובה, אין כשר אלא מניין עולות שבחובה.  חובה שניים בעולה מחצה כשר, ומחצה פסול.  עולה שניים בחובה, המניין שבחובה כשר. ג,ה  [ו] האישה שאמרה, הרי עליי קן כשאלד זכר ילדה זכר מביאה שתי קינים, אחד לנדרה ואחד לחובתה.  נתנתם לכוהן הכוהן צריך לעשות שלוש פרידין למעלן, ואחת למטן.  לא עשה כן, אלא עשה שתיים מלמעלן ושתיים מלמטן, ולא נמלך צריכה להביא עוד פרידה אחת, ויקריבנה למעלן, ממין אחד; משני מינין, תביא שתיים.  פירשה נדרה צריכה להביא עוד שלוש פרידין, ממין אחד; ומשני מינין, תביא ארבע.  קבעה נדרה צריכה להביא עוד חמש פרידין, ממין אחד; ומשני מינין, תביא שש.  נתנתם לכוהן, ואין ידוע מה נתנה, והלך הכוהן ועשה, ואין ידוע מה עשה צריכה להביא עוד ארבע פרידין לנדרה, ושתיים לחובתה, וחטאת אחת; בן עזאי אומר, שתי חטאות.  אמר רבי יהושוע, זה הוא שאמרו, כשהוא חי, קולו אחד; וכשהוא מת, קולו שבעה.  כיצד קולו שבעה:  שתי קרניו, שתי חצוצרות; שני שוקיו, שני חלילין; עורו לתוף, ומעיו לנבלים, ובני מעיו לכינורות.  ויש אומרין, אף צמרו לתכלת.  רבי שמעון בן עקשיה אומר, זקני עם הארץ כל זמן שהן מזקינין דעתן מיטרפת עליהן, שנאמר "מסיר שפה, לנאמנים; וטעם זקנים, ייקח" (איוב יב,כ); אבל זקני תורה אינן כן אלא כל זמן שהן מזקינין דעתן מתיישבת עליהן, שנאמר "בישישים חכמה; ואורך ימים, תבונה" (איוב יב,יב). Index              Poster