מ ש נ ה ס ד ר   ט ה ר ו ת מסכת כלים פרק א א,א  אבות הטומאות:  השרץ, ושכבת זרע, וטמא מת, ומצורע בימי ספרו, ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינן מטמאין במשא. א,ב  למעלה מהן:  נבילה, ומי חטאת שיש בהן כדי הזיה שהן מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים, וחשוכי בגדים במגע. א,ג  למעלה מהן:  בועל נידה, שהוא מטמא משכב תחתון כעליון.  למעלה מהן:  זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו, ודם הנידה שהן מטמאין במגע ובמשא.  למעלה מהן:  מרכב, שהוא מטמא תחת אבן מסמא.  למעלה מן המרכב:  משכב, ששווה מגעו למשאו.  למעלה מן המשכב:  הזב שהזב עושה משכב, ואין משכב עושה משכב. א,ד  למעלה מן הזב:  זבה, שהיא מטמא את בועלה.  למעלה מן הזבה:  מצורע, שהוא מטמא בביאה.  למעלה מן המצורע:  עצם כשעורה, שהוא מטמא טומאת שבעה.  וחמור מכולן:  המת שהוא מטמא באוהל, מה שאין כולן מטמאין. א,ה  עשר טומאות פורשות מן האדם:  מחוסר כיפורים אסור בקודש, ומותר בתרומה ובמעשר.  חזר להיות טבול יום אסור בקודש ובתרומה, ומותר במעשר.  חזר להיות בעל קרי, אסור בשלושתן.  חזר להיות בועל נידה, מטמא משכב תחתון כעליון.  חזר להיות זב שראה שתי ראייות מטמא משכב ומושב, וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן.  ראה שלוש, חייב בקרבן.  חזר להיות מצורע מוסגר מטמא בביאה, ופטור מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הציפורים; ואם היה מוחלט, חייב בכולן.  פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל; ואם יש עליו בשר כראוי מטמא במגע, ובמשא, ובאוהל.  שיעור הבשר, כדי לעלות ארוכה; רבי יהודה אומר, אם יש במקום אחד כדי להקיפו בחוט ערב, יש בו לעלות ארוכה. א,ו  עשר קדושות הן:  ארץ ישראל, מקודשת מכל הארצות.  ומה היא קדושתה שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות. א,ז  עיירות מוקפות חומה, מקודשות ממנה שמשלחין מתוכן את המצורעים, ומסבבין לתוכן מת עד שירצו; יצא, אין מחזירין אותו. א,ח  לפנים מן החומה, מקודש מהן שאוכלין שם קודשים קלים, ומעשר שני.  הר הבית, מקודש ממנו שאין זבים וזבות נידות ויולדות נכנסין לשם.  החיל, מקודש ממנו שאין גויים וטמא מת נכנסין לשם.  עזרת הנשים, מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם, ואין חייבין עליה חטאת.  עזרת ישראל, מקודשת ממנה שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם, וחייבין עליה חטאת.  עזרת הכוהנים, מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסין לשם אלא בשעת צורכיהם, לסמיכה ולשחיטה ולתנופה. א,ט  בין האולם ולמזבח, מקודש ממנה שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם.  ההיכל, מקודש ממנו שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידיים ורגליים.  בית קודש הקודשים, מקודש מהן שאין נכנס לשם אלא כוהן גדול ביום הכיפורים, בשעת העבודה.  אמר רבי יוסי, בחמישה דברים בין האולם ולמזבח שווה להיכל שאין בעלי מומין, ופרועי ראש, ושתויי יין, ושלא רחוץ ידיים ורגליים נכנסין לשם, ופורשין מבין האולם ולמזבח בשעת ההקטרה.   מסכת כלים פרק ב ב,א  כלי עץ, כלי עור, כלי עצם, וכלי זכוכית פשוטיהן טהורין, ומקבליהן טמאין.  נשברו, טהרו; חזר ועשה מהן כלים, מקבלין טומאה מכאן ולהבא.  כלי חרס וכלי נתר, טומאתן שווה מיטמאין ומטמאין באוויר, ומטמאין מאחוריהן, ואינן מיטמאין מגביהן, ושבירתן היא טהרתן. ב,ב  הדקין שבכלי חרס, קרקרותיהן, ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין שיעורן, מכדי סיכת קטן ועד לוג; מלוג ועד סאה, ברביעית; מסאה ועד סאתיים, בחצי לוג; מסאתיים ועד שלוש ועד חמש סאין, בלוג, דברי רבי ישמעאל.  רבי עקיבה אומר, אני איני נותן בהן מידה, אלא הדקין שבכלי חרס, קרקרותיהן, ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין שיעורן מכדי סיכת קטן עד קדירות הדקות; מקדירות הדקות ועד חבייות לודייות, ברביעית; מלודייות ועד לחמייות, בחצי לוג; מלחמייות עד חצבים גדולים, בלוג.  רבן יוחנן בן זכאי אומר, חצבים גדולים, שיעורן בשני לוגין; הפכין הגלילים והחביונות שיעור קרקרותיהן כל שהן, ואין להן דפנות. ב,ג  הטהורין שבכלי חרס:  טבלה שאין לה לזביז, ומחתה פרוצה, ואבוב של קלאין, והסילונות אף על פי כפופין ואף על פי מקבלין, וכבכב שעשאו לסל הפת, וטפי שהתקינו לענבים, וחבית של שייטין, וחבית דפונה בשולי המחץ, והמיטה, והכיסא, והספסל, והשולחן, והספינה, והמנורה של חרס הרי אלו טהורין.  זה הכלל כל שאין לו תוך בכלי חרס, אין לו אחוריים. ב,ד  פנס שיש בו בית קיבול שמן, טמא; ושאין בו, טהור.  מגופת היוצרין שהוא פותח בה, טהורה; ושהוא גומר בה, טמאה.  משפך של בעלי בתים, טהור.  ושל רוכלין טמא, מפני שהוא של מידה, דברי רבי יהודה בן בתירה; רבי עקיבה אומר, מפני שהוא מטהו על צידו, ומריח בו ללוקח. ב,ה  כסוי כדי יין וכדי שמן, וכסוי חבייות ניירות טהורות; ואם התקינן לתשמיש, טמאין.  כסוי הלפס בזמן שהוא נקוב ויש לו חידוד, טהור.  אם אינו נקוב ואין לו חידוד טמא, מפני שהיא מסננת לתוכו את הירק; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, מפני שהיא הופכת עליו את הרונקי. ב,ו  גצטרה שנמצאת בכבשן עד שלא נגמרה מלאכתה, טהורה; ומשנגמרה מלאכתה, טמאה.  טיטרוס, רבי אלעזר ברבי צדוק מטהר; רבי יוסי מטמא, מפני שהוא כמוציא פרוטות. ב,ז  הטמאין שבכלי חרס:  טבלה שיש לה לזביז, ומחתה שלמה, וטבלה שהיא מלאה קערות.  נטמאה אחת מהן בשרץ, לא נטמאו כולן; אם יש לה לזביז עודף נטמאה אחת מהן, נטמאו כולן. ב,ח  וכן בית תבלין של חרס, וקלמרין המתאמת, ובית תבלין של עץ נטמא אחד מהן במשקה, לא נטמא חברו.  רבי יוחנן בן נורי אומר, חולקין את עובייו המשמש לטמא, טמא; המשמש לטהור, טהור.  אם יש לו לזביז עודף נטמא אחד מהן, נטמא חברו. ב,ט  [ח] הלפיד, טמא; ובית שקעו של נר, מיטמא באוויר.  המסרק של צרצור רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין.   מסכת כלים פרק ג ג,א  שיעור כלי חרס ליטהר:  העשוי לאוכלין, שיעורו בזיתים; העשוי למשקין, שיעורו במשקין.  העשוי לכך ולכך, מטילין אותו לחומרו בזיתים. ג,ב  חבית שיעורה בגרוגרות, דברי רבי שמעון; רבי יהודה אומר, באגוזים; רבי מאיר אומר, בזיתים.  הלפס והקדירה, שיעורן בזיתים.  הפך והטפי, שיעורן בשמן.  והצרצור, שיעורו במים.  רבי שמעון אומר, שלושתן בזירעונים.  נר, שיעורו בשמן; רבי אליעזר אומר, בפרוטה קטנה.  נר שניטל פיו, טהור; ושל אדמה שהוסק פיו בפתילה, טהור. ג,ג  חבית שניקבה, ועשאה בזפת, ונשברה אם יש במקום הזפת מחזיק רביעית טמאה, מפני שלא בטל שם כלי מעליה; חרס שניקב, ועשאו בזפת אף על פי שהוא מחזיק רביעית טהור, מפני שבטל שם כלי מעליו. ג,ד  חבית שנתרעעה, וטפלה בגללים אף על פי שהוא נוטל את הגללים, והחרסים נופלים טמאה, מפני שלא בטל שם כלי מעליה.  נשברה, ודבק ממנה חרסים, או שהביא חרסים ממקום אחר, וטפלן בגללים אף על פי שהוא נוטל את הגללים, והחרסין עומדין טהורה, מפני שבטל שם כלי מעליה; היה בה חרס מחזיק רביעית כולה מיטמא במגע, וכנגדו מיטמא באוויר. ג,ה  הטופל כלי חרס הבריא, רבי מאיר ורבי שמעון מטמאין.  וחכמים אומרין, הטופל את הבריא, טהור; את הרעוע, טמא.  וכן בחידוק הקירויה. ג,ו  יבלית שטופלין בה את הפיטסין הנוגע בה, טמא.  מגופת חבית אינה חיבור.  הנוגע בטיפולו של תנור, טמא. ג,ז  מיחם שטפלו בחמר ובחרסית הנוגע בחמר, טמא; ובחרסית, טהור.  קומקמוס שניקב, ועשאו בזפת רבי יוסי מטהר, שאינו יכול לקבל את החמין כצונין; וכן היה אומר בכלי זפת.  כלי נחושת שזפתן, טהורין; ואם ליין, טמאין. ג,ח  חבית שניקבה, ועשאה בזפת יתר מצורכה הנוגע בצורכה, טמא; ביתר מצורכה, טהור.  זפת שנטפה על החבית הנוגע בה, טהור.  משפך של עץ ושל חרס שפקקן בזפת, רבי אלעזר בן עזריה מטמא; רבי עקיבה מטמא בשל עץ, ומטהר בשל חרס; רבי יוסי מטהר בשניהן.   מסכת כלים פרק ד ד,א  החרס שאינו יכול לעמוד מפני אוזנו, או שהיה בו חידוד והחידוד מכריעו טהור.  ניטלה האוזן, נשבר החידוד טהור; ורבי יהודה מטמא.  חבית שנפחתה, והיא מקבלת על דופנותיה, או שנחלקה, כמין שתי עריבות רבי יהודה מטהר, וחכמים מטמאין. ד,ב  חבית שנתרעעה, ואינה יכולה להיטלטל בחצי קב גרוגרות טהורה.  גצטרה שנתרעעה, ואינה מקבלת משקין אף על פי מקבלת אוכלין טהורה, שאין שיירים לשיירים. ד,ג  איזו היא גצטרה, כל שניטלו אוזניה.  היו בה חידודין יוצאין כל המקבל עימה בזיתים מיטמא במגע, וכנגדו מיטמא באוויר; וכל שאינו מקבל עימה בזיתים מיטמא במגע, ואין כנגדו מיטמא באוויר.  הייתה מוטה על צידה כמין קתדרה כל המקבל עימה בזיתים מיטמא במגע, וכנגדו מיטמא באוויר; וכל שאינו מקבל עימה בזיתים מיטמא במגע, ואין כנגדו מיטמא באוויר.  שולי הקורפיות ושולי הקוסים הצידוניים אף על פי שאינן יכולין לישב שלא מסומכין טמאין, שלכך נעשו מתחילתן. ד,ד  כלי חרס שיש לו שלוש שפיות הפנימית עודפת, הכול טהור; החיצונה עודפת, הכול טמא.  האמצעית עודפת ממנה ולפנים, טמא; ממנה ולחוץ, טהור.  היו שוות רבי יהודה אומר, חולקין את האמצעית; וחכמים אומרין, הכול טהור.  כלי חרס מאימתיי מקבלין טומאה משייצרפו בכבשן, והיא גמר מלאכתן.   מסכת כלים פרק ה ה,א  תנור תחילתו ארבעה, ושייריו ארבעה, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, במה דברים אמורים, בגדול; אבל בקטן תחילתו כל שהוא, ושייריו רובו, משתיגמר מלאכתו.  איזה הוא גמר מלאכתו, משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין; רבי יהודה אומר, משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין. ה,ב  כירה תחילתה שלוש, ושייריה שלוש, משתיגמר מלאכתה.  ואיזו היא גמר מלאכתה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה שבביצים, טרופה ונתונה בלפס.  הכופח עשאו לאפייה, שיעורו כתנור; עשאו לבישול, שיעורו ככירה.  האבן היוצא מן התנור טפח, ומן הכירה שלוש אצבעות חיבור.  והיוצא מן הכופח עשאו לאפייה, שיעורו כתנור; עשאו לבישול, שיעורו ככירה.  אמר רבי יהודה, לא אמרו טפח, אלא בין התנור לכותל.  היו שני תנורין סמוכין זה לזה נותן לזה טפח, ולזה טפח; והשאר טהור. ה,ג  עטרת כירה, טהורה.  טירת התנור בזמן שהיא גבוהה ארבעה טפחים, מיטמא במגע ובאוויר; פחותה מכן, טהורה.  ואם חיברה לו אפילו על שלוש אבנים, טמאה.  בית הפך ובית התבלין ובית והנר שבכירה מיטמאין במגע, ואינן מיטמאין באוויר, דברי רבי מאיר; ורבי ישמעאל מטהר. ה,ד  תנור שהוסק מאחוריו, או שהוסק שלא לדעתו, או שהוסק בבית האומן טמא.  מעשה שנפלה דליקה בתנורי כפר סגנה; ובא מעשה ליבנה, וטימאן רבן גמליאל. ה,ה  מוסף התנור של בעלי בתים, טהור.  ושל נחתומין טמא, מפני שהוא סומך עליו את השפוד; רבי יוחנן הסנדלר אומר, מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק.  כיוצא בו, מוסף היורה של שולקי זיתים, טמא; ושל צבעים, טהור. ה,ו  תנור שנתן בו עפר עד חצייו מעפר ולמטן, מיטמא במגע; מעפר ולמעלן, מיטמא באוויר.  נתנו על פי הבור או על פי החדות, ונתן שם אבן רבי יהודה אומר, אם מסיק מלמטן, והוא ניסוק מלמעלן טמא; וחכמים אומרין, הואיל והוסק מכל מקום, טמא. ה,ז  תנור שנטמא, כיצד מטהרין אותו:  חולקו לשלושה, וגורר את הטפילה עד שיהא בארץ.  רבי מאיר אומר, אינו צריך לגור את הטפילה, ולא עד שיהא בארץ; אלא ממעטו מבפנים ארבעה טפחים.  רבי שמעון אומר, וצריך להסיעו.  חלקו לשניים, אחד גדול ואחד קטן הגדול טמא, והקטן טהור.  חלקו לשלושה, אחד גדול כשניים הגדול טמא, ושניים הקטנים טהורין. ה,ח  חתכו חוליות לרוחבו, פחות מארבעה טפחים טהור.  מירחו בטיט מקבל טומאה, משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין.  הרחיק ממנו את הטפילה, ונתן חול או צרור בינתיים בזה אמרו, הנידה והטהורה אופות בו, והוא טהור. ה,ט  תנור שבא מחותך מבית האומן, עשה לו לימודין נותנן עליו, והוא טהור נטמא.  סילק את הלימודין, טהור; החזירן לו, טהור.  מירחו בטיט, מקבל טומאה; ואינו צריך להסיקנו, שכבר הוסק. ה,י  חתכו חוליות, ונתן חול בין חוליה לחוליה רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין.  זה תנורו של עכנאי.  יורת הערביים שהוא חופר בארץ וטח בטיט אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו, טמא; ואם לאו, טהור.  זה תנורו של בן דינאי. ה,יא  תנור של אבן ושל מתכת טהור, וטמא משום כלי מתכות; ניקב, נפגם, נסדק עשה לו טפילה, או מוסף של טיט טמא.  כמה יהא בנקב, כדי שייצא בו האור; וכן בכירה.  כירה של אבן ושל מתכת טהורה, וטמאה משום כלי מתכות; ניקבה, נפגמה, נסדקה עשה בה פטפוטין, טמאה.  מירחה בטיט, בין מבפנים בין מבחוץ טהורה.  רבי יהודה אומר, מבפנים, טמאה; ומבחוץ, טהורה.   מסכת כלים פרק ו ו,א  העושה שלושה פטפוטין בארץ, וחיברן בטיט להיות שופת עליהן את הקדירה טמאה; קבע שלושה מסמרין בארץ להיות שופת עליהן את הקדירה אף על פי שעשה בראשן מקום שתהא הקדירה יושבת, טהורה.  העושה שתי אבנים כירה, וחיברן בטיט טמאה; רבי יהודה מטהר עד שיעשה שלישית, או עד שיסמוך לכותל.  אחת בטיט ואחת שלא בטיט, טהורה. ו,ב  האבן שהיה שופת עליה ועל התנור, עליה ועל הכירה, עליה ועל הכופח טמאה; עליה ועל האבן, עליה ועל הסלע, עליה ועל הכותל טהורה.  זו הייתה כירת הנזירים שבירושלים, שכנגד הסלע.  כירת הטבחים, שהוא נותן אבן בצד אבן נטמאת אחת מהן, לא נטמאו כולן. ו,ג  שלוש אבנים שעשאן שתי כיריים, נטמאת אחת מן החיצונות:  האמצעית המשמש לטמא, טמא; והמשמש לטהור, טהור.  ניטלה הטהורה, הוחלטה האמצעית לטומאה; ניטלה הטמאה, הוחלטה האמצעית לטהרה.  נטמאו שתיים החיצונות:  אם הייתה האמצעית גדולה נותן לזו כדי שפיתה מכאן, ולזו כדי שפיתה מכאן; והשאר טהור.  אם הייתה קטנה, הכול טמא.  ניטלה האמצעית אם יכול לשפות עליה יורה גדולה, טמאה.  החזירה, טהורה.  מירחה בטיט מקבלת טומאה, משיסיקנה כדי לבשל עליה את הביצה. ו,ד  שתי אבנים שעשאן כירה, ונטמאו סמך לזו אבן אחת מכאן, ולזו אבן אחת מכאן חצייה של זו טמא, וחצייה טהור; וחצייה של זו טמא, וחצייה טהור.  ניטלו טהורות, חזרו אלו לטומאתן.   מסכת כלים פרק ז ז,א  הקלתות של בעלי בתים שנפחתה פחות משלושה טפחים, טמאה:  שהוא מסיק מלמטן, וקדירה בשלה מלמעלן.  יתר מכאן, טהורה.  נתן אבן או צרור, טהורה; מירחה בטיט, מקבלת טומאה מכאן ולהבא.  זו הייתה תשובת רבי יהודה בתנור שנתנו על פי הבור, או על פי החדות. ז,ב  דכון שיש בו בית קיבול קדירות טהור משום כירה, וטמא משום כלי קיבול.  הצדדין שלו הנוגע בהן, אינו טמא משום כירה; הרחב שלו רבי מאיר מטהר, ורבי יהודה מטמא.  וכן הכופה את הסל, ועושה על גביו כירה. ז,ג  כירה שנחלקה לאורכה, טהורה; לרוחבה, טמאה.  כופח שנחלק, בין לאורכו בין לרוחבו טהור.  חצר הכירה בזמן שהיא גבוהה שלוש אצבעות מיטמא במגע, ובאוויר; פחותה מכאן מיטמא במגע, ואינה מיטמא באוויר.  כיצד משערין אותה רבי ישמעאל אומר, נותן את השפוד מלמעלן למטן ומלמטן למעלן, וכנגדו מיטמא באוויר.  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, נטמאת הכירה, נטמאת החצר; נטמאת החצר, לא נטמאת הכירה. ז,ד  הייתה מופרשת מן הכירה בזמן שהיא גבוהה שלוש אצבעות, מיטמא במגע ובאוויר; פחותה מכן, או שהייתה חלקה טהורה.  פטפוטי כירה שלושה של שלוש אצבעות, מיטמאין במגע ובאוויר; פחות מכן כל שכן הן טמאין, אפילו הן ארבעה.  [ה] ניטל אחד מהן מיטמאין במגע, ואינן מיטמאין באוויר, דברי רבי מאיר; ורבי שמעון מטהר.  עשה שניים זה כנגד זה מיטמאין במגע ובאוויר, דברי רבי מאיר; ורבי שמעון מטהר. ז,ה  היו גבוהין משלוש אצבעות משלוש ולמטן מיטמאין במגע, ובאוויר; משלוש ולמעלן מיטמאין במגע, ואינן מיטמאין באוויר, דברי רבי מאיר.  ורבי שמעון מטהר.  היו משוכין מן השפה בתוך שלוש אצבעות מיטמאין במגע, ובאוויר; חוץ משלוש אצבעות מיטמאין במגע, ואין מיטמאין באוויר, דברי רבי מאיר.  ורבי שמעון מטהר. ז,ו  כיצד משערין אותן:  רבן שמעון בן גמליאל אומר, נותן את הכנה ביניהן מן הכנה ולחוץ, טהור; מן הכנה ולפנים ומקום הכנה, טמא.   מסכת כלים פרק ח ח,א  תנור שחצצו בנסרים או ביריעות, ונמצא השרץ במקום אחד הכול טמא.  כוורת פחותה ופקוקה בקש, ומשולשלת לאוויר התנור השרץ בתוכה, התנור טמא; השרץ בתנור, אוכלין שבתוכה טמאין.  ורבי אליעזר מטהר; אמר רבי אליעזר, אם הצילה במת החמור, לא תציל בכלי חרס הקל.  אמרו לו, אם הצילה במת החמור, שכן חולקין אוהלים תציל בכלי חרס הקל, שאין חולקין כלי חרס. ח,ב  הייתה שלמה, וכן הקופה, וכן החמת השרץ בתוכה, התנור טהור; השרץ בתנור, אוכלין שבתוכה טהורין.  ניקבו העשוי לאוכלין, שיעורו בזיתים; העשוי למשקין, שיעורו במשקין.  העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו, בכונס משקה. ח,ג  סרידה שהיא נתונה על פי התנור, ושוקעת לתוכו, ואין לה גפיים השרץ בתוכה, התנור טמא.  השרץ בתנור אוכלין שבתוכה, טמאין:  שאין מצילין מיד כלי חרס אלא כלים.  חבית שהיא מלאה משקין טהורין, ונתונה למטה מנחושתו של תנור שרץ בתנור, החבית והמשקין טהורין; הייתה כפויה, ופיה לאוויר התנור השרץ בתנור, משקה טופח שבשולי החבית טהור. ח,ד  קדירה שהיא נתונה בתנור השרץ בתנור, הקדירה טהורה:  שאין כלי חרס מטמא כלים.  היה בה משקה טופח נטמא, וטימאה:  הרי זה אומר, מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני. ח,ה  תרנגול שבלע את השרץ, ונפל לאוויר התנור התנור טהור; ואם מת, טמא.  השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שנייה, שהתנור תחילה. ח,ו  בית שאור מוקף צמיד פתיל, ונתון לתוך התנור השאור והשרץ בתוכו והקרץ בינתיים התנור טמא, והשאור טהור.  אם היה כזית מן המת התנור והבית טמא, והשאור טהור; אם יש שם פותח טפח, הכול טמא. ח,ז  השרץ שנמצא בעין של תנור, בעין של כירה, בעין של כופח מן השפה הפנימית ולחוץ, טהור.  אם היה באוויר, אפילו כזית מן המת טהור; אם יש שם פותח טפח, הכול טמא. ח,ח  נמצא מקום הנחת העצים רבי יהודה אומר, מן השפה החיצונה ולפנים, טמא; וחכמים אומרין, מן השפה הפנימית ולחוץ, טהור.  רבי יוסי אומר, מכנגד שפיתת הקדירה ולפנים, טמא; מכנגד שפיתת הקדירה ולחוץ, טהור.  נמצא מקום ישיבת הבלן, מקום ישיבת הצבע, מקום ישיבת של שולקי זיתים טהור:  אין טמא אלא מן הסתומה ולפנים. ח,ט  כור שיש בו בית שפיתה, טמא.  של עושי זכוכית אם יש בו בית שפיתה, טמא.  כבשן של סיידין, ושל זגגין, ושל יוצרין טהורה.  הפורנה אם יש לה לזביז, טמאה; רבי יהודה אומר, אם יש לה אסטגייות; רבן גמליאל אומר, אם יש לה שפיות. ח,י  מגע טמא מת שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו הכניס ראשו לאוויר תנור טהור, טימאהו; וטהור שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו, והכניס ראשו לאוויר תנור טמא נטמאו.  היה אוכל דבילה בידיים מסואבות, והכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור רבי מאיר מטמא, ורבי יהודה מטהר.  רבי יוסי אומר, אם הפך, טמא; אם לא הפך, טהור.  היה פונדיון לתוך פיו רבי יוסי אומר, אם לצמאו, טמא. ח,יא  האישה שנטף חלב מדדיה, ונפל לאוויר התנור טמא:  שהמשקה מטמא לרצון, ושלא לרצון.  הייתה גורפתו, והכה הקוץ ויצא ממנה דם, או שנכוות ונתנה אצבעה לתוך פיה נטמאת.   מסכת כלים פרק ט ט,א  מחט או טבעת שנמצאו בנחושתו של תנור, נראין אבל לא יוצאין אם אופה את הבצק, והוא נוגע בהן טמא.  באיזה בצק אמרו, בבצק הבינוני.  נמצאו בטפילת התנור מוקף צמיד פתיל בטמא, טמאין; ובטהור, טהורין.  נמצאו במגופת החבית מצידיה, טמאין; מכנגד פיה, טהורין.  נראין לתוכה, אבל לא לאווירה טהורין; שוקעין בתוכה, ותחתיהן כקליפת השום טהורין. ט,ב  חבית שהיא מלאה משקין טהורין, ומניקית בתוכה מוקפת צמיד פתיל, ונתונה באוהל המת בית שמאי אומרין, החבית והמשקין טהורין, ומניקית טמאה; בית הלל אומרין, אף מניקית טהורה.  חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. ט,ג  השרץ שנמצא למטה מנחושתו של תנור, טהור שאני אומר, חי נפל ועכשיו מת.  מחט או טבעת שנמצאו למטה מנחושתו של תנור, טהור שאני אומר, שם היו עד שלא בא התנור.  נמצאו באפר המקלה טמא, שאין לו במה יתלה. ט,ד  ספוג שבלע משקין טמאין, ונגוב מבחוץ, ונפל לאוויר התנור טמא, שסוף משקה לצאת.  וכן חתיכה של לפת, ושל גמי; רבי שמעון מטהר בשני אלו. ט,ה  חרסין שנשתמש בהן משקין טמאין, ונפלו לאוויר התנור, והוסק התנור טמא, שסוף משקה לצאת.  וכן בגפת חדשה; אבל בישנה, טהור.  ואם ידוע שיוצא ממנה משקין, אפילו לאחר שלוש שנים נטמא. ט,ו  הגפת והזוגין שנעשו בטהרה, והלכו עליהם טמאין, ואחר כך יצאו מהן משקין טהורין, שמתחילתן נעשו בטהרה.  כוש שבלע את הצנירה, ומלמד שבלע את הדורבן, לבינה שבלעה את הטבעת, והיו טהורין נכנסו לאוהל המת, נטמאו; הסיטן הזב, נטמאו.  נפלו לאוויר התנור, טימאוהו; נגע בהן כיכר של תרומה, טהור. ט,ז  סרידה שהיא נתונה על פי התנור מוקף צמיד פתיל נסדק מן התנור לסרידה, שיעורו מלוא פי מרדע שלא נכנס; רבי יהודה אומר, נכנס.  נסדקה סרידה, שיעורו מלוא פי מרדע נכנס; רבי יהודה אומר, שלא נכנס.  היה עגול אין רואין אותו ארוך, אלא שיעורו מלוא פי מרדע נכנס. ט,ח  תנור שניקב מעינו שיעורו מלוא כוש, נכנס ויוצא דולק; רבי יהודה אומר, שלא דולק.  ניקב מצידו שיעורו מלוא כוש, נכנס ויוצא שלא דולק; רבי יהודה אומר, דולק.  רבי שמעון אומר, מן האמצע, נכנס; מן הצד, אינו נכנס.  וכן היה אומר במגופת החבית שניקבה, שיעורה מלוא מיצה שנייה של שיפון:  מן האמצע, נכנס; מן הצד, אינו נכנס.  וכן היה אומר בחצבים גדולים שניקבו, שיעורן מלוא מיצה שנייה של קנה:  מן האמצע, נכנס; מן הצד, אינו נכנס.  במה דברים אמורים, בזמן שנעשו ליין; אבל אם נעשו לשאר משקין אפילו כל שהן, טמאין.  במה דברים אמורים, בזמן שלא נעשו בידי אדם; אבל אם נעשו בידי אדם אפילו כל שהן, טמאין.  ניקבו העשוי לאוכלין, שיעורו בזיתים; העשוי למשקין, שיעורו במשקין.  העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו, בצמיד פתיל ובכונס משקה.   מסכת כלים פרק י י,א  אלו כלים מצילין בצמיד פתיל:  כלי גללים, כלי אבנים, וכלי אדמה, כלי חרס, וכלי נתר, עצמות הדג ועורו, ועצמות חיה שבים ועורה, וכלי עץ הטהורים מצילין בין מפיהן, בין מצידיהן, בין יושבין על שוליהן, ובין מוטין על צידיהן.  היו כפויין על פיהן, מצילין כל שתחתיהן עד התהום; רבי אליעזר מטמא.  על הכול מצילין חוץ מכלי חרס, שאינו מציל אלא על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס. י,ב  במה מקיפין:  בסיד, ובגפסים, בזפת, ובשעווה, בטיט, ובצואה, בחמר, ובחרסית, ובכל דבר המתמרח.  אין מקיפין לא בבעץ, ולא בעופרת מפני שהוא פתיל, ואינו צמיד.  אין מקיפין לא בדבילה שמנה, ולא בבצק שנילוש במי פירות שלא יביאנו לידי פסול; ואם הקיף, הציל. י,ג  מגופת החבית המחולחלת, ואינה נשמטת רבי יהודה אומר, מצלת; וחכמים אומרין, אינה מצלת.  היה בית אצבע שלה שוקע בתוכה השרץ בתוכה, החבית טמאה; השרץ בחבית, אוכלין שבתוכה טמאין. י,ד  הכדור והפקעת של גמי שנתנן על פי החבית מירח מן הצדדין, לא הציל:  עד שימרח מלמטן למעלן.  וכן במטלית של בגד.  הייתה של נייר או של עור, וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדין, הציל. י,ה  חבית שנתקלפה, והזפת שלה עומדת, וכן קבותים של מורייס שגיפסן עם השפה רבי יהודה אומר, אינן מצילין; וחכמים אומרין, מצילין. י,ו  חבית שניקבה, וסתמוה שמרים הצילה.  פקקה בזמורה, עד שימרח מן הצדדין; היו שתיים עד שימרח מן הצדדין, ובין זמורה לחברתה.  נסר שהוא נתון על פי התנור, ומירח מן הצדדין הציל; היו שניים עד שימרח מן הצדדין, ובין נסר לחברו.  עשאן בסינין, או בשוגמין אינו צריך למרח מן האמצע. י,ז  תנור ישן בתוך החדש, וסרידה על פי חדש ניטל הישן, וסרידה נופלת הכול טמא; ואם לאו, הכול טהור.  חדש בתוך ישן, וסרידה על פי ישן אם אין בין חדש לסרידה פותח טפח, כל שבחדש טהור. י,ח  לפסין זו בתוך זו, ושפתותיהן שוות השרץ בעליונה, או בתחתונה היא טמאה, וכולן טהורות.  היו בכונס משקה השרץ בעליונה, כולן טמאות; בתחתונה היא טמאה, וכולן טהורות.  השרץ בעליונה, והתחתונה עודפת היא והתחתונה טמאה; בעליונה, והתחתונה עודפת כל שיש בה משקה טופח, טמאה.   מסכת כלים פרק יא יא,א  כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן, טמאין.  נשברו, טהרו.  חזר ועשה מהן כלים, חזרו לטומאתן הישנה; רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא לכל טומאה, אלא טומאת נפש. יא,ב  כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו, טמא חוץ מן הדלת, ומן הנגר, ומן המנעול, והפותה שתחת הציר, והציר, והקורה, והצינור, שנעשו לקרקע. יא,ג  העושה כלים מן העשת, ומן החררה, ומן הסובב של גלגל, ומן הטסין, ומן הציפויין, ומכני הכלים, ומהוגני הכלים, ומאוזני הכלים, מן השחולת, ומן הגרודת טהורין; רבי יוחנן בן נורי אומר, אף מן הקצוצת.  משברי כלים, ומן הגרוטי, ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלים טמאין.  מן המסמרות בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין. יא,ד  ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור אם רוב מן הטמא, טמא; ואם רוב מן הטהור, טהור; מחצה למחצה, טמא.  וכן מן החלמה ומן הגללים.  קלוסטרה, טמאה; ומצופה, טהורה.  הפין והפורנה, טמאין.  קלוסטרה רבי יהושוע אומר, שומטה מפתח זה, ותולה בחברו בשבת; רבי טרפון אומר, הרי היא לו ככל הכלים, ומיטלטלת בחצר. יא,ה  עקרב של פרומביה, טמאה; ולחיים, טהורים.  רבי אליעזר מטמא בלחיים; וחכמים אומרין, אין טמא אלא עקרב.  ובשעת חיבורן, הכול טמא. יא,ו  פיקה של מתכת רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין; ומצופה, טהורה.  הכוש, והעימה, והמקל, וסימפוניה, וחליל של מתכת טמאין; ומצופין, טהורים.  סימפוניה אם יש בה בית קיבול כנפיים בין כך ובין כך, טמאה. יא,ז  קרן עגולה, טמאה; ופשוטה, טהורה.  אם הייתה מצופית שלה של מתכת, טמאה.  הקב שלה רבי טרפון מטמא, וחכמים מטהרין.  ובשעת חיבורן, הכול טמא.  כיוצא בו, קני מנורה, טהורין; הפרח והבסיס, טמאין.  ובשעת חיבורן, הכול טמא. יא,ח  קסדה, טמאה.  ולחיים, טהורין; אם יש בהן בית קיבול מים, טמאין.  כל כלי המלחמה, טמאין:  הכידון, והניקון, והמגפיים, והשרין טמאין.  כל תכשיטי אישה, טמאין:  עיר של זהב, קטליות, נזמים, וטבעות, טבעת בין שיש עליה חותם ובין שאין עליה חותם, ונזמי האף.  קטלה שחוליות שלה של מתכת בחוט של פשתן או של צמר נפסק החוט, החוליות טמאות:  שכל אחת ואחת כלי בפני עצמו.  חוט של מתכת, והחוליות של אבנים טובות ושל מרגלייות, ושל זכוכית נשתברו החוליות, והחוט בפני עצמו קיים טמא.  שיירי קטלה, כמלוא צוואר קטנה; רבי אליעזר אומר, אפילו טבעת אחת טמאה, שכן תולין בצוואר. יא,ט  נזם שהוא עשוי כקדירה מלמטן וכעדשה מלמעלן, ונפרק כקדירה טמא משום כלי קיבול, וכעדשה טמא בפני עצמו.  צנירה, טהורה.  העשוי כמין אשכול, ונפרק טהור.   מסכת כלים פרק יב יב,א  טבעת אדם, טמאה; טבעת בהמה, והכלים, ושאר כל הטבעות טהורות.  קורת החיצים, טמאה; ושל אסירים, טהורה.  הקולר, טמא.  שלשלת שיש בה בית נעילה, טמאה; העשויה לכפיתה, טהורה.  שלשלת של סיטונות, טמאה; של בעלי בתים, טהורה.  אמר רבי יוסי, אימתיי, בזמן שהוא מפתח אחד; אבל אם היו שניים, או שקשר חילזון בראשה טמאה. יב,ב  קנה מאזניים של סרוקות טמא, מפני אונקיות; ושל בעלי בתים אם יש בו אונקיות, טמא.  אונקלי של כתפים, טהורה; ושל רוכלים, טמאה.  רבי יהודה אומר, של רוכלים שלפניו, טמאה; ושל אחריו, טהורה.  אונקלי של דרגש, טמאה; ושל נקליטין, טהורה.  של שידה, טמאה; ושל אקון, טהורה.  של שולחן, טמאה; של מנורת העץ, טהורה.  זה הכלל המחובר לטמא, טמא; והמחובר לטהור, טהור; וכולן אחת אחת בפני עצמן, טהורות. יב,ג  כסוי טני של מתכת של בעלי בתים רבן גמליאל מטמא, וחכמים מטהרין; של רופאים, טמא.  הדלת שבמגדל של בעלי בתים, טהורה; ושל רופאים, טמאה.  הייתיכים, טמאין; והפרכים, טהורין.  עקרב בית הבד, טמאה.  ואונקלי שבכתלים, טהורה. יב,ד  מסמר הגרע, טמא.  של אבן השעות, טהור; רבי צדוק מטמא.  מסמר הגרדי, טמא.  וארון של גרוסות רבי צדוק מטמא, וחכמים מטהרין.  הייתה עגלה שלו של מתכת, טמאה. יב,ה  מסמר שהתקינו להיות פותח ונועל בו, טמא; והעשוי לשמירה, טהור.  מסמר שהתקינו להיות פותח בו את החבית, רבי עקיבה מטמא; וחכמים מטהרין, עד שיצרפנו.  מסמר של שולחני, טהור; ורבי צדוק מטמא.  שלושה דברים רבי צדוק מטמא, וחכמים מטהרין:  מסמר השולחני, וארון של גרוסות, ומסמר של אבן השעות רבי צדוק מטמא, וחכמים מטהרין. יב,ו  ארבעה דברים רבן גמליאל מטמא, וחכמים מטהרין:  כסוי טני של מתכת של בעלי בתים, ותלוי המגרדות, וגולמי כלי מתכות, וטבלה שנחלקה לשניים.  ומודים חכמים לרבן גמליאל בטבלה שנחלקה לשניים, אחד גדול ואחד קטן שהגדול טמא, והקטן טהור. יב,ז  דינר שנפסל, והתקינו לתלותו בצוואר קטנה טמא; סלע שנפסלה, והתקינה להיות שוקל בה טמאה.  עד כמה תיפסל, ויהא רשאי לקיימה עד שני דינרין; פחות מכן, יקוץ. יב,ח  האולר, והקולמוס, והמטוטלות, והמשקלות, והכידים, והכן, והכנה טמאין.  כל גולמי כלי עץ טמאין, חוץ משל אשכרוע; רבי יהודה אומר, אף גרופייות של זית, טהורה עד שתישלק.   מסכת כלים פרק יג יג,א  הסיף, והסכין, והפגיון, והרומח, ומגל יד, ומגל קציר, והשחיר, וזוג של ספרים שנחלקו הרי אלו טמאין.  רבי יוסי אומר, הסמוך ליד, טמא; הסמוך לראש, טהור.  מספרת שנחלקה לשניים רבי יהודה מטמא, וחכמים מטהרין. יג,ב  קולגריפון שניטלה כפה טמאה, מפני שינה; ניטלה שינה טמאה, מפני כפה.  מכחול שניטלה הכף טמא, מפני הזכר; ניטל הזכר טמא, מפני הכף.  מכתב שניטל הכותב טמא, מפני המוחק; ניטל המוחק טמא, מפני הכותב.  זומי לסטרה שניטלה כפה טמאה, מפני המזלג; ניטל המזלג טמאה, מפני כפה.  וכן השן של מעדר.  שיעור כולן, כדי לעשות מלאכתן. יג,ג  חרחור שנפגם טמא, עד שיינטל רובו; נשבר מקופו, טהור.  קורדום שניטל עושפו טמא, מפני בית ביקועו; ניטל בית ביקועו טמא, מפני עושפו.  נשבר מקופו, טהור. יג,ד  מגרפה שניטל כפה טמאה, מפני שהיא כקורנס, דברי רבי מאיר; וחכמים מטהרין.  מגירה שניטלו שיניה אחת מבינתיים, טהורה; נשתייר בה מלוא הסיט במקום אחד, טמאה. יג,ה  המעצד, והאוזמיל, והמפסלת, והמקדח שנפגמו טמאין; ניטל חיסומן, טהורין.  וכולן שנחלקו לשניים, טמאין חוץ מן המקדח.  והרונקי בפני עצמה, טהורה. יג,ו  [ה] מחט שניטל חרירה, או עוקצה טהורה; ואם התקינה למיתא, טמאה.  ושל סקאין שניטל חרירה טמאה, מפני שהוא כותב בה; ניטל עוקצה, טהורה.  של מיתון בין כך ובין כך, טמאה. יג,ז  מחט שהעלתה חלודה אם מעכבת את התפירה, טהורה; ואם לאו, טמאה.  צנירה שפשטה, טהורה; כפפה, חזרה לטומאתה. יג,ח  [ו] עץ המשמש את המתכת, טמא; והמתכת המשמשת את העץ, טהורה.  כיצד:  פותחת של עץ, וחפין שלה של מתכת, אפילו אחת טמאה; פותחת של מתכת, וחפין שלה של עץ טהורה.  טבעת של מתכת, וחותם שלה של אלמוג טמאה; טבעת של אלמוג, וחותם שלה של מתכת טהורה.  השן שבטס שבפותחת ושבמפתח, טמאה בפני עצמה. יג,ט  [ז] הכדומין האשקלוניין שנשברו, ואונקלי שלהן קיימת הרי אלו טמאין.  המעבר והמזרה והמגוב, וכן מסרק של ראש, שניטלה אחת משיניהן, ועשאה של מתכת הרי אלו טמאין.  ועל כולן, אמר רבי יהושוע, דבר חדש חידשו סופרים, ואין לי מה אשיב. יג,י  [ח] מסרק של פשתן שניטלו שיניו, ונשתייר בו שתיים טמא; אחת, טהור.  וכולן אחת אחת בפני עצמן, טמאות.  ושל צמר שניטלו שיניו אחת מבינתיים, טהור; נשתייר בו שלוש במקום אחד, טמא.  הייתה החיצונה אחת מהן, טהור.  ניטלו ממנו שתיים, ועשאן למלקטת טמאות; אחת, והתקינה לנר או למיתא טמאה.   מסכת כלים פרק יד יד,א  כלי מתכות, כמה שיעורן:  הדלי, כדי למלאות בו.  הקומקמוס, כדי ליחם בו.  המיחם, כדי לקבל סלעים.  הלבס, כדי לקבל קיתונות.  הקיתונות, כדי לקבל פרוטות.  מידות יין, ביין.  ומידות שמן, בשמן.  רבי אליעזר אומר, כולן בפרוטות.  רבי עקיבה אומר, המחוסר חטיפה, טמא; והמחוסר לטישה, טהור. יד,ב  מקל שעשה בראשו מסמר כמין חזינה, טמא.  סימרו, טמא; רבי שמעון אומר, עד שיעשה בו שלושה סדרים.  וכולן שעשאן לנואי, טהורין.  עשה בראשו מניקית, וכן בדלת טהורה.  הייתה כלי, וחיברה לו טמאה.  מאימתיי היא טהרתו בית שמאי אומרין, משיחבל; בית הלל אומרין, משיחבר. יד,ג  הקנטר של בנאי, והדקור של חרש הרי אלו טמאות.  יתדות אוהלים, ויתדות המשוחות טמאין.  שלשלת של משוחות, טמאה; העשויה לעצים, טהורה.  שלשלת דלי גדול, ארבעה טפחים; ושל קטן, עשרה.  חמור של נפחים, טמא.  מגירה שעשה שיניה לתוך החור, טמאה; עשאה מלמטן למעלן, טהורה.  וכל הכסויות, טהורין, חוץ משל מיחם. יד,ד  הטמאין שבעגלה:  העול של מתכת, והקטרב, והכנפיים המקבלות את הרצועות, וברזל שתחת צווארי בהמה, הסומך, והמחגר, והתמחויות, והענבול, והצנירה, ומסמר המחבר את כולן.  [ה] הטהורין שבעגלה:  העול המצופה, וכנפיים העשויות לנואי, והשפופרות המשמיעות את הקול, והאבר שבצד צווארי בהמה, והסובב של גלגל, והטסים, והציפויים, ושאר כל המסמרות טהורין.  סנדלי בהמה של מתכת, טמאין; של שעם, טהורין.  הסיף, מאימתיי מקבל טומאה משישופנו; והסכין, משישחיזנה. יד,ה  [ו] כסוי טני של מתכת שעשה בו מראה רבי יהודה מטהר, וחכמים מטמאין.  מראה שנשברה אם אינה מראה את רוב הפנים, טהורה. יד,ו  [ז] כלי מתכות מיטמאין ומיטהרין שבורין, דברי רבי אליעזר; רבי יהושוע אומר, אינן מיטהרין אלא שלמין.  כיצד:  הזה עליהן, ונשברו בו ביום התיכן, וחזר והזה עליהן שנייה בו ביום הרי אלו טהורין, דברי רבי אליעזר; רבי יהושוע אומר, אין הזאה פחות משלישי ושביעי. יד,ז  [ח] מפתח של ארכובה שנשבר מתוך ארכובתו, טהור; רבי יהודה מטמא, מפני שהוא פותח בו מבפנים.  ושל גם שנשבר מתוך גמו, טהור.  היו בו חפין, ונקבים טמא.  ניטלו החפין, טמא מפני הנקבים; נסתתמו הנקבים, טמא מפני החפין.  ניטלו החפין, ונסתתמו הנקבים או שפרצן זה לתוך זה טהור.  מסננת של חרדל שנפרצו בה שלושה נקבים מלמטן זה לתוך זה, טהורה.  והאפרכס של מתכת, טמאה.   מסכת כלים פרק טו טו,א  כלי עץ, כלי עור, כלי עצם, וכלי זכוכית פשוטיהן, טהורין; ומקבליהן, טמאין.  נשברו, טהרו; חזר ועשה מהן כלים, מקבלין טומאה מכאן ולהבא.  השידה, והתיבה, והמגדל, כוורת הקש, וכוורת הקנים, ובור ספינה אלכסנדרית שיש להן שוליים, והן מחזיקין ארבעים סאה בלח, שהן כוריים ביבש הרי אלו טהורין.  ושאר כל הכלים בין מקבלין, בין שאינן מקבלין טמאין, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, דרדור עגלה, וקוסטת המלכים, ועריבת העבדנין, ובור ספינה קטנה, והארון אף על פי שהם מקבלין טמאין, שאינן עשויין להיטלטל אלא במה שבתוכן.  ושאר כל הכלים המקבלין, טהורין; ושאינן מקבלין, טמאין.  אין בין דברי רבי מאיר לדברי רבי יהודה, אלא עריבת בעל הבית. טו,ב  ארוכות של נחתומין, טמאות.  ושל בעלי בתים, טהורות; סירקן או כירכמן, טמאות.  דף של נחתומין שקבעו בכותל רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין.  סרוד של נחתומין, טמא.  ושל בעלי בתים, טהור:  גיפפו מארבע רוחותיו, טמא; נפרץ מרוח אחת, טהור.  רבי שמעון אומר, אם התקינו להיות קורץ עליו, טמא.  וכן המערוך, טמא. טו,ג  ים נפה של סלתין, טמא; ושל בעלי בתים, טהור.  רבי יהודה אומר, אף של גודלת, טמא מושב מפני שהבנות יושבות בתוכו, וגודלות. טו,ד  כל התלויין, טמאין חוץ מתלויי נפה וכברה של בעל הבית, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, כולן טהורין:  חוץ מתלויי נפה של סלתין, ותלוי כברת גרנות, ותלוי מגל יד, ותלוי מקל הבלשין מפני שהן מסייעין בשעת מלאכה.  זה הכלל העשוי לסייע בשעת מלאכה, טמא; העשוי לתלוי, טהור. טו,ה  רחת הגרוסות, טמאה; ושל אוצרות, טהורה.  של גיתות, טמאה; ושל גרנות, טהורה.  זה הכלל העשוי לקבלה, טמא; לכנוס, טהור. טו,ו  נבלי השרה, טמאין; ונבלי בני לוי, טהורין.  כל המשקין, טמאין; ומשקי בית מטבחיא, טהורין.  כל הספרים מטמאין את הידיים, חוץ מספר העזרה.  המרכוף, טהור.  הבטנון, והנקטמון, והאירוס הרי אלו טמאין; רבי יהודה אומר, האירוס טמא מושב, מפני שהאליית יושבת עליו.  מצודת החולדה, טמאה; ושל עכברין, טהורה.   מסכת כלים פרק טז טז,א  כל כלי עץ שנחלק לשניים, טהור חוץ משולחן הכפול, והתמחוי המזנון, והאפיפורין של בעל הבית; רבי יהודה אומר, אף המגיס וקוד הבבלי, כיוצא בהן.  כלי עץ, מאימתיי מקבלין טומאה:  המיטה והעריסה, משישופם בעור הדג; גמר שלא לשוף, טמאה.  רבי מאיר אומר, המיטה משיסרג בה שלושה בתים. טז,ב  הסלים של עץ, משיחסום ויקנב.  ושל תמרה אף על פי שלא קינב מבפנים טמא, שכן מקיימין.  כלכלה, משיחסום ויקנב ויגמור את התלויה.  בית הלגינין, ובית הכוסות אף על פי שלא קינב מבפנים טמא, שכן מקיימין. טז,ג  הקנונים הקטנים, והקלתות משיחסום ויקנב.  הקנונים הגדולים, והסוגים הגדולים משיעשה שני דורים לרוחב שלהן; ים נפה, וכברה, וכף של מאזניים משיעשה דור אחד לרוחב שלהן.  הקופה, משיעשה שתי צפירות לרוחב שלה; והערק, משיעשה בו צפירה אחת. טז,ד  כלי עור, מאימתיי מקבלין טומאה:  התורמל, משיחסום ויקנב ויעשה את קיחותיו; רבי יהודה אומר, משיעשה אוזניו.  סקורטיה, משיחסום ויקנב ויעשה את ציצתה; רבי יהודה אומר, משיעשה את טבעותיה.  קטבוליה, משיחסום ויקנב; רבי יהודה אומר, משיעשה את קיחותיה.  הכר והכסת של עור, משיחסום ויקנב; רבי יהודה אומר, משיתפרם וישייר בהם פחות מחמישה טפחים. טז,ה  פטיליה, טמאה; וחסינה, טהורה.  סגניות של עלים, טהורות; של נצרים, טמאות.  חותל שהוא נותן לתוכו, ונוטל מתוכו טמא.  ואם אינו יכול עד שיקרענו, או עד שיתירנו טהור. טז,ו  קסיה של זורי גרנות, ושל הולכי דרכים, ושל עושי פשתן טמאה.  אבל של צבעים, ושל נפחים טהורה.  רבי יוסי אומר, אף של גרוסות, כיוצא בהן.  זה הכלל העשוי לקבלה, טמא; מפני הזיעה, טהור. טז,ז  המלקוט של בקר, והחסום שלו, והמדף של דבורים, והמנפה הרי אלו טהורין.  כסוי קפצה, טמא; כסוי קמטרה, טהור.  וכסוי תיבה, וכסוי טני, והמכבש של חרש, והכיסא שתחת התיבה, והקמרון שלה, והאנלגין של ספר, בית הנגר, ובית המנעול, ובית המזוזה, ותיק נבלים, ותיק כינורות, והאימום של גודלי מצנפות, והמרכוף של זמר, ורביעית של אליית, וגנונת העני, וסמוכות המיטה, וטפוס של תפילה, ואימום של עושי סות הרי אלו טהורין.  זה הכלל אמר רבי יוסי, כל משמשי משמשיו של אדם בשעת המלאכה, ושלא בשעת המלאכה טמא; וכל שאינו אלא בשעת המלאכה, טהור. טז,ח  תיק הסיף והסכין והפגיון, תיק מספרת ומספריים והתער, תיק מכחול, ובית הכוחל, תיק מכתב, ותרונתק, תיק טבלה וסקורטיה, בית החיצים, ובית הפגוזות הרי אלו טמאין.  תיק סימפוניה בזמן שהוא נותנה מלמעלה, טמא; ומצידו, טהור.  תיק חלילין רבי יהודה מטהר, מפני שהוא נותנו מצידו.  חיפוי האלה, והקשת, והרומח הרי אלו טהורין.  זה הכלל העשוי לתיק, טמא; לחיפוי, טהור.   מסכת כלים פרק יז יז,א  כל כלי בעלי בתים, שיעורן ברימונים; רבי אליעזר אומר, במה שהן.  קופות הגננים, שיעורן באגודות של ירק; ושל בעלי בתים, בתבן; ושל בלנין, בגבבה.  רבי יהושוע אומר, כולן ברימונים. יז,ב  החמת, שיעורה בפקעיות של שתי; אם אינה מקבלת של שתי אף על פי מקבלת של ערב, טמאה.  בית קערות שאינו מקבל קערות אף על פי מקבל תמחויין, טמא.  בית הראי שאינו מקבל משקין אף על פי מקבל הראי, טמא; רבן גמליאל מטהר, מפני שאין מקיימין אותן. יז,ג  הסלים של פת, שיעורן בכיכרות של פת.  אפיפירות שעשה לה קנים מלמטן למעלן לחיזוק, טהורה.  עשה לה גפיים כל שהן, טמאה; רבי שמעון אומר, אם אינה יכולה להינטל בגפיים, טהורה. יז,ד  הרימונים שאמרו, שלושה אוחזין זה בזה.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, בנפה ובכברה, כדי שייטול ויהלך; ובקופה, כדי שיפשיל לאחוריו.  ושאר כל הכלים שאינן יכולין לקבל רימונים כגון הרובע, וחצי הרובע, והקנונים הקטנים שיעורן ברובן, דברי רבי מאיר; רבי שמעון אומר, בזיתים.  נפרצו, שיעורן בזיתים; נגממו, שיעורן במה שהן. יז,ה  הרימון שאמרו לא גדול ולא קטן, אלא בינוני.  ולמה הוזכרו רימוני בדן, שיהו מקדשין כל שהן, דברי רבי מאיר; רבי יוחנן בן נורי אומר, לשער בהן את הכלים.  רבי עקיבה אומר, לכך ולכך הוזכרו לשער בהן את הכלים, ושיהו מקדשין כל שהן.  אמר רבי יוסי, לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי גבע, אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום. יז,ו  כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה, אלא בינונית.  רבי יהודה אומר, מביא גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות, ונותן לתוך המים, וחולק את המים.  אמר רבי יוסי, וכי מי מודיענו איזו היא גדולה ואיזו היא קטנה; אלא הכול לפי דעתו של רואה. יז,ז  כגרוגרת שאמרו לא גדולה ולא קטנה, אלא בינונית.  רבי יהודה אומר, הגדולה שבארץ ישראל, היא הבינונית שבמדינות. יז,ח  כזית שאמרו לא גדול ולא קטן, אלא בינוני:  זה אגורי.  כשעורה שאמרו לא גדולה ולא קטנה, אלא בינונית:  זו מדברית.  כעדשה שאמרו לא גדולה ולא קטנה, אלא בינונית:  זו מצרית.  כל המיטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע לא גדול ולא קטן, אלא בינוני.  איזה הוא בינוני, כל שהיקפו טפח. יז,ט  האמה שאמרו, באמה בינונית.  ושתי אמות היו בשושן הבירה אחת על קרן מזרחית צפונית, ואחת על קרן מזרחית דרומית.  שעל קרן מזרחית צפונית, הייתה יתרה על של משה חצי אצבע, שעל קרן מזרחית דרומית, הייתה יתרה עליה חצי אצבע; נמצאת יתרה על של משה אצבע.  ולמה אמרו אחת גדולה ואחת קטנה:  אלא שהאומנין נוטלין, בקטנה ומחזירין בגדולה כדי שלא יבואו לידי מעילה. יז,י  רבי מאיר אומר, כל האמות היו בינונייות חוץ ממזבח הזהב, והקרן, והסובב, והיסוד.  רבי יהודה אומר, אמות הבניין, שישה טפחים; ושל כלים, חמישה. יז,יא  ויש שאמרו מידה דקה:  מידות הלח והיבש שיעורן באיטלקי, זו מדברית.  ויש שאמרו, הכול לפי מה שהוא אדם הקומץ את המנחה, והחופן את הקטורת, והשותה כמלוא לוגמיו ביום הכיפורים, וכמזון שתי סעודות לעירוב.  מזונו לחול, אבל לא לשבת, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, לשבת, אבל לא לחול:  אלו ואלו מתכוונין להקל.  רבי שמעון אומר, משתי ידות לכיכר, ומשלוש לקב; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, מכיכר בפונדיון, מארבע סאין בסלע. יז,יב  ויש שאמרו במידה גסה:  מלוא תרווד רקב, מלוא תרווד גדול של רופאים.  וגריס נגעים, כגריס הקלקי.  האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה, כמוה וכגרעינתה.  ונודות יין ושמן, שיעורן כפיקה גדולה שלהן.  ומאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו מלוא אגרוף גדול, זה אגרופו של בן אבטיח; אמר רבי יוסי, ישנו כראש גדול של אדם.  ושנעשה בידי אדם שיעורו מלוא מקדח גדול של לשכה, שהוא כפונדיון האיטלקי, וכסלע הנירונית, וכמלוא נקב שבעול. יז,יג  כל שבים, טהור חוץ מכלב המים, מפני שהוא בורח ליבשה, דברי רבי עקיבה.  העושה כלים מן הגדל שבים, וחיבר להם מן הגדל בארץ אפילו חוט, אפילו משיחה דבר שהוא מקבל טומאה, טמא. יז,יד  ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה, בשני אין בו טומאה, בשלישי יש בו טומאה; ברביעי ובחמישי אין בהן טומאה חוץ מכנף העוז, וביצת הנעמית המצופה.  אמר רבי יוחנן בן נורי, מה שנה כנף העוז מכל הכנפיים.  כל שנברא ביום השישי, טמא. יז,טו  העושה כלי קיבול מכל מקום, טמא; העושה משכב ומושב מכל מקום, טמא.  העושה כיס מעור המצה, מן הנייר טמא.  הרימון, והאלון, והאגוז, שחקקום תינוקות למוד בהן את העפר, או שהתקינום לכף מאזניים טמא, שיש להם מעשה, ואין להם מחשבה. יז,טז  קנה מאזניים, והמחוק שיש בהן בית קיבול מתכת, והאסל שיש בו בית קיבול מעות, וקנה של עני שיש בו בית קיבול מים, ומקל שיש בו בית קיבול מזוזה ומרגלית הרי אלו טמאין.  ועל כולן אמר רבן יוחנן בן זכאי, אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר. יז,יז  תחתית הצורפים, טמאה; ושל נפחים, טהורה.  משחזת שיש בה בית קיבול שמן, טמאה; ושאין בה, טהורה.  פנקס שיש בה בית קיבול שעווה, טמאה; ושאין בה, טהורה.  מחצלת הקש ושפופרת הקש רבי עקיבה מטמא, ורבי יוחנן בן נורי מטהר; רבי שמעון אומר, אף של פקועות כיוצא בהן.  מחצלת הקנים ושל חלף, טהורה.  שפופרת הקנה שחתכה לקבלה טהורה, עד שיוציא את כל הככיי.   מסכת כלים פרק יח יח,א  השידה בית שמאי אומרין, נמדדת מבפנים; ובית הלל אומרין, נמדדת מבחוץ.  מודים אלו ואלו, שאין עובי הרגליים ועובי לזביזין נמדד.  רבי יוסי אומר, מודים שעובי הרגליים ועובי לזביזין נמדד, וביניהן אינו נמדד.  רבי שמעון השזורי אומר, אם היו הרגליים גבוהות טפח, אין ביניהן נמדד; ואם לאו, ביניהן נמדד. יח,ב  מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אינה חיבור לה, ואינה נמדדת עימה, ואינה מצלת עימה באוהל המת, ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות; אם אינה נשמטת חיבור לה, ונמדדת עימה, ומצלת עימה באוהל המת, וגוררין אותה בשבת אף על פי שיש בתוכה מעות.  הקמרון שלה בזמן שהוא קבוע לה, נמדד עימה; ואם אינו קבוע אינו חיבור לה, ואינו נמדד עימה.  כיצד מודדין אותו, ראש תור.  רבי יהודה אומר, אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, טהורה. יח,ג  השידה והתיבה והמגדל שניטלה אחת מרגליהן אף על פי מקבלין, טהורין; ושאינן מקבלין כדרכן, רבי יוסי מטמא.  נקליטי המיטה, וחמור, וחיפוי טהורין.  אין טמא, אלא מיטה ומלבן; ומלבני בני לוי, טהורין. יח,ד  מלבן שנתנו על לשונות רבי מאיר ורבי יהודה מטמאין, רבי יוסי ורבי שמעון מטהרין.  אמר רבי יוסי, מה שנה זה ממלבני בני לוי, שמלבני בני לוי טהורין. יח,ה  מיטה שהייתה טמאה מדרס ניטלה קצרה ושתי כרעים, טמאה.  ארוכה ושתי כרעים, טהורה; ורבי נחמיה מטמא.  גרר שתי לשונות לוכסן, גרר שתי כרעים טפח על טפח לוכסן, או שמיעטן פחות מטפח טהורה. יח,ו  מיטה שהייתה טמאה מדרס נשברה ארוכה ותיקנה, טמאה מדרס; נשברה שנייה ותיקנה טהורה מן המדרס, אבל טמאה מגע מדרס.  לא הספיק לתקן את הראשונה, עד שנשברה שנייה טהורה. יח,ז  כרע שהייתה טמאה מדרס, וחיברה למיטה כולה טמאה מדרס; פירשה היא טמאה מדרס, והמיטה מגע מדרס.  הייתה טמאה טומאת שבעה, וחיברה למיטה כולה טמאה טומאת שבעה; פירשה היא טמאה טומאת שבעה, והמיטה טמאה טומאת ערב.  הייתה טמאה טומאת ערב, וחיברה למיטה כולה טמאה טומאת ערב; פירשה היא טמאה טומאת ערב, והמיטה טהורה.  וכן השן של מעדר. יח,ח  תפילה, ארבעה כלים:  התיר קציצה הראשונה ותיקנה, טמאה טמא מת; וכן השנייה, וכן השלישית.  התיר את הרביעית טהרה מטמא מת, אבל טמאה מגע טמא מת.  חזר לראשונה והתירה ותיקנה, טמאה במגע; וכן השנייה.  התיר את השלישית, טהורה שהרביעית במגע, ואין מגע עושה מגע. יח,ט  מיטה שנגנב חצייה, או אבד חצייה, או חלקוה אחין או שותפין טהורה; החזירוה, מקבלת טומאה מכאן ולהבא.  המיטה מיטמאת חבילה, ומיטהרת חבילה, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, מיטמאת אברים, ומיטהרת אברים.   מסכת כלים פרק יט יט,א  המפרק את המיטה להטבילה, והנוגע בחבלים טהור.  החבל, מאימתיי הוא חיבור למיטה משיסרג בו שלושה בתים.  הנוגע מן הקשר ולפנים, טמא; מן הקשר ולחוץ, טהור.  נומי הקשר הנוגע בצורכו, טמא.  וכמה הוא צורכו, רבי יהודה אומר, שלוש אצבעות. יט,ב  החבל היוצא מן המיטה עד חמישה טפחים, טהור; מחמישה ועד עשרה, טמא.  מעשרה ולחוץ, טהור שבו קושרין את הפסחים, ומשלשלין את המיטות. יט,ג  מזרן היוצא מן המיטה, כל שהוא, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר, עשרה טפחים.  שיירי המזרן שבעה טפחים, כדי לעשותו חבק לחמור. יט,ד  נישא הזב על המיטה, ועל המזרן מטמא שניים, ופוסל אחד, דברי רבי מאיר.  רבי יוסי אומר, נישא הזב על המיטה, ועל המזרן עשרה טפחים מטמא שניים ופוסל אחד; מעשרה ולחוץ מטמא אחד, ופוסל אחד.  נישא על המזרן מעשרה ולפנים, טמא; מעשרה ולחוץ, טהור. יט,ה  מיטה שהייתה טמאה מדרס, וכרך לה מזרן כולה טמאה מדרס; פירשה היא טמאה מדרס, והמזרן מגע מדרס.  הייתה טמאה טומאת שבעה, וכרך לה מזרן כולה טמאה טומאת שבעה; פירשה היא טמאה טומאת שבעה, והמזרן טמא טומאת ערב.  הייתה טמאה טומאת ערב, וכרך לה מזרן כולה טמאה טומאת ערב; פירשה היא טמאה טומאת ערב, והמזרן טהור. יט,ו  מיטה שכרך לה מזרן נגע בהן המת, טמאין טומאת שבעה; פירשו, טמאין טומאת שבעה.  נגע בה שרץ, טמאין טומאת ערב; פירשו, טמאין טומאת ערב.  מיטה שניטלו שתי ארוכות שלה, ועשה לה חדשות, ולא שינה את הנקבים נשתברו חדשות, טמאה; וישנות טהורה, שהכול הולך אחר הישנות. יט,ז  תיבה שפתחה מלמעלן, טמאה טמא מת; נפחתה מלמעלן, טמאה טמא מת.  נפחתה מלמטן, טהורה.  מגורות שבה טמאות, ואינן חיבור לה. יט,ח  התורמל שנפחת הכיס שבתוכו טמא, ואינו חיבור לו.  החמת שהביצים שלה מקבלות עימה, ונפחתו טהורות, שאינן מקבלות כדרכן. יט,ט  תיבה שפתחה מצידה טמאה מדרס, וטמא מת; אמר רבי יוסי, אימתיי בזמן שאינה גבוהה עשרה טפחים, או שאין לה לזביז טפח.  נפחתה מלמעלן, טמאה טמא מת.  נפחתה מלמטן, רבי מאיר מטמא; וחכמים מטהרין מפני שבטל העיקר, ובטלה הטפילה. יט,י  משפלת שנפחתה מלקבל רימונים, רבי מאיר מטמא; וחכמים מטהרין מפני שבטל העיקר, ובטלה הטפילה.   מסכת כלים פרק כ כ,א  הכרים, והכסתות, והשקין, והמרצופין שנפחתו הרי אלו טמאים מדרס.  הקלוסטר ארבעת קבין, והתרומל חמשת קבין, והכריתית סאה.  והחמת של שבעת קבין רבי יהודה אומר, אף הרובצל והמיזדה כל שהן, הרי אלו טמאין מדרס.  וכולן שנפחתו, טהורין מפני שבטל העיקר, בטלה הטפילה. כ,ב  חמת חלילין, טהורה מן המדרס.  עריבת פיסונות בית שמאי אומרין, מדרס; ובית הלל אומרין, טמא מת.  עריבה משני לוג ועד תשעת קבין שנסדקה, טמאה מדרס; הניחה בגשמים ונתפחה, טמאה טמא מת.  בקדים ונסדקה, מקבלת מדרס:  זה חומר בשיירי כלי עץ, מבתחילתן.  וחומר בכלי נסרים מבתחילתן:  שתחילתן, אינן מקבלין טומאה, עד שיתחסמו; נתחסמו אף על פי שנשרו שפתותיהן כל שהן, טמאין. כ,ג  מקל שעשאו יד לקורדום, חיבור לטומאה בשעת מלאכה.  והדיוסטר, חיבור לטומאה בשעת מלאכה.  קבעו בכלונס טמא, ואינו חיבור לו.  עשה בו דיוסטר, אין טמא אלא צורכו.  כיסא שקבעו בכלונס טמא, ואינו חיבור לו.  עשה בו כיסא, אין טמא אלא מקומו.  קבעו בקורת בית הבד טמא, ואינו חיבור לה; עשה בראשה כיסא טהור, מפני שאומרין לו, עמוד ונעשה את מלאכתנו. כ,ד  עריבה גדולה שנפחתה מלקבל רימונים התקינה לישיבה, רבי עקיבה מטמא; וחכמים מטהרין, עד שיקצע.  עשאה אבוס לבהמה אף על פי שקבעה בכותל, טמאה. כ,ה  כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו, בנה עליו ולא קבעו טמא; קבעו, ובנה עליו טהור.  מפץ שנתנו על גבי הקורות קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה, נתן עליו את המעזיבה ולא קבעו טמא; קבעו, ונתן עליו את המעזיבה טהור. כ,ו  קערה שקבעה בשידה תיבה ומגדל כדרך קבלתה, טמאה; שלא כדרך קבלתה, טהורה. כ,ז  [ו] סדין שהוא טמא מדרס, ועשאו וילון טהור מן המדרס, אבל טמא טמא מת.  מאימתיי היא טהרתו בית שמאי אומרין, משיישבר; בית הלל אומרין, משייקשר.  רבי עקיבה אומר, משייקבע. כ,ח  [ז] מחצלת שעשה לה קנים לאורכה, טהורה; וחכמים אומרין, עד שיעשם כמין כי.  עשאם לרוחבה אם אין בין קנה לחברו ארבעה טפחים, טהורה.  נחלקה לרוחבה, רבי יהודה מטהר.  וכן המתיר ראשי המעדנים, טהורה.  נחלקה לאורכה, ונשתיירו בה שלושה מעדנים של שישה טפחים טמאה.  מחצלת, מאימתיי מקבלת טומאה משתתקנב, והיא גמר מלאכתה.   מסכת כלים פרק כא כא,א  הנוגע בכובד העליון, ובכובד התחתון, ובנירין, ובקירוס, ובחוט שהעבירו על גבי ארגמן, ובעירה שאינו עתיד להחזירה טהור; בנפש המסכת, ובשתי העומד, ובכפול שהעבירו על גבי ארגמן, ובעירה שהיא עתידה להחזירה טמא.  הנוגע בצמר שעל העימה, באשוויה טהור.  הנוגע בפיקה עד שלא פירעה, טמא; משפירעה, טהור. כא,ב  הנוגע בעול, ובקטרב, ובעין, ובעבות, אפילו בשעת מלאכה טהור; בחרב, ובבורך, וביצול טמא.  בעין של מתכת, ובלחיים, ובעיראין טמא; רבי יהודה מטהר בלחיים, שאינן עשויין אלא לרבות את העפר. כא,ג  הנוגע ביד מגירה, מכאן ומכאן טמא.  בחוט, ובמשיחה, באמה, ובסניפין, ובמכבש של חרש, ובקושטנית טהור; רבי יהודה אומר, אף הנוגע במלבן של מסר הגדול, טהור.  הנוגע ביתר ובקשת אף על פי מתוחה, טהור.  מצודת האישות, טהורה; רבי יהודה אומר, כל זמן שהיא מתוחה, חיבור.   מסכת כלים פרק כב כב,א  השולחן והדולפקי שנפחתו, או שחיפן בשיש ושייר בהן מקום הנחת הכוסות טמאין; רבי יהודה אומר, מקום הנחת חתיכות. כב,ב  השולחן שניטלה אחת מרגליו, טהור; ניטלה השנייה, טהור.  ניטלה השלישית טמא, כשיחשב עליו; רבי יוסי אומר, אינו צריך מחשבה.  וכן הדולפקי. כב,ג  ספסל שניטל אחד מראשיו, טהור; ניטל השני, טהור.  אם יש בו גובה טפח, טמא.  שרפרף שניטל אחד מראשיו, טמא.  וכן הכיסא שלפני קתדרה. כב,ד  כיסא של כלה שניטלו חיפוייו בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין.  שמאי אומר, אף מלבן של כיסא, טמא.  כיסא שקבעו בעריבה בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין.  שמאי אומר, אף העשוי בה. כב,ה  כיסא שלא היו חיפוייו יוצאין, וניטלו טמא, שכן דרכו להיות מטהו על צידו ויושב עליו. כב,ו  כיסא שניטל חיפוייו האמצעי, והחיצונים קיימין טמא; ניטלו החיצונים, והאמצעי קיים טמא.  רבי שמעון אומר, אם היה רחב טפח. כב,ז  כיסא שניטלו שניים מחיפוייו זה בצד זה רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין.  אמר רבי יהודה, אף כיסא של כלה שניטלו חיפוייו, ונשתייר בו בית קבלה טהור:  מפני שבטל העיקר, בטלה הטפילה. כב,ח  שידה שניטל העליון שלה טמאה, מפני התחתון; ניטל התחתון טמאה, מפני העליון.  ניטל העליון, והתחתון רבי יהודה מטמא, מפני הדפין; וחכמים מטהרין.  ישיבת הסתת, טמאה מדרס. כב,ט  כופת שסירקו, וכירכמו, ועשאו פנים רבי עקיבה מטמא; וחכמים מטהרין, עד שיחוק בו.  הסל והכלכלה שמילאן תבן או מוכין, והתקינן לישיבה טהורין; סירגן בגמי, או במשיחה טמאין. כב,י  האסלה, טמאה מדרס וטמא מת; פירשה העור טמא מדרס, והברזל טמא טמא מת.  טרסקל שחיפוייו של עור, טמא מדרס וטמא מת; פירש העור טמא מדרס, והטרסקל טהור מכלום.  ספסלים שבמרחץ, ושתי רגליו של עץ טמא; אחת של עץ, ואחת של אבן טהור.  הנסרין שבמרחץ ששיגמן, רבי מאיר מטמא; וחכמים מטהרין, שאינן עשויין אלא שיהו המים מהלכין תחתיהן.  קנקילין שיש בה בית קבלת כסות, טמאה; והעשויה ככוורת, טהורה.   מסכת כלים פרק כג כג,א  הכדור והאימום והקמיע והתפילה שנקרעו הנוגע בהן, טמא; במה שבתוכן, טהור.  האכוף שנקרע הנוגע במה שבתוכו טמא, מפני שהתפר מחברו. כג,ב  ואלו טמאין משום מרכב זרז האשקלוני, ומדיבה המדית, ועביט של גמל, וטפיטן של סוס.  רבי יוסי אומר, טפיטן של סוס טמא משום מושב, מפני שעומדין עליו בקומפון; אבל אכוף של נאקה, טמא. כג,ג  מה בין מרכב למושב:  מרכב, חלק מגעו ממשאו; מושב, לא חלק מגעו ממשאו.  התפית של חמור שהוא יושב עליה, טהורה; שינה בה את הנקבים, או שפירצן זה לתוך זה טמאה. כג,ד  המיטה והכר והכסת של מת, הרי אלו טמאין מדרס.  כיסא של כלה, ומשבר של חיה, וכיסא של כובס שהוא כורס עליו את הכלים אמר רבי יוסי, אין בהן משום מושב. כג,ה  החרם טמא, מפני הזוטו.  הרשתות, והמכמרות, והמדף, והפלצור, מצודות הסכרין טמאין; האקון, והרטוב, והכלוב טהורין.   מסכת כלים פרק כד כד,א  שלושה תריסין הן:  תריס הכפוף, טמא מדרס; ושמשחקין בו בקומפון, טמא טמא מת; ודיצת הערביים, טהורה מכלום. כד,ב  שלוש עגלות הן:  העשויה כקתדרה, טמאה מדרס; כמיטה, טמאה טמא מת; ושל אבנים, טהורה מכלום. כד,ג  שלוש עריבות הן:  עריבה משני לוג ועד תשעה קבין שנסדקה, טמאה מדרס; שלמה, טמאה טמא מת; והבאה במידה, טהורה מכלום. כד,ד  שלוש תיבות הן:  תיבה שפתחה מצידה, טמאה מדרס; מלמעלן, טמאה טמא מת; והבאה במידה, טהורה מכלום. כד,ה  שלושה תרבוסין הן:  של ספרים, טמא מדרס; ושאוכלין עליו, טמא טמא מת; ושל זיתים, טהור מכלום. כד,ו  שלוש בסיסיות הן:  שלפני המיטה ושלפני סופרים, טמאה מדרס; ושל דולפקי, טמאה טמא מת; ושל מגדל, טהורה מכלום. כד,ז  שלוש פנקסיות הן:  האפיפורין, טמאה מדרס; ושיש בה בית קיבול שעווה, טמאה טמא מת; וחלקה, טהורה מכלום. כד,ח  שלוש מיטות הן:  העשויה לשכיבה, טמאה מדרס; של זגגים, טמאה טמא מת; ושל סרגים, טהורה מכלום. כד,ט  שלוש משפלות הן:  של זבל, טמאה מדרס; של תבן, טמאה טמא מת; והפוחלץ של גמלים, טהור מכלום. כד,י  שלושה מפצים הן:  העשוי לישיבה, טמא מדרס; של צבעים, טמא טמא מת; ושל גיתות, טהור מכלום. כד,יא  שלוש חמתות ושלוש תורמלין הן:  המקבלין כשיעור, טמאין מדרס; ושאינן מקבלין כשיעור, טמאין טמא מת; ושל עור הדג, טהורות מכלום. כד,יב  שלושה עורות הן:  העשוי לשטיח, טמא מדרס; לתכריך כלים, טמא טמא מת; ושל רצועות ושל סנדלים, טהור מכלום. כד,יג  שלושה סדינין הן:  העשוי לשכיבה, טמא מדרס; לווילון, טמא טמא מת; ושל צורות, טהור מכלום. כד,יד  שלוש מטפחות הן:  של ידיים, טמאה מדרס; של ספרים, טמאה טמא מת; ושל תכריך ושל נבלי בני לוי, טהורה מכלום. כד,טו  שלושה פרקלימין הן:  של צדי חיה ועוף, טמא מדרס; של חגבים, טמא טמא מת; ושל קייצין, טהור מכלום. כד,טז  שלוש סבכות הן:  של ילדה, טמאה מדרס; ושל זקנה, טמאה טמא מת; ושל יוצאת החוץ, טהורה מכלום. כד,יז  שלוש קופות הן:  מהוהה שטליה על הברייה, הולכין אחר הברייה; קטנה על הגדולה, הולכין אחר הגדולה; היו שוות, הולכין אחר הפנימית.  רבי שמעון אומר, כף של מאזניים שטליה על שולי המיחם מבפנים, טמא; מבחוץ, טהור.  טליה על צידו בין מבפנים בין מבחוץ, טהור.   מסכת כלים פרק כה כה,א  כל הכלים, יש להם אחוריים ותוך כגון הכרים, והכסתות, והשקין, והמרצופין, דברי רבי יהודה.  רבי מאיר אומר, כל שיש לו תוברות, יש לו אחוריים ותוך; שאין לו תוברות, אין לו אחוריים ותוך. כה,ב  השולחן והדולפקי, יש להן אחוריים ותוך, דברי רבי יהודה.  רבי מאיר אומר, אין להן אחוריים; וכן טבלה שאין לה לזביז. כה,ג  [ב] המרדע, יש לו אחוריים ותוך משבעה לחרחור, ומארבעה לדורבן, דברי רבי יהודה.  רבי מאיר אומר, אין להן:  לא הוזכרו ושבעה וארבעה, אלא לשיירים. כה,ד  [ג] מידות יין ושמן, וזומי לסטרה, ומסננת של חרדל, ומשמרת של יין יש להן אחוריים ותוך, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, אין להן.  רבי שמעון אומר, יש להן:  נטמאו מאחוריהן מה שבתוכן טהור, וצריך להטביל. כה,ה  [ד] הרובע וחצי הרובע נטמא הרובע, לא נטמא חצי הרובע; נטמא חצי הרובע, לא נטמא הרובע.  אמרו לפני רבי עקיבה, הואיל וחצי הרובע, אחוריים לרובע כלי שנטמא תוכו, לא נטמאו אחוריו.  אמר להן, של בת קודמין היא, או שמא הרובע אחוריים לחצי הרובע; כלי שנטמאו אחוריו, לא נטמא תוכו. כה,ו  [ה] נטמא הרובע הרובע ואחוריו טמאין, חצי הרובע ואחוריו טהורין; נטמא חצי הרובע חצי הרובע ואחוריו טמאין, הרובע ואחוריו טהורין.  נטמאו אחורי הרובע, אחורי חצי הרובע טהורין, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, אין חולקין את הגביין:  כשהוא מטביל, מטביל את כולו. כה,ז  [ו] כני כלים, והוגניהם, ואוזניהם, וידות הכלים המקבלין, שנפלו עליהן משקין מנגבן, והן טהורין; ושאר כל הכלים שאין להן אחוריים ותוך, שנפלו משקין על מקצתן כולו טמא.  כלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאין, תוכו והוגנו ואוזנו וידיו טהורין; נטמא תוכו, כולו טמא. כה,ח  [ז] כל הכלים יש להן אחוריים ותוך, ויש להן בית הצביעה.  רבי טרפון אומר, לעריבה גדולה של עץ.  רבי עקיבה אומר, לכוסות.  רבי מאיר אומר, לידיים טמאות וטהורות; אמר רבי יוסי, לא אמרו אלא לידיים הטהורות בלבד. כה,ט  [ח] כיצד:  היו ידיו טהורות, ואחורי הכוס טמאין אחזו בבית צביעתו, אינו חושש שמא נטמאו ידיו באחורי הכוס.  היה שותה בכוס שאחוריו טמאין אינו חושש שמא נטמא משקה שבפיו באחורי הכוס, וחזר וטימא את הכוס.  קומקמוס שהוא מרתיח אינו חושש שמא יצאו משקין מתוכו ונגעו באחוריו, וחזרו לתוכו. כה,י  [ט] כלי הקודש אין להן אחוריים ותוך, ואין להן בית הצביעה.  ואין מטבילין כלים בתוך כלים, לקודש.  וכל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, ואינן עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה.  מעשה מבטל מיד המעשה, ומיד המחשבה; והמחשבה אינה מבטלת לא מיד המעשה, ולא מיד המחשבה.   מסכת כלים פרק כו כו,א  סנדל עמקי, וכיס של שנצות, רבי יהודה אומר אף קפיפה מצרית, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף סנדל הלדיקי כיוצא בהן הרי אלו מיטמאין ומיטהרין שלא באומן.  אמר רבי יוסי, והלוא כל הכלים מיטמאין ומיטהרין שלא באומן; אבל אלו אף על פי מותרין טמאין, שההדיוט יכול להחזירן.  לא אמרו אלא בקפיפה מצרית, שאף האומן אינו יכול להחזירה. כו,ב  כיס של שנצות שניטלו שנציו, טמא; נפשט, טהור.  טלה עליו את המטלת מלמטן, טמא.  כיס בתוך כיס שנטמא אחד מהן במשקה, לא נטמא חברו.  צרור המרגלית, טמא.  צרור המעות רבי אליעזר מטמא, וחכמים מטהרין. כו,ג  כף לוקטי קוצים, טהורה; והזון והבוכרייר, טמאין.  השרוולים, טמאין; והפרקלימין, טהורין.  וכל בית הצביעות, טהורות חוץ משל קייצים, מפני שמקבלת את האוג; נקרעה אם אינה מקבלת את רוב האוג, טהורה. כו,ד  סנדל שנפסקה אחת מאוזניו, ותיקנה טמא מדרס; נפסקה שנייה, ותיקנה טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס.  לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שנייה, נפסק עקבו, ניטל חוטמו, או שנחלק לשניים טהור.  סוליים שנפסק מכל מקום, טהור.  מנעל שנפחת אם אינו מקבל את רוב הרגל, טהור.  מנעל שעל האימום רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין. כו,ה  כל חמתות צרורות טהורות, חוץ משל ערביים.  רבי מאיר אומר, צרור שעה, טהורות; צרור עולם, טמאות.  רבי יוסי אומר, כל חמתות צרורות, טהורות. כו,ו  [ה] אלו עורות טמאין מדרס:  עור שחישב עליו לשטיח, עור סקורטיה, עור קטבוליה, עור החמור, עור החמר, עור הכתן, עור הכתף, עור הרופא, עור העריסה, ועור הלב של קטן, עור הכר, ועור הכסת מדרס.  עור הסרוק, ועור הסורק רבי אליעזר אומר, מדרס; וחכמים אומרין, טמא מת. כו,ז  [ו] עב כסות, ותכריך כסות מדרס.  עב ארגמן, ותכריך ארגמן בית שמאי אומרין, מדרס; ובית הלל אומרין, טמא מת.  עור שעשאו חיפוי לכלים, טהור.  ולמשקלות, טמא; רבי יוסי מטהר, משום אביו. כו,ח  [ז] כל מקום שאין חסרון מלאכה, המחשבה מטמאתן; וכל מקום שיש חסרון מלאכה אין המחשבה מטמאתן, אלא העוצבה. כו,ט  [ח] עורות בעל הבית, המחשבה מטמאתן; של עבדן, אין המחשבה מטמאתן.  של גנב, המחשבה מטמאתן; של גזלן, אין המחשבה מטמאתן.  רבי שמעון אומר, חילוף הדברים:  של גזלן, המחשבה מטמאתן; ושל גנב אין המחשבה מטמאתן, מפני שלא נתייאשו הבעלים. כו,י  [ט] עור שהוא טמא מדרס, וחישב עליו לרצועות ולסנדלין כיון שנתן בו את האוזמיל, טהר, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרין, עד שימעטנו פחות מחמישה טפחים.  רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, אף העושה מטפחת מן העור, טמאה; ומן הכסתות, טהורה.   מסכת כלים פרק כז כז,א  הבגד, מיטמא משום חמישה שמות; השק, משום ארבעה; העור, משום שלושה; העץ, משום שניים; וכלי חרס, משום אחד.  כלי חרס, מיטמא משום כלי קיבול; כל שאין לו תוך בכלי חרס, אין לו אחוריים.  מוסף עליו העץ, שהוא מיטמא משום מושב.  וכן טבלה שאין לה לזביז בכלי עץ, טמאה; בכלי חרס, טהורה.  מוסף עליו העור, שהוא מיטמא משום אוהלים.  מוסף עליו השק, שהוא מיטמא משום אריג.  מוסף עליו הבגד, שהוא מיטמא משום שלוש על שלוש. כז,ב  הבגד מיטמא משום שלושה על שלושה, למדרס, ומשום שלוש על שלוש, לטמא מת.  השק, משום ארבעה על ארבעה, העור, משום חמישה על חמישה, מפץ, משום שישה על שישה שווין למדרס ולטמא מת.  רבי מאיר אומר, השק שייריו ארבעה, ותחילתו משייגמר. כז,ג  העושה שניים מן הבגד ואחד מן השק, שלושה מן השק ואחד מן העור, ארבעה מן העור ואחד מן המפץ טהור; חמישה מן המפץ ואחד מן העור, ארבעה מן העור ואחד מן השק, שלושה מן השק ואחד מן הבגד טמא.  זה הכלל כל שחיבר לו מן החמור ממנו, טמא; מן הקל ממנו, טהור. כז,ד  המקצע מכולן טפח על טפח, טמא.  משולי הקופה טפח על טפח, טמא.  מצדדי הקופה, רבי שמעון מטהר; וחכמים אומרין, המקצע טפח על טפח מכל מקום, טמא. כז,ה  בלויי נפה וכברה שהתקינן לישיבה רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין עד שיקצע.  כיסא של קטן שיש לו רגליים אף על פי שאין בו גובה טפח, טמא.  חלוק של קטן רבי אליעזר אומר, כל שהוא; וחכמים אומרים, עד שיהא בו כשיעור, ונמדד כפול. כז,ו  אלו נמדדין כפולין אמפליה, ופימלניה, ומכנסיים, וכובע, וכיס של פונדה.  ומטלית שטליה על השפה אם פשוטה, נמדדת פשוטה; ואם כפולה, נמדדת כפולה. כז,ז  הבגד שארג בו שלושה על שלושה, ונטמא מדרס, והשלים עליו את כל הבגד ניטל חוט אחד מתחילתו טהר מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס; ניטל חוט אחד מתחילתו, ואחר כך השלים עליו את כל הבגד טמא מגע מדרס. כז,ח  וכן בגד שארג בו שלוש על שלוש, נטמא טמא מת, השלים עליו את כל הבגד ניטל חוט אחד מתחילתו טהור מטמא מת, אבל טמא מגע טמא מת.  ניטל חוט אחד מתחילתו, ואחר כך השלים עליו את כל הבגד טהור:  מפני שאמרו, שלוש על שלוש שנתמעטה, טהורה.  אבל שלושה על שלושה שנתמעט אף על פי שטהר מן המדרס, טמא בכל הטומאות. כז,ט  סדין שהוא טמא מדרס, ועשאו וילון טהר מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס.  אמר רבי יוסי, וכי באיזה מדרס נגע זה; אלא אם כן נגע בו הזב, ייטמא במגע הזב. כז,י  שלושה על שלושה שנחלק טהר מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס.  אמר רבי יוסי, וכי באיזה מדרס נגע זה; אלא אם כן נגע בו הזב, טמא במגע הזב. כז,יא  שלושה על שלושה באשפות בריא, וצורר מלח; בבית או בריא, או צורר מלח.  כמה מלח יהא צורר, רובע.  רבי יהודה אומר, דקה; וחכמים אומרין, גסה.  אלו ואלו מתכוונין להקל.  רבי שמעון אומר, שווין שלושה על שלושה באשפות, לשלוש על שלוש בבית. כז,יב  שלושה על שלושה שנקרע אם נותנו על הכיסא, ובשרו נוגע בכיסא טהור; ואם לאו, טמא.  שלוש על שלוש שנמהה ממנה חוט אחד, או שנמצא בה קשר, או שני חוטין מתאימין טהורה.  שלוש על שלוש שהשליכה על האשפות, טהורה; החזירה, טמאה.  לעולם השלכתה מטהרתה, והחזרתה מטמאתה חוץ משל ארגמן, ושל זהורית טובה; רבי אליעזר אומר, אף מטלית חדשה כיוצא בהן.  רבי שמעון אומר, כולן טהורין:  לא הוזכרו, אלא מפני השב אבידה.   מסכת כלים פרק כח כח,א  שלוש על שלוש, שנתנה בכדור או שעשאה כדור בפני עצמה טהורה.  אבל שלושה על שלושה, שנתנו בכדור טמא; עשאו כדור בפני עצמו טהור, מפני שהתפר ממעטו. כח,ב  פחות משלושה על שלושה שהתקינו לפקק בו את המרחץ, לנער בו את הקדירה, לקנח בו את הריחיים בין מן המוכן, בין שאינו מן המוכן טמא, דברי רבי אליעזר; רבי יהושוע אומר, בין מן המוכן, בין שאינו מן המוכן טהור.  רבי עקיבה אומר, מן המוכן, טמא; ושאינו מן המוכן, טהור. כח,ג  העושה אספלונית בין בבגד בין בעור, טהורה.  מלוגמה בבגד, טהורה; ובעור, טמאה.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף בבגד טמאה, מפני שהיא ננערת. כח,ד  מטפחות הספרים בין מצויירות, בין שאינן מצויירות טמאות, כדברי בית שמאי.  בית הלל אומרין, מצויירות, טהורות; ושאינן מצויירות, טמאות.  רבן גמליאל אומר, אלו ואלו טהורות. כח,ה  כפח שהוא טמא מדרס, ונתנו על הספר טהור מן המדרס, אבל טמא טמא מת.  חמת שעשאה שטיח, ושטיח שעשאו חמת טהור.  חמת שעשאה תורמל, ותורמל שעשאו חמת, כר שעשאו סדין, וסדין שעשאו כר, כסת שעשאה מטפחת, ומטפחת שעשאה כסת טמא.  זה הכלל כל ששינהו לשמו, טמא; לשם אחר, טהור. כח,ו  מטלית שטליה על הקופה מטמא אחד, ופוסלת אחד.  הפרישה מן הקופה הקופה מטמא אחד, ופוסלת אחד; והמטלית טהורה.  טליה על הבגד מטמא שניים, ופוסלת אחד.  הפרישה מן הבגד הבגד מטמא אחד, ופוסל אחד; והמטלית מטמא שניים, ופוסלת אחד.  וכן הטולה על השק, או על העור, דברי רבי מאיר; ורבי שמעון מטהר.  רבי יוסי אומר, על העור, טהור; ועל השק טמא, מפני שהוא אריג. כח,ז  שלוש על שלוש שאמרו, חוץ מן המלל, דברי רבי שמעון; וחכמים אומרין, שלוש על שלוש מכוונות.  טליה על הבגד מרוח אחת, אינו חיבור; משתי רוחות זו כנגד זו, חיבור.  עשאה כמין גם רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין.  אמר רבי יהודה, במה דברים אמורים, בטלית:  אבל בחלוק מלמעלן, חיבור; מלמטן, אינו חיבור. כח,ח  בגדי עניים אף על פי שאין בהן שלוש על שלוש, הרי אלו טמאים מדרס.  טלית שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע בה רובה, אינה חיבור.  העבים והרכים, אין בהן משום שלוש על שלוש. כח,ט  כסת הסבלים, טמאה מדרס.  ומשמרת של יין, אין בה משום מושב.  סבכה של זקנה, טמאה משום מושב.  חלוק של יוצאת החוץ העשוי כסבכה, טהור.  העושה בגד מן החרם, טהור; ומן הזוטו, טמא.  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אף העושה בגד מן החרם, וקיפלו טמא. כח,י  סבכה שהתחיל בה מפיה טהורה, עד שיגמור את קורקורתה; התחיל בה מקורקורתה טהורה, עד שיגמור את פיה.  שביס שלה, טמא בפני עצמו; החוטין שלה, טמאין משום חיבור.  סבכה שנקרעה אם אינה מקבלת את רוב השער, טהורה.   מסכת כלים פרק כט כט,א  נומי הסדין, והסודרין, והטרטין, והפליון של ראש שש אצבעות; של פרקסין, עשר; נומי הסגוס, והרדיד, והחלוק, והטלית שלוש אצבעות.  נומי הכפח של זקנה, והגומדין של ערביים, והקולקין, והפונדה, והמעפורת, והפרגוד נומיהן כל שהן. כט,ב  שלוש כסתות של צמר, שש של פשתן, שלושה סדינים, ושתים עשרה מטפחות, ושני סובריקין, וחלוק אחד, וטלית אחת, קלובקרין אחד חיבור לטומאה, ולהזיה.  יתר מכן חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזיה; רבי יוסי אומר, אף לא לטומאה. כט,ג  חוט משקולת, שנים עשר; ושל חרשים, שמונה עשר; ושל בניין, חמישים אמה.  יתר מכן אם רצה לקיים, טהור.  של סיידין, ושל ציירין כל שהן. כט,ד  חוט מאזניים של זהבים, ושל שוקלי ארגמן טוב שלוש אצבעות.  יד קורדום מאחוריו, שלוש אצבעות; רבי יוסי אומר, טפח, טהור. כט,ה  חוט מאזניים של חנוונים, ושל בעלי בתים טפח.  יד קורדום מלפניו, טפח.  שיירי יד הפרגול, טפח.  ויד מקבת של מפתחי אבנים טובות, טפח. כט,ו  חוט מאזניים של צמרים, ושל שוקלי זכוכית טפחיים.  יד המקור, טפחיים.  יד המעצד של לגיונות, טפחיים. כט,ז  יד קורנס של זהבים, טפחיים; ושל חרשין, שלושה טפחים.  [ז] שיירי הדורבן מלמעלן, ארבעה.  יד הבדיד, ארבעה.  יד קורדום של ניכוש, חמישה.  ויד בן פטיש, חמישה; ושל פטיש, שישה.  יד קורדום של ביקוע, ושל עדיר שישה.  יד מקבת של סתתין, שישה. כט,ח  שיירי חרחור מלמטן, שבעה.  יד מגרפה של בעלי בתים בית שמאי אומרין, שבעה; ובית הלל אומרין, שמונה.  ושל סיידין בית שמאי אומרין, תשעה; ובית הלל אומרין, עשרה.  יתר מכן אם רצה לקיים, טמא.  ויד משמשי האור, כל שהן.   מסכת כלים פרק ל ל,א  כלי זכוכית פשוטיהן טהורין, ומקבליהן טמאין.  נשברו, טהרו; חזר ועשה מהן כלים, מקבלין טומאה מכאן ולהבא.  הטבלה והאסקוטלא של זכוכית, טהורין; אם יש להן לזביז, טמאין.  שולי קערה ושולי האסקוטלא של זכוכית שהתקינן לתשמיש, טהורין; קירטמן או שפן בשופין, טמאין. ל,ב  ספקלריה, טהורה.  תמחוי שעשאו ספקלריה, טמא; אם מתחילה עשאו לשם ספקלריה, טהור.  תרווד שהוא נותנו על השולחן אם מקבל כל שהוא, טמא; ואם לאו רבי עקיבה מטמא, רבי יוחנן בן נורי מטהר. ל,ג  כוס שנפגם רובו, טהור; נפגם בו שליש ברובו, טהור.  רבי שמעון אומר, אם מפזר הוא את רוב המים, טהור.  ניקב, ועשאו בין בבעץ ובין בזפת טהור.  רבי יוסי אומר, בבעץ, טמא; ובזפת, טהור. ל,ד  צלוחית קטנה שניטל פיה, טמאה; וגדולה שניטל פיה, טהורה.  של פלייטון שניטל פיה טהורה, מפני שהיא סורחת את היד.  לגינין גדולים שניטל פיהן טמאין, מפני שהוא מתקינן לכבשים.  והאפרכס של זכוכית, טהורה.  אמר רבי יוסי, אשריך כלים שנכנסת בטומאה, ויצאת בטהרה.     מסכת אוהלות פרק א א,א  שניים טמאין במת אחד טמא טומאת שבעה, ואחד טמא טומאת ערב.  שלושה טמאין במת שניים טמאין טומאת שבעה, ואחד טמא טומאת ערב.  ארבעה טמאין במת שלושה טמאין טומאת שבעה, ואחד טמא טומאת ערב.  כיצד שניים:  אדם הנוגע במת, טמא טומאת שבעה; ואדם הנוגע בו, טמא טומאת ערב. א,ב  כיצד שלושה:  כלים הנוגעין במת, וכלים בכלים טמאין טומאת שבעה; השלישי, בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. א,ג  כיצד ארבעה:  כלים הנוגעין במת, ואדם בכלים, וכלים באדם טמאין טומאת שבעה; הרביעי, בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. א,ד  אמר רבי עקיבה, יש לי חמישי:  השפוד התחוב באוהל האוהל, והשפוד, ואדם הנוגע בשפוד, וכלים באדם טמאין טומאת שבעה; החמישי, בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב.  אמרו לו, אין האוהל מתחשב. א,ה  [ד] אדם וכלים, מיטמאין במת.  חומר באדם מבכלים, ובכלים מבאדם שהכלים שלושה, והאדם שניים.  חומר באדם מבכלים שכל זמן שהוא באמצע, הן ארבעה; אינו באמצע, הן שלושה. א,ו  [ה] אדם ובגדים, מיטמאין בזב.  חומר באדם מבבגדים, ובבגדים מבאדם:  שהאדם הנוגע בזב, מטמא בגדים; ואין בגדים הנוגעין בזב, מטמאין בגדים.  וחומר בבגדים שהבגדים הנושאין את הזב, מטמאין אדם; ואין אדם הנושא את הזב, מטמא אדם. א,ז  [ו] אדם אינו מטמא, עד שתצא נפשו:  אפילו מגוייד, אפילו גוסס זוקק לייבום, ופוטר מן הייבום, מאכיל בתרומה, ופוסל מן התרומה.  וכן בהמה וחיה אינן מטמאין, עד שתצא נפשן.  הותזו ראשיהן אף על פי שהן מפרכסין טמאין, כגון הזנב של לטאה שהיא מפרכסת. א,ח  [ז] האברים, אין להן שיעור:  אפילו פחות מכזית מן המת, ופחות מכזית מן הנבילה, ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן. א,ט  [ח] מאתיים ושמונה וארבעים אברים באדם, שלושים בפיסת הרגל, שישה בכל אצבע, עשרה בקורסל, שניים בשוק, חמישה בארכובה, אחד בירך, ושלושה בקטלית, ואחת עשרה צלעות, שלושים בפיסת היד, שישה בכל אצבע, שניים בקנה, שניים במרפק, אחד בזרוע, וארבעה בכתף.  מאה ואחד מזה, ומאה ואחד מזה.  ושמונה עשר חוליות בשזרה, תשעה בראש, שמונה בצוואר, שישה במפתח של לב, וחמישה בנקביו.  וכל אחד ואחד, מטמא במגע ובמשא ובאוהל.  אימתיי, בזמן שיש עליהן בשר כראוי; אבל אם אין עליהן בשר כראוי מטמאין במגע ובמשא, ואין מטמאין באוהל.   מסכת אוהלות פרק ב ב,א  ואלו מטמאין באוהל:  המת, וכזית מן המת, וכזית נצל, ומלוא תרווד רקב, והשזרה, והגולגולת, ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי, ורובע עצמות מרוב הבניין או מרוב המניין, רוב בניינו ורוב מניינו של מת אף על פי שאין בהן רובע טמאין.  כמה הוא רוב מניינו, מאה ועשרים וחמישה. ב,ב  רביעית דם, ורביעית דם תבוסה ממת אחד; רבי עקיבה אומר, משני מתים.  דם קטן שיצא כולו.  רבי עקיבה אומר, כל שהוא; וחכמים אומרין, רביעית.  כזית רימה, בין חיה בין מתה רבי אליעזר מטמא כבשרו, וחכמים מטהרין.  אפר שרופין רבי אליעזר אומר, שיעורו ברובע; וחכמים מטהרין.  מלוא תרווד ועוד עפר קברות, טמא; ורבי שמעון מטהר.  מלוא תרווד רקב שגבלו במים, אינו חיבור. ב,ג  אלו מטמאין במגע ובמשא, ואינן מטמאין באוהל:  עצם כשעורה, וארץ העמים, ובית הפרס, ואבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי, השזרה והגולגולת שחסרו.  וכמה הוא חסרונן בשזרה בית שמאי אומרין, שתי חוליות; ובית הלל אומרין, אפילו חוליה אחת.  ובגולגולת בית שמאי אומרין, מלוא מקדח; ובית הלל אומרין, כדי שיינטל מן החי וימות.  ובאיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, בגדול של לשכה. ב,ד  הגולל והדופק מטמאין במגע ובאוהל, ואינן מטמאין במשא; רבי אליעזר אומר, מטמאין במשא.  רבי יהושוע אומר, אם יש תחתיהן עפר קברות, מטמאין במשא; ואם לאו, אינן מטמאין במשא.  איזה הוא הדופק, את שהגולל נשען עליו; אבל דופק דופקין, טהור. ב,ה  אלו אם חסרו, טהורין כזית מן המת, וכזית נצל, ומלוא תרווד רקב, ורביעית דם, ועצם כשעורה, ואבר מן החי שחסר עצמו. ב,ו  השזרה והגולגולת משני מתים, ורביעית דם משני מתים, ורובע עצמות משני מתים, אבר מן המת משני מתים, ואבר מן החי משני אנשים רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין. ב,ז  עצם כשעורה שנחלק לשניים רבי עקיבה מטמא, רבי יוחנן בן נורי מטהר.  אמר רבי יוחנן בן נורי, לא אמרו עצמות כשעורה, אלא עצם כשעורה.  רובע עצמות שנידקדקו, ואין בכל אחד ואחד עצם כשעורה רבי שמעון מטהר, וחכמים מטמאין.  אבר מן החי שנחלק לשניים, טהור; רבי יוסי מטמא.  ומודה שאם ניטל חציים, שהוא טהור.   מסכת אוהלות פרק ג ג,א  כל המטמאין באוהל שנחלקו, והכניסן לתוך הבית רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאין.  כיצד:  הנוגע בכשני חציי זיתים מן הנבילה, או נושאן.  ובמת הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית, או נוגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו, מאהיל על כשני חציי זיתים, מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאין.  אבל הנוגע בכחצי זית, ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית, או מאהיל על כחצי זית, ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור.  אמר רבי מאיר, אף בזה רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאין.  הכול טמא חוץ מן המגע עם המשא, והמשא עם האוהל.  זה הכלל כל שהוא משם אחד, טמא; ומשני שמות, טהור. ג,ב  מלוא תרווד רקב שנתפזר בתוך הבית, הבית טמא; ורבי שמעון מטהר.  רביעית דם שנבלעה בתוך הבית, הבית טהור.  נבלעה בכסות אם מתכבסת ויוצא הימנה רביעית דם, טמא; ואם לאו, טהור שכל הבלוע שאינו יכול לצאת, טהור. ג,ג  נשפך באוויר אם היה מקומו קטפרס, והאהיל על מקצתו טהור; היה אשבורן, או שקרש טמא.  נשפך על האסקופה, והיא קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ, והבית מאהיל עליו טהור; היה אשבורן, או שקרש טמא.  כל שבמת, טמא חוץ מן השיניים והשיער והציפורן; ובשעת חיבורן, הכול טמא. ג,ד  כיצד:  המת מבחוץ, ושיערו בפנים הבית טמא.  עצם שיש עליו כזית בשר הכניס מקצתו לפנים, והבית מאהיל עליו טמא.  שני עצמות, ועליהן כשני חציי זיתים בשר הכניס מקצתן לפנים, והבית מאהיל עליהן טמא; היו תחובין בידי אדם טהור, שאין חיבורי אדם חיבור. ג,ה  איזה הוא דם תבוסה:  המת שיצא ממנו שמינית בחייו, ושמינית במותו, דברי רבי עקיבה; רבי ישמעאל אומר, רביעית בחייו, ורביעית במותו, וניטל מזה ומזה רביעית.  רבי אלעזר בן יהודה אומר, זה וזה כמים.  ואיזה הוא דם תבוסה צלוב שדמו שותת, ונמצא תחתיו רביעית דם טמא; אבל המת שדמו מנטף, ונמצא תחתיו רביעית דם טהור.  רבי יהודה אומר, לא כי, אלא השותת, טהור; והמנטף, טמא. ג,ו  כזית מן המת, פתחו בטפח, והמת פתחו, בארבעה טפחים להציל את הטומאה על הפתחים; אבל להוציא את הטומאה, בפותח טפח.  גדול מכזית, כמת; רבי יוסי אומר, השזרה והגולגולת, כמת. ג,ז  טפח על טפח על רום טפח מרובע מביא את הטומאה, וחוצץ בפני הטומאה.  כיצד:  ביב שהוא קמור תחת הבית יש בו פותח טפח, ויש ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו, הבית טהור; טומאה בבית, מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס.  יש בו פותח טפח, ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו, הבית טמא; טומאה בבית, מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס.  אין בו פותח טפח, ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו, הבית טמא; טומאה בבית, מה שבתוכו טמא.  אחד חור שחררוהו מים, או שרצים, או שאכלתו מלחת, וכן מרבך של אבנים, וכן צוואר של קורות.  רבי יהודה אומר, כל שאינו עשוי בידי אדם, אינו אוהל; ומודה בשקיפין ובסלעים.   מסכת אוהלות פרק ד ד,א  מגדל שהוא עומד באוויר טומאה בתוכו, כלים שבעובייו טהורים; טומאה בעובייו, כלים שבתוכו טהורים.  רבי יוסי אומר, מחצה למחצה.  היה עומד בתוך הבית טומאה בתוכו, הבית טמא; טומאה בבית, מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס.  כלים שבינו לבין הארץ, שבינו לבין הכותל, שבינו לבין הקורות אם יש שם פותח טפח, טמאים; ואם לאו, טהורים; טומאה שם, הבית טמא. ד,ב  תיבת המגדל יש בה פותח טפח, ואין ביציאתה פותח טפח טומאה בתוכה, הבית טמא; טומאה בבית, מה שבתוכה טהור שדרך הטומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס.  רבי יוסי מטהר, מפני שהוא יכול להוציאה חצאים, או לשורפה במקומה. ד,ג  היה עומד בתוך הפתח, ונפתח לחוץ טומאה בתוכו, הבית טהור; טומאה בבית, מה שבתוכו טמא שדרך הטומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס.  הייתה מוכני שלו משוכה לאחריו שלוש אצבעות טומאה שם כנגד הקורות, הבית טהור.  במה דברים אמורים, בזמן שיש שם פותח טפח, ואינה יוצאה, והמגדל בא במידה.   מסכת אוהלות פרק ה ה,א  תנור שהוא עומד בתוך הבית, ועינו קמורה לחוץ, והאהילו עליו קוברי המת בית שמאי אומרין, הכול טמא; ובית הלל אומרין, התנור טמא, והבית טהור.  רבי עקיבה אומר, אף התנור טהור. ה,ב  ארובה שבין בית לעלייה, וקדירה נתונה עליה, ונקובה בכונס משקה בית שמאי אומרין, הכול טמא; ובית הלל אומרין, קדירה טמאה, ועלייה טהורה.  רבי עקיבה אומר, אף קדירה טהורה. ה,ג  הייתה שלמה בית הלל אומרין, מצלת על הכול; ובית שמאי אומרין, אינה מצלת אלא על האוכלין, ועל המשקין, ועל כלי חרס.  חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. ה,ד  לגין שהוא מלא משקין טהורין הלגין טמא טומאת שבעה, והמשקין טהורין; ואם פינן לכלי אחר, טמאין.  האישה שהיא לשה בעריבה האישה והעריבה טמאין טומאת שבעה, והבצק טהור; ואם פינתו לכלי אחר, טמא.  חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. ה,ה  היו כלי גללים, כלי אבנים, וכלי אדמה הכול טהור.  היה כלי טהור לקודש ולחטאת הכול טהור, שהכול נאמנין על החטאת.  מפני שהכלים טהורין; וכלי חרס טהורין, ומצילין עם דופנות אוהלים. ה,ו  כיצד:  הבור והחדות שבבית, וכפישה נתונה עליה טהור.  אם הייתה באר חלקה, או כוורת פתוחה, וכפישה נתונה עליה טמא.  אם היה נסר חלק, או סרידה שאין לה גפיים טהור:  שאין הכלים מצילין עם דופנות אוהלים, עד שיהא להן דפנות.  וכמה תהא הדופן, טפח.  היה לה חצי טפח מכאן, וחצי טפח מכאן אינה דופן:  עד שיהא לה טפח ממקום אחד. ה,ז  כשם שמצילין מבפנים, כך מצילין מבחוץ.  כיצד:  כפישה שהיא נתונה על היתדות מבחוץ טומאה תחתיה, כלים שבכפישה טהורים; אם היה כותל חצר, או כותל גינה אינו מציל.  קורה שהיא נתונה מכותל לכותל, וקדירה תלויה בה טומאה תחתיה, כלים שבקדירה רבי עקיבה מטהר, וחכמים מטמאין.   מסכת אוהלות פרק ו ו,א  אדם וכלים נעשין אוהלים לטמא, אבל לא לטהר.  כיצד:  ארבעה נושאין את הנדווד טומאה תחתיו, כלים שעל גביו טמאין; טומאה על גביו, כלים שתחתיו טמאין.  רבי אליעזר מטהר.  נתון על ארבעה כלים אפילו כלי גללים, כלי אבנים, וכלי אדמה טומאה תחתיו, כלים שעל גביו טמאין; טומאה על גביו, כלים שתחתיו טמאין.  נתון על ארבעה אבנים, או על דבר שיש בו רוח חיים טומאה תחתיו, כלים שעל גביו טהורין; טומאה על גביו, כלים שתחתיו טהורין. ו,ב  קוברי המת שהיו עוברין באכסדרה, והגיף אחד מהן את הדלת וסמכו במפתח אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו, טהור; ואם לאו, טמא.  וכן חבית של גרוגרות או קופה של תבן שהיא נתונה בחלון אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן, טהורין; ואם לאו, טמאין.  בית שחצצו בקנקנים, וטח בטיט אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו, טהור; ואם לאו, טמא. ו,ג  כותל המשמש את הבית, יידון מחצה למחצה.  כיצד:  כותל שהוא לאוויר, וטומאה בתוכו מחצייו ולפנים הבית טמא, והעומד מלמעלן טהור; מחצייו ולחוץ הבית טהור, והעומד מלמעלן טמא.  מחצה למחצה, הבית טמא; העומד מלמעלן רבי מאיר מטמא, וחכמים מטהרין.  רבי יהודה אומר, כל הכותל לבית. ו,ד  כותל שבין שני בתים, וטומאה לתוכו בית הקרוב לטומאה, טמא; והקרוב לטהרה, טהור; מחצה למחצה, שניהם טמאין.  טומאה באחד מהן, וכלים בכותל מחצייו וכלפי טומאה, טמאין; מחצייו וכלפי טהרה, טהורין; מחצה למחצה, הרי הן טמאין.  מעזיבה שבין בית לעלייה, והטומאה לתוכה מחצייה ולמטן, הבית טמא והעלייה טהורה; מחצייה ולמעלן, עלייה טמאה והבית טהור; מחצה למחצה, שניהן טמאין.  טומאה באחד מהן, וכלים במעזיבה מחצייה וכלפי טומאה, טמאין; מחצייה וכלפי טהרה, טהורין; מחצה למחצה, הרי הן טמאין.  רבי יהודה אומר, כל המעזיבה לעלייה. ו,ה  טומאה בין הקורות, ותחתיה כקליפת השום אם יש שם פותח טפח, הכול טמא; ואם אין שם פותח טפח, רואין את הטומאה כאילו היא אוטם.  הייתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך, הבית טמא. ו,ו  בית המשמש את הכותל, יידון כקליפת השום.  כיצד:  כותל שבין שני כוכין, או בין שתי מערות טומאה בבתים, וכלים בכותל, ועליהם כקליפת השום טהורין; טומאה בכותל, וכלים בבתים, ועליהן כקליפת השום טהורין.  טומאה תחת העמוד טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת. ו,ז  כלים שתחת הפרח, טהורין; רבי יוחנן בן נורי מטמא.  הטומאה בכלים שתחת הפרח אם יש שם פותח טפח, טמאין; ואם לאו, טהורין.  שני פרדסקין זה בצד זה, או זה על גבי זה נפתח אחד מהן הוא והבית טמא, וחברו טהור; ורואין את הפרדסקין כאילו הן אוטם, יידון מחצה למחצה להביא את הטומאה לבית.   מסכת אוהלות פרק ז ז,א  הטומאה בכותל, ומקומה טפח על טפח על רום טפח כל העלייות שעל גבה, אפילו הן עשר טמאות.  הייתה עלייה אחת על גבי שני בתים היא טמאה, וכל העלייות שעל גבה טהורות.  כותל שנותי טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.  נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין, טהור:  מפני שהטומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.  אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום, טמא:  מפני שהיא כקבר סתום.  סמך לה סוכות, טמאות; רבי יהודה מטהר. ז,ב  כל שיפועי אוהלים, כאוהלים.  אוהל שהוא שופע ויורד, וכלה עד כאצבע טומאה באוהל, כלים שתחת השיפוע טמאין; טומאה תחת השיפוע, כלים שבאוהל טמאין.  הטומאה מתוכו הנוגע בו מתוכו, טמא טומאת שבעה; מאחוריו, טמא טומאת ערב.  טומאה מאחוריו הנוגע בו מאחוריו, טמא טומאת שבעה; מתוכו, טמא טומאת ערב.  כחצי זית מתוכו, וכחצי זית מאחוריו הנוגע בו בין מתוכו ובין מאחוריו, טמא טומאת ערב.  מקצתו מרודד על הארץ טומאה תחתיו, או על גביו טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת. ז,ג  אוהל שהוא נטוי בעלייה מקצתו מרודד על הארובה שבין בית לעלייה רבי יוסי אומר, מציל; רבי שמעון אומר, אינו מציל, עד שיהא נטוי כנטיית האוהל. ז,ד  [ג] המת בבית, ובו פתחים הרבה כולן טמאין; נפתח אחד מהן הוא טמא, וכולן טהורין.  חישב להוציאו באחד מהן, או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים הציל על הפתחים.  בית שמאי אומרין, והוא שחישב, עד שלא ימות המת; בית הלל אומרין, אף משמת.  היה סתום ונמלך לפותחו בית שמאי אומרין, כשיפתח ארבעה טפחים; ובית הלל אומרין, כשיתחיל.  ומודים בפותח כתחילה, כשיפתח ארבעה טפחים. ז,ה  [ד] האישה שהיא מקשה לילד, והוציאוה מבית לבית הראשון טמא בספק, והשני בוודאי.  אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שהיא ניטלת בגפיים; אבל אם הייתה מהלכת, הראשון טהור שמשנפתח הקבר, אין פנאי להלך.  אין לנפלים פתיחת קבר, עד שיעגילו ראש כפיקה. ז,ו  [ה] יצא הראשון מת, והשני חי טהור; הראשון חי, והשני מת טמא.  רבי מאיר אומר, בשפיר אחד, טמא; בשני שפירין, טהור. ז,ז  [ו] האישה שהיא מקשה לילד מחתכין את הוולד במעיה, ומוציאין אותו אברים אברים:  מפני שחייה קודמין לחייו.  יצא רובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש.   מסכת אוהלות פרק ח ח,א  יש מביאין את הטומאה וחוצצין, מביאין ולא חוצצין, חוצצין ולא מביאין, לא מביאין ולא חוצצין.  אלו מביאין וחוצצין:  השידה והתיבה והמגדל, וכוורת הקש, וכוורת הקנים, ובור ספינה אלכסנדרית, שיש להן שולים, והן מחזיקין ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש.  ויריעה, וסקורטיה, וקטבוליה, וסדין, ומפץ, ומחצלת, שהן עשויין אוהלים.  ועדר בהמה טמאה וטהורה, ומכונות חיה, והעוף ששכן, והעושה מקום לבנה בשיבולים, האירוס, והקיסוס, וירקות חמור, ודלעת יוונית, ואוכלין טהורין.  רבי יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלין טהורין, חוץ מן העיגול של דבילה. ח,ב  הזיזין, והגזיזריות, והשובכות, והשקיפין, והסלעים, והגחירים, והשננים, והסככות, והפרעות, שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, מעזיבה בינונית.  אלו הן הסככות, אילן שהוא מסך על הארץ; והפרעות, היוצאות מן הגדר. ח,ג  אלו מביאין ולא חוצצין:  השידה, והתיבה, והמגדל, וכוורת הקש, וכוורת הקנים, ובור ספינה אלכסנדרית, שאין להם שולים, ואינן מחזיקין ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש.  ויריעה, וסקורטיה, וקטבוליה, וסדין, ומפץ, ומחצלת, שאינן עשויין אוהלים.  ובהמה וחיה שמתו, ואוכלין טמאין.  מוסיף עליהן הריחיים של אדם. ח,ד  ואלו חוצצין ולא מביאין:  מסכת פרוסה, וחבילי מיטה, והמשפלות, והסריגות שבחלונות. ח,ה  אלו לא מביאין ולא חוצצין:  הזרעים והירקות המחוברין לקרקע, חוץ מן הירקות שמנו.  וכיפת הברד, והשלג, והכפור, והגליד, והמלח, והדולג ממקום למקום, והקופץ ממקום למקום, והעוף הפורח, וטלית המנפנפת, וספינה שהיא שטה על פני המים.  קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה, כבש את האבן על גבי הטלית מביאה את הטומאה.  רבי יוסי אומר, הבית שבספינה, אינו מביא את הטומאה. ח,ו  שתי חבייות, ובהן כשני חציי זיתים, מוקפות צמיד פתיל, מונחות בתוך הבית הן טהורות, והבית טמא.  נפתחה אחת מהן היא והבית טמאין, וחברתה טהורה.  וכן שני חדרים שהן פתוחין לבית.   מסכת אוהלות פרק ט ט,א  כוורת שהיא בתוך הפתח, ופיה לחוץ כזית מן המת נתון תחתיה, או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה, טמא; וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית, טהור.  בבית, אין טמא אלא הבית.  בתוכה, הכול טמא. ט,ב  הייתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה, או בבית, או על גבה הכול טמא אלא תוכה; בתוכה, הכול טמא. ט,ג  במה דברים אמורים, בזמן שהיא כלי מחולחלת.  הייתה פחותה ופקוקה בקש או אפוצה איזו היא אפוצה, כל שאין לה טפח ממקום אחד כזית מן המת נתון תחתיה, כנגדו עד התהום טמא; על גבה, כנגדו עד הרקיע טמא.  בבית, אין טמא אלא הבית; בתוכה, אין טמא אלא תוכה. ט,ד  הייתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה, או בבית תחתיה והבית טמא, תוכה וגבה טהור; בתוכה, אין טמא אלא תוכה; על גבה, כנגדו עד הרקיע טמא. ט,ה  במה דברים אמורים, בזמן שפיה לחוץ.  היה פיה לפנים כזית מן המת נתון תחתיה, או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה, טמא; וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית, טהור.  בתוכה, או בבית הכול טמא. ט,ו  הייתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה, או בבית, או בתוכה, או על גבה הכול טמא. ט,ז  במה דברים אמורים, בזמן שהיא כלי מחולחלת.  הייתה פחותה ופקוקה בקש או אפוצה איזו היא אפוצה, כל שאין לה טפח ממקום אחד כזית מן המת נתון תחתיה, כנגדו עד התהום טמא; על גבה, כנגדו עד הרקיע טמא.  בתוכה, או בבית תוכה והבית טמאים. ט,ח  הייתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה, או בבית, או בתוכה הכול טמא אלא גבה; על גבה, כנגדו עד הרקיע טמא. ט,ט  הייתה ממלאה את כל הבית, ואין בינה לבין הקורות פותח טפח טומאה בתוכה, הבית טמא.  טומאה בבית, מה שבתוכה טהור שדרך טומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס:  בין עומדת בין מוטה על צידה, בין אחת בין שתיים. ט,י  הייתה עומדת בתוך הפתח, ואין בינה לבין השקוף פותח טפח טומאה בתוכה, הבית טהור; טומאה בבית, מה שבתוכה טמא שדרך הטומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס.  [יא] הייתה מוטה על צידה באוויר, וכזית מן המת נתון תחתיה, או על גבה כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה, טמא; וכל שאינו כנגד הזית תוכה, טהור.  בתוכה, הכול טמא. ט,יא  [יב] הייתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה, או על גבה הכול טמא אלא תוכה; בתוכה, הכול טמא.  במה דברים אמורים, בזמן שהיא כלי.  הייתה פחותה ופקוקה בקש, או מחזקת ארבעים סאה כדברי חכמים, וכזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא; על גבה, כנגדו עד הרקיע טמא; בתוכה, אין טמא אלא תוכה.  הייתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה, תחתיה טמא; בתוכה, תוכה טמא; על גבה, כנגדו עד הרקיע טמא. ט,יב  [יג] הייתה יושבת על שוליה, והיא כלי טומאה תחתיה, בתוכה, או על גבה טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.  הייתה גבוהה מן הארץ טפח, או מכוסה, או כפויה על פיה טומאה תחתיה, בתוכה, או על גבה הכול טמא. ט,יג  [יד] במה דברים אמורים, בזמן שהיא כלי.  הייתה פחותה או פקוקה בקש, או מחזקת ארבעים סאה כדברי חכמים טומאה תחתיה, בתוכה, או על גבה טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, אין טומאה עולה לה, אף לא יורדת הימנה.  הייתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה, תחתיה טמא; בתוכה, או על גבה כנגדו עד הרקיע טמא. ט,יד  [טו] ארון שהיא רחבה מלמטן, וצרה מלמעלן, והמת בתוכה הנוגע בה מלמטן, טהור; ומלמעלן, טמא.  רחבה מלמעלן, וצרה מלמטן הנוגע בה מכל מקום, טמא.  הייתה שווה הנוגע בה מכל מקום, טמא, דברי רבי אליעזר.  רבי יהושוע אומר, מטפח ולמטן, טהור; מטפח ולמעלן, טמא.  העשויה כמין קמטרא הנוגע בה מכל מקום, טמא.  כמין גלוסקום הנוגע בה מכל מקום, טהור:  חוץ ממקום פתיחתה. ט,טו  [טז] חבית שהיא יושבת על שוליה באוויר כזית מן המת נתון תחתיה או בתוכה כנגד קורקורתה טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת; והחבית טמאה.  תחת דופנה מבחוץ טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת; והחבית טהורה.  בתוכה ותחת דופנה אם יש בדפנות פותח טפח הכול טמא, וכנגד פיה טהור; ואם לאו טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.  במה דברים אמורים, בטהורה.  אבל אם הייתה טמאה, או גבוהה מן הארץ טפח, או מכוסה, או כפויה על פיה טומאה תחתיה, בתוכה, או על גבה הכול טמא.   מסכת אוהלות פרק י י,א  ארובה שהיא בתוך הבית, ויש בה פותח טפח טומאה בבית, כנגד ארובה טהור; טומאה כנגד ארובה, הבית טהור.  הטומאה בין בבית, בין כנגד ארובה נתן את רגלו מלמעלן, עירב את הטומאה.  מקצת טומאה בבית, ומקצתה כנגד ארובה הבית טמא, וכנגד הטומאה טמא. י,ב  אין בארובה פותח טפח טומאה בבית, כנגד ארובה טהור; טומאה כנגד ארובה, הבית טהור.  הטומאה בבית נתן את רגלו מלמעלן, טהור.  הטומאה כנגד ארובה נתן את רגלו מלמעלן, רבי מאיר מטמא.  וחכמים אומרין, אם טומאה קדמה את רגלו, טמא; ואם רגלו קדמה את הטומאה, טהור.  רבי שמעון אומר, שתי רגליים זו על גב זו שקדמו את הטומאה משך הראשון את רגלו, ונמצאת רגלו של שני שם טהור, מפני שקדמה רגלו של ראשון את הטומאה. י,ג  מקצת הטומאה בבית, ומקצתה כנגד ארובה הבית טמא, וכנגד הטומאה טמא, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, הבית טמא, וכנגד הטומאה טהור.  רבי יוסי אומר, אם יש בטומאה כדי שתיחלק, ותטמא את הבית ותטמא כנגד ארובה כנגד הטומאה טמא; ואם לאו הבית טמא, וכנגד הטומאה טהור. י,ד  ארובות זו על גבי זו, ויש בהן פותח טפח טומאה בבית, כנגד ארובות טהור; טומאה כנגד ארובות, הבית טהור.  הטומאה בין בבית בין כנגד ארובות נתן דבר שהוא מקבל טומאה, בין מלמעלן בין מלמטן הכול טמא.  ודבר שאינו מקבל טומאה ממנו ולמטן, טמא; ממנו ולמעלן, טהור. י,ה  אין בארובות פותח טפח טומאה בבית, כנגד ארובות טהור; טומאה כנגד ארובות, הבית טהור.  הטומאה בבית נתן בין דבר שהוא מקבל טומאה ובין דבר שאינו מקבל טומאה, בין מלמעלן ובין מלמטן אין טמא אלא התחתון.  הטומאה כנגד ארובות נתן דבר שהוא מקבל טומאה, בין מלמעלן בין מלמטן הכול טמא; ודבר שאינו מקבל טומאה, בין מלמעלן בין מלמטן אין טמא אלא תחתון. י,ו  ארובה שהיא בתוך הבית, וקדירה נתונה תחתיה שאם תעלה, ואין שפתיה נוגעות בארובה טומאה תחתיה, בתוכה, או על גבה טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.  הייתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה, או בבית תחתיה והבית, טמא; תוכה וגבה, טהור.  בתוכה, או על גבה הכול טהור. י,ז  הייתה נתונה בצד האסקופה שאם תעלה, היא נוגעת בשקוף פותח טפח טומאה תחתיה, בתוכה, או על גבה טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.  הייתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה, או בבית תחתיה והבית טמא, תוכה וגבה טהור.  בתוכה, או על גבה הכול טמא.  שאם תעלה, ואינה נוגעת בשקוף בפותח טפח, או מודבקת לשקוף טומאה תחתיה, אין טמא אלא תחתיה.   מסכת אוהלות פרק יא יא,א  בית שנסדק טומאה בחוץ, כלים שבפנים טהורין.  טומאה בפנים, כלים שבחוץ בית שמאי אומרין, עד שיהא בסדק ארבעה טפחים; בית הלל אומרין, כל שהוא.  רבי יוסי אומר משום בית הלל, פותח טפח. יא,ב  אכסדרה שנסדקה טומאה בצד זה, כלים שבצד השני טהורין; נתן את רגלו או קנה מלמעלן, עירב את הטומאה.  נתן את הקנה בארץ אינו מביא את הטומאה, עד שיהא גבוה מן הארץ פותח טפח. יא,ג  סגוס עבה, וכופת עבה אינן מביאין את הטומאה, עד שיהו גבוהין מן הארץ פותח טפח.  קפילין זו על גבי זו אינן מביאות את הטומאה, עד שתהא העליונה גבוהה מן הארץ פותח טפח.  היה אדם נתון שם בית שמאי אומרין, אינו מביא את הטומאה; ובית הלל אומרין, אדם חלול הוא, והצד העליון מביא את הטומאה. יא,ד  היה משקיף בעד החלון, והאהיל על קוברי המת בית שמאי אומרין, אינו מביא את הטומאה; ובית הלל אומרין, מביא את הטומאה.  ומודים שאם היה לבוש בכליו, או שהיו שניים זה על גבי זה שהן מביאין את הטומאה. יא,ה  היה מוטל על האסקופה, והאהילו עליו קוברי המת בית שמאי אומרין, אינו מביא את הטומאה; ובית הלל אומרין, מביא את הטומאה. יא,ו  הטומאה בבית, והאהילו עליו טהורין בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין. יא,ז  כלב שאכל בשר המת ומת, ומוטל על האסקופה רבי מאיר אומר, אם יש בצווארו פותח טפח, מביא את הטומאה; ואם לאו, אינו מביא את הטומאה.  רבי יוסי אומר, רואין את הטומאה מכנגד השקוף ולפנים, הבית טמא; מכנגד השקוף ולחוץ, הבית טהור.  רבי אליעזר אומר, פיו לפנים, הבית טהור; פיו לחוץ, הבית טמא:  שהטומאה יוצאה דרך שוליו.  רבי יהודה בן בתירה אומר, בין כך ובין כך, הבית טמא.  וכמה תשהה במעיו, שלושה ימים מעת לעת.  ובעופות ובדגים, כדי שתיפול לאור ותישרף, דברי רבי שמעון; רבי יהודה בן בתירה אומר, בעופות ובדגים, מעת לעת. יא,ח  החדות שבבית, ומנורה בתוכו, והפרח שלה יוצא, וכפישה נתונה עליו, שאם תינטל מנורה, וכפישה עומדת על פי החדות בית שמאי אומרין, החדות טהור, ומנורה טמאה; בית הלל אומרין, אף מנורה טהורה.  ומודים שאם תינטל מנורה, וכפישה נופלת הכול טמא. יא,ט  כלים שבין שפתי כפישה לבין שפתי החדות, אפילו עד התהום טהורין; טומאה שם, הבית טמא.  טומאה בבית כלים שבכותלי החדות אם יש במקומן טפח על טפח על רום טפח, טהורין; ואם לאו, טמאין.  אם היו כותלי החדות רחבים משל בית בין כך ובין כך, טהורין.   מסכת אוהלות פרק יב יב,א  נסר שהוא נתון על פי תנור חדש, ועודף מכל צדדיו בפותח טפח טומאה תחתיו, כלים שעל גביו טהורין; טומאה על גביו, כלים שתחתיו טהורין.  ובישן, טמא; רבי יוחנן בן נורי מטהר.  נתון על פי שני תנורין טומאה ביניהן, הן טמאין; רבי יוחנן בן נורי מטהר. יב,ב  סרידה שהיא נתונה על פי התנור, ומוקף צמיד פתיל טומאה תחתיה, או על גבה הכול טמא; כנגד אווירו של תנור, טהור.  טומאה כנגד אווירו של תנור, כנגדו עד הרקיע טמא. יב,ג  נסר שהוא נתון על פי תנור ישן, יוצא מזה ומזה טפח, אבל לא מן הצדדין טומאה בצד זה, כלים שבצד השני טהורין; רבי יוסי מטמא.  הבטח, אינו מביא את הטומאה.  היה בו זיז רבי אליעזר אומר, אינו מביא את הטומאה; רבי יהושוע אומר, רואין את הבטח כאילו אינו, והזיז העליון מביא את הטומאה. יב,ד  סנדל של עריסה שפחתו בתוך הבית אם יש בו פותח טפח, הכול טמא; ואם לאו, מונין בו כדרך שמונין במת. יב,ה  קורות הבית והעלייה שאין עליהן מעזיבה, והן מכוונות טומאה תחת אחת מהן, תחתיה טמא; בין התחתונה לעליונה, ביניהן טמא; על גבי העליונה, כנגדו עד הרקיע טמא.  היו העליונות כבין התחתונות טומאה תחת אחת מהן, תחת כולן טמא; על גביהן, כנגדו עד הרקיע טמא. יב,ו  קורה שהיא נתונה מכותל לכותל, והטומאה תחתיה אם יש בה פותח טפח, מביאה את הטומאה תחת כולה; ואם לאו טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.  וכמה יהא בהיקפה, ויהא בה פותח טפח:  בזמן שהיא עגולה, היקפה שלושה טפחים; ובזמן שהיא מרובעת, ארבעה שהמרובע יתר על העגול רביע. יב,ז  עמוד שהוא מוטל לאוויר אם יש בו היקף עשרים וארבעה טפחים, מביא את הטומאה תחת דופנו; ואם לאו טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת. יב,ח  כזית מן המת מודבק לאסקופה, רבי אליעזר מטמא את הבית; רבי יהושוע מטהר.  היה נתון תחת האסקופה, יידון מחצה למחצה.  מודבק לשקוף, הבית טמא; רבי יוסי מטהר.  היה נתון בתוך הבית הנוגע בשקוף, טמא.  והנוגע באסקופה, רבי אליעזר מטמא.  ורבי יהושוע אומר, מטפח ולמטן, טהור; מטפח ולמעלן, טמא.   מסכת אוהלות פרק יג יג,א  העושה מאור כתחילה, שיעורו מלוא מקדח גדול של לשכה; שיירי המאור, רום אצבעיים על רוחב הגודל.  אלו הן שיירי המאור חלון שסתמה, ולא הספיק לגומרה.  חררוהו מים או שרצים, או שאכלתו מלחת שיעורו מלוא אגרוף.  חישב עליו לתשמיש, שיעורו בפותח טפח; למאור, שיעורו מלוא מקדח. יג,ב  הסריגות והרפפות מצטרפות כמלוא מקדח, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, עד שיהא במקום אחד כמלוא מקדח:  להביא את הטומאה, ולהוציא את הטומאה.  רבי שמעון אומר, להביא את הטומאה; אבל להוציא את הטומאה, בפותח טפח. יג,ג  [ב] חלון שהיא לאוויר, שיעורה מלוא מקדח.  בנה בית חוצה לה, שיעורה בפותח טפח.  נתן את התקרה באמצע החלון התחתון בפותח טפח, והעליון מלוא מקדח. יג,ד  [ג] החור שבדלת, שיעורו מלוא אגרוף, דברי רבי עקיבה; רבי טרפון אומר, פותח טפח.  שייר בה חרש מלמטן או מלמעלן הגיפה ולא מירקה, או שפתחתו הרוח שיעורו מלוא אגרוף. יג,ה  [ד] העושה מקום לקנה, ולאספתי, ולנר שיעורו כל שהוא, כדברי בית שמאי; ובית הלל אומרין, בפותח טפח.  לזון את עיניו, ולדבר עם חברו, ולתשמיש בפותח טפח. יג,ו  [ה] ואלו ממעטין את הטפח:  פחות מכזית בשר ממעט על ידי רובע עצמות, פחות מעצם כשעורה ממעט על ידי כזית בשר, פחות מכזית מן המת, פחות מכזית מן הנבילה, פחות מכעדשה מן השרץ, פחות מכביצה אוכלין, התבואה שבחלון, וככיי שיש בה ממש, ונבילת העוף הטהור שלא חישב עליה, ונבילת עוף הטמא שחישב עליה ולא הכשירה, או הכשירה ולא חישב עליה. יג,ז  [ו] ואלו שאינן ממעטין:  אין העצם ממעט על ידי העצמות, ולא בשר על ידי בשר, ולא כזית מן הנבילה, ולא כעדשה מן השרץ, ולא כביצה אוכלין, ולא ככיי שאין בה ממש, ולא נבילת העוף הטהור שחישב עליה, ולא נבילת העוף הטמא שחישב עליה והכשירה, ולא השתי והערב המנוגעין, ולא לבינה מבית הפרס, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, הלבינה ממעטת, מפני שעפרה טהור.  זה הכלל הטהור ממעט, והטמא אינו ממעט.   מסכת אוהלות פרק יד יד,א  הזיז מביא את הטומאה, כל שהוא.  הגזרה והגבלית, בפותח טפח.  איזה הוא הזיז, שפניו למטן; והגזרה, שפניה למעלן.  ובמה אמרו הזיז מביא את הטומאה, כל שהוא בזיז שהוא גבוה מן הפתח שלושה נדבכין, שהן שנים עשר טפח; יתר מכן, מביא את הטומאה בפותח טפח.  והעטרות והפתוחין, מביאין את הטומאה בפותח טפח. יד,ב  זיז שעל גבי הפתח, מביא את הטומאה בפותח טפח; שעל גבי החלון, רום אצבעיים; ושעל גבי מלוא מקדח, כל שהוא.  רבי יוסי אומר, מלואו. יד,ג  קנה שעל גבי הפתח אפילו גבוה מאה אמה מביא את הטומאה, כל שהוא, דברי רבי יהושוע; רבי יוחנן בן נורי אומר, אל יחמור זה מן הזיז. יד,ד  זיז שהוא סובב את כל הבית, ואוכל בפתח שלוש אצבעות טומאה בבית, כלים שתחתיו טמאים; טומאה תחתיו רבי אליעזר מטמא את הבית, ורבי יהושוע מטהר.  וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה. יד,ה  שני זיזין זה על גבי זה, ויש בהן פותח טפח, וביניהן פותח טפח טומאה תחתיהן, תחתיהן טמא; ביניהן, ביניהן טמא; על גביהן, כנגדו עד הרקיע טמא.  היה העליון עודף על התחתון פותח טפח טומאה תחתיהן או ביניהן, תחתיהן וביניהן טמא; על גביהן, כנגדו עד הרקיע טמא.  היה העליון עודף על התחתון פחות מטפח טומאה תחתיהן, תחתיהן וביניהן טמא.  טומאה ביניהן או תחת המותר, רבי אליעזר אומר, תחתיהן וביניהן טמא.  רבי יהושוע אומר, ביניהן ותחת המותר, טמא; ותחתיהן, טהור. יד,ו  יש בהן פותח טפח, ואין ביניהן פותח טפח טומאה תחתיהן, תחתיהן טמא; ביניהן או על גביהן, כנגדו עד הרקיע טמא. יד,ז  אין בהן פותח טפח בין שיש ביניהן פותח טפח, בין שאין ביניהן פותח טפח טומאה תחתיהן, וביניהן, או על גביהן טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.  וכן שתי יריעות שהן גבוהות מן הארץ פותח טפח.   מסכת אוהלות פרק טו טו,א  סגוס עבה, וכופת עבה אין מביאין את הטומאה, עד שיהו גבוהין מן הארץ פותח טפח.  קפילין זו על גבי זו אינן מביאין את הטומאה, עד שתהא העליונה גבוהה מן הארץ פותח טפח.  טבליות של עץ זו על גבי זו אינן מביאות את הטומאה, עד שתהא העליונה גבוהה מן הארץ פותח טפח; ואם היו של שיש טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת. טו,ב  טבליות של עץ שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהן, והן גבוהות מן הארץ פותח טפח טומאה תחת אחת מהן הנוגע בשנייה, טמא טומאת שבעה; כלים שתחת הראשונה טמאין, ושתחת השנייה טהורין.  השולחן אינו מביא את הטומאה, עד שיהא בו ריבוע בפותח טפח. טו,ג  חבייות שהן יושבות על שוליהן, או מוטות על צידיהן, באוויר, והן נוגעות זו בזו בפותח טפח טומאה תחת אחת מהן טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.  במה דברים אמורים, בטהורות.  אבל אם היו טמאות, או גבוהות מן הארץ פותח טפח טומאה תחת אחת מהן, תחת כולן טמא. טו,ד  בית שחצצו בנסרים או ביריעות מן הצדדין, או מן הקורות טומאה בבית, כלים שבחצץ טהורין; טומאה בחצץ, כלים שבבית טמאין.  כלים שבחצץ אם יש שם פותח טפח, טמאין; ואם לאו, טהורין. טו,ה  חצצו מארצו טומאה בחצץ, כלים שבבית טמאין.  טומאה בבית, כלים שבחצץ אם יש במקומן טפח על טפח על רום טפח, טהורין; ואם לאו, טמאין שארצו של בית כמוהו, עד התהום. טו,ו  בית שהוא מלא תבן, ואין בינו לבין הקורות פותח טפח טומאה בפנים, כלים שכנגד היציאה טמאין.  טומאה בחוץ כלים שבפנים אם יש במקומן טפח על טפח על רום טפח, טהורין; ואם לאו, טמאין.  אם יש בין תבן לקורות פותח טפח בין כך ובין כך, טמאין. טו,ז  בית שמילאהו עפר או צרורות, ביטלו; וכן כרי של תבואה, או גל של צרורות אפילו כגלו של עכן, אפילו טומאה בצד הכלים טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת. טו,ח  חצר הקבר העומד בתוכה טהור, עד שיהא בה ארבע אמות, כדברי בית שמאי; ובית הלל אומרין, ארבעה טפחים.  קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צידה, אין טמא אלא כנגד הפתח.  עשה ראשה גולל לקבר אין טמא אלא עד ארבעה טפחים, בזמן שהוא עתיד לגוד.  רבי יהודה אומר, כולה חיבור. טו,ט  חבית שהיא מלאה משקין טהורין, ומוקפת צמיד פתיל, ועשאה גולל לקבר הנוגע בה, טמא טומאת שבעה; והחבית והמשקין טהורין.  בהמה שעשאה גולל לקבר הנוגע בה, טמא טומאת שבעה; רבי מאיר אומר, כל שיש בו רוח חיים, אינו מטמא משום גולל. טו,י  הנוגע במת ונוגע בכלים, מאהיל על המת ונוגע בכלים טמאין.  מאהיל על המת ומאהיל על הכלים, הנוגע במת ומאהיל על הכלים טהורין; אם יש בידו פותח טפח, טמאין.  שני בתים, ובהן כשני חציי זיתים, ופשט את שתי ידיו להן אם יש בידו פותח טפח, מביא את הטומאה; ואם לאו, אינו מביא את הטומאה.   מסכת אוהלות פרק טז טז,א  כל המיטלטלין מביאין את הטומאה, בעובי המרדע.  אמר רבי טרפון, אקפח את בניי שזו הלכה מקופחת, ששמע השומע וטעה:  שהאיכר עובר ומרדעו על כתפו, והאהיל צידו אחד על הקבר טימאהו, משום כלים המאהילין על המת.  אמר רבי עקיבה, אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימין, ויהיו כל המיטלטלין מביאין את הטומאה על האדם הנושאן, בעובי המרדע; ועל עצמן, בכל שהן; ועל שאר אדם וכלים, בפותח טפח. טז,ב  כיצד:  כוש שהוא תחוב בכותל כחצי זית מתחתיו, וכחצי זית מעל גביו אף על פי שאינן מכוונין, טמא; נמצא מביא את הטומאה לעצמו, בכל שהוא. טז,ג  הקדר שהוא עובר, והאסל על כתפו, והאהיל צידו אחד על הקבר כלים שבצד השני טהורין; אם יש באסל פותח טפח, טמאין.  התלולייות הקרובות בין לעיר בין לדרך, אחד חדשות ואחד ישנות טמאות; הרחוקות חדשות טהורות, וישנות טמאות.  איזו היא קרובה, חמישים אמה; וישנה, שישים שנה, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, קרובה, שאין קרובה ממנה; וישנה, שאין אדם זוכרה. טז,ד  [ג] המוצא מת כתחילה מושכב כדרכו נוטלו, ואת תבוסתו.  מצא שניים נוטלן, ואת תבוסתן.  מצא שלושה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה, כמלוא מיטה וקובריה הרי זו שכונת קברות.  בודק ממנו ולהלן, עשרים אמה; מצא אחד בסוף עשרים אמה, בודק ממנו ולהלן עשרים אמה:  שרגליים לדבר שאילו מתחילה מצאו, היה נוטלו ואת תבוסתו. טז,ה  [ד] הבודק בודק אמה על אמה, ומניח אמה, עד שהוא מגיע לסלע, או לבתולה.  והמוציא את העפר ממקום הטומאה, אוכל בדמעו; המפקח בגל, אינו אוכל בדמעו. טז,ו  [ה] היה בודק הגיע לנחל או לשלולית או לדרך הרבים, יפסיק.  שדה שנהרגו בה הרוגים מלקט עצם עצם, הכול טהור; המפנה קברו מתוך שדהו מלקט עצם עצם, הכול טהור.  בור שמטילין לתוכו נפלים או הרוגים מלקט עצם עצם, הכול טהור; רבי שמעון אומר, אם התקינו לקבר מתחילה, יש לו תבוסה.   מסכת אוהלות פרק יז יז,א  החורש את הקבר, הרי זה עושה בית הפרס.  עד כמה הוא עושה מלוא מענה, מאה אמה בית ארבעת סאין; רבי יוסי אומר, אף בית חמש.  במורד ובמעלה, ונותן רובע כרשינין על בורך המחרשה, עד מקום שיצמחו שלושה כרשינין זו בצד זו, עד שם הוא עושה בית הפרס; רבי יוסי אומר, במורד, אבל לא במעלה. יז,ב  היה חורש והטיח בסלע או בגדר, או שניער את המחרשה עד שם הוא עושה בית הפרס.  רבי אליעזר אומר, בית הפרס עושה בית הפרס; רבי יהושוע אומר, פעמים עושה, פעמים שאינו עושה.  כיצד:  חרש חצי מענה, וחזר וחרש חצייה, וכן הצדדין הרי זה עושה בית הפרס; חרש מלוא מענה, וחזר וחרש הימנה ולחוץ אינו עושה בית הפרס. יז,ג  החורש מלהטמיא, מצבירת העצמות, משדה שאבד קבר בתוכה, או שנמצא בה קבר, החורש את שאינו שלו, וכן נוכרי שחרש אינו עושה בית פרס, שאין בית פרס לכותיים. יז,ד  שדה בית הפרס על גבי טהורה שטפו גשמים מבית פרס לטהורה אפילו אדומה והלבינוה, או לבנה והאדימוה אין עושה אותה בית פרס. יז,ה  שדה שאבד קבר בתוכה, ובנה בה בית ועלייה על גביו אם היה פתחה של עלייה מכוון כנגד פתחו של בית, עלייה טהורה; ואם לאו, עלייה טמאה.  עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבאו בירק, מצטרפין כחותם המרצופין, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, עד שיהא במקום אחד כחותם המרצופין.  אמר רבי יהודה, מעשה שהיו איגרות באות ממדינת הים לבני כוהנים גדולים; והיו בהן כסאה וכסאתיים חותמות, ולא חשו להן משום טומאה.   מסכת אוהלות פרק יח יח,א  כיצד בוצרין בית הפרס:  מזין על האדם ועל הכלים, ושונין, ובוצרין, ומוציאין חוץ לבית הפרס; ואחרים מקבלין מהן, ומוליכין לגת.  ואם נגעו אלו באלו, טמאין כדברי בית הלל; בית שמאי אומרין, אוחז את המגל בסיב, או בוצר בצור, ונותן לתוך כפישה, ומוליך לגת.  אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, בכרם הנעשה בית הפרס; אבל הנוטע בית הפרס, ימכור לשוק. יח,ב  שלושה בית פרסות הן:  החורש את הקבר ניטעת כל נטע, ואינה נזרעת כל זרע חוץ מזרע הנקצר.  אם עקרו צובר את גורנו לתוכו, וכוברו בשתי כברות, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, תבואה בשתי כברות, וקטנייות בשלוש כברות.  ושורף את הקש ואת העצה, ומטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל. יח,ג  שדה שאבד קבר בתוכה נזרעת כל זרע, ואינה ניטעת כל נטע.  ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילן סרק, שאינו עושה פירות.  ומטמא במגע ובמשא, ובאוהל. יח,ד  שדה בוכים לא נטעת, ולא נזרעת, ועפרה טהור, ועושין ממנה תנורין לקודש.  ומודים בית שמאי ובית הלל, שבודקין לעושה פסח, ואין בודקין לתרומה.  ולנזיר בית שמאי אומרין, בודקין; ובית הלל אומרין, אין בודקין.  כיצד היה בודק:  מביא את העפר שהוא יכול להסיטו, ונותן לתוך כברה שנקביה דקין, וממהה; אם נמצא עצם כשעורה, טמא. יח,ה  כיצד מטהרין בית הפרס:  נוטל ממנו שלושה טפחים, או נותן על גביו שלושה טפחים.  אם נטל מחצייו אחד שלושה טפחים, ונתן על גבי חצייו אחר שלושה טפחים טהור; רבי שמעון אומר, אפילו נטל ממנו טפח ומחצה, ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר טהור.  הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן, טהור; רבי שמעון אומר, אף העוזק בית הפרס, טהור. יח,ו  המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן, על האדם ועל הבהמה שכוחן יפה טהור; על אבנים שהוא יכול להסיטן, על האדם ועל הבהמה שכוחן רע טמא.  המהלך בארץ העמים בהרים ובסלעים, טמא; בים ובשונית, טהור.  איזו היא השונית, כל מקום שהים עולה בזעפו. יח,ז  הקונה שדה בסוריה, סמוכה לארץ ישראל אם יכול להיכנס לה בטהרה טהורה, וחייבת במעשרות ובשביעית; ואם אינו יכול להיכנס לה בטהרה טמאה, וחייבת במעשרות ובשביעית.  מדורות הגויים, טמאין.  כמה ישהה בתוכן, ויהא צריך בדיקה ארבעים יום, אף על פי שאין עימו אישה.  ואם היה עבד או אישה משמרין אותו, אינו צריך בדיקה.  [ח] את מה הן בודקין את הביבין העמוקין, ואת המים הסרוחין; בית שמאי אומרין, אף האשפתות, ועפר התוחח.  כל מקום שהחזיר והחולדה יכולין להוליכו, אינו צריך בדיקה. יח,ח  [ט] האסטוונייות, אין בהן משום מדור גויים.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, עיר גויים שחרבה, אין בה משום מדור גויים.  מזרח קסרין ומערב קסרין, קברות; ומזרח עכו היה ספק, וטיהרוהו חכמים.  רבי ובית דינו נמנו על קיני, וטיהרוה. יח,ט  [י] עשרה מקומות, אין בהם משום מדור גויים אוהלי הערביים, והסוכות, והצריפין, והבורגנין, והאלקטיות, ובית שער, ואווירה של חצר, והמרחץ, ומקום החיצים, ומקום הלגיונות.     מסכת נגעים פרק א א,א  מראות נגעים, שניים שהן ארבעה:  בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד ההיכל; והשאת כקרום ביצה, שנייה לה כצמר לבן, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, שאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה. א,ב  הפתוך שבשלג, כיין המזוג בשלג, הפתוך שבסיד, כדם המזוג בחלב, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבה אומר, אדמדם שבזה ושבזה, כיין המזוג במים; אלא של שלג עזה, ושל סיד דיהה ממנה. א,ג  ארבעה מראות האלו מצטרפין זה עם זה לפטור, להחליט, ולהסגיר:  להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון; לפטור את העומד בסוף שבוע שני; להחליט את שנולד לו מחיה או שיער לבן, כתחילה, בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור; להחליט את שנולד לו פסיון, בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור.  להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור; לפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט, או מתוך הסגר.  אלו מראות נגעים, שכל נגעים תלוייות בהן. א,ד  רבי דוסא בן הרכינס אומר, מראות נגעים, שלושים ושישה; עקביה בן מהללאל אומר, שבעים ושניים.  רבי חנינה סגן הכוהנים אומר, אין רואין את הנגעים כתחילה לאחר השבת, שהשבוע שלו חל להיות בשבת; ולא בשני, שהשבוע השני שלו חל להיות בשבת; ולא בשלישי לבתים, שהשבוע השלישי שלו חל להיות בשבת.  רבי עקיבה אומר, לעולם רואין:  חל להיות בתוך השבת, מעבירין לאחר השבת.  ויש בדבר להקל ולהחמיר. א,ה  כיצד להקל:  היה בו שיער לבן והלך לו שיער לבן, היו לבנות והשחירו, אחת לבנה ואחת שחורה והשחירו שתיהן, ארוכות והקצירו, אחת ארוכה ואחת קצרה והקצירו שתיהן, נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן, הקיף השחין את שתיהן או אחת מהן, או חלקן השחין ומחית השחין והמכווה ומחית המכווה והבוהק, הייתה בו מחיה והלכה לה המחיה, הייתה מרובעת ונעשת עגולה או ארוכה, מבוצרת ונעשת מן הצד, מכונסת ונתפזרה ובא השחין ונכנס לתוכה, והקיפה חלקה או מעטה השחין ומחית השחין והמכווה ומחית המכווה והבוהק, היה בו פסיון והלך לו הפסיון או שהלכה לה האום, או שנתמעטה ואין בזה ובזה כגריס, השחין ומחית השחין המכווה ומחית המכווה והבוהק חולקין בין האום לפסיון הרי אלו להקל. א,ו  כיצד להחמיר:  לא היה בו שיער לבן ונולד לו שיער לבן, היו שחורות והלבינו, אחת שחורה ואחת לבנה והלבינו שתיהן, קצרות והאריכו, אחת קצרה ואחת ארוכה והאריכו שתיהן, נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן, הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן, או חלקן השחין ומחית השחין והמכווה ומחית המכווה והבוהק והלכו להן, לא הייתה בו מחיה ונולדה לו מחיה, הייתה עגולה או ארוכה ונעשת מרובעת, מן הצד ונעשת מבוצרת, מפוזרת ונתכנסה, ובא השחין ונכנס לתוכה והקיפה חלקה או מיעטה השחין או מחית השחין והמכווה ומחית המכווה והבוהק והלכו להן, לא היה בו פסיון ונולד בו פסיון, השחין ומחית השחין והמכווה ומחית המכווה והבוהק חולקין בין האום לפסיון והלכו להן הרי אלו להחמיר.   מסכת נגעים פרק ב ב,א  בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה.  רבי ישמעאל אומר, בית ישראל, אני כפרתן הרי הן כאשכרוע:  לא שחורים ולא לבנים, אלא בינוניים.  רבי עקיבה אומר, יש לציירים סמנים שהן צרין צורות שחורות ולבנות ובינונייות:  מביא סם בינוני, ומקיפו מבחוץ, ותיראה כבינוני.  רבי יהודה אומר, מראות נגעים להקל, אבל לא להחמיר; וייראה הגרמני בבשרו להקל, והכושי כבינוני להקל.  וחכמים אומרין, זה וזה כבינוני. ב,ב  אין רואין את הנגעים בשחרית, ובין הערבים, ולא בתוך הבית, ולא ביום המעונן לפי שהכהה נראית עזה; ולא בצוהריים, לפי שעזה נראית כהה.  ואימתיי רואין בשלוש ובארבע ובחמש, ובשבע ובשמונה ובתשע, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, בארבע ובחמש, ובשמונה ובתשע. ב,ג  כוהן הסומא באחת מעיניו, או שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים, שנאמר "לכל מראה, עיני הכוהן" (ויקרא יג,יב).  בית האפל, אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. ב,ד  כיצד ראיית הנגע:  האיש נראה כעודר, וכמוסק זיתים; והאישה כעורכת, וכמניקה את בנה, כאורגת בעומדין לשחי, ליד הימנית.  רבי יהודה אומר, אף כטווה פשתן לשמאלית.  כשם שהוא נראה לנגעו, כך הוא נראה לתגלחתו. ב,ה  כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו; רבי מאיר אומר, אף לא נגעי קרוביו.  כל הנדרים אדם מתיר, חוץ מנדרי עצמו; רבי יהודה אומר, אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים.  כל הבכורות אדם רואה, חוץ מבכורות עצמו.   מסכת נגעים פרק ג ג,א  הכול מיטמאין בנגעים, חוץ מן הגויים וגר תושב.  הכול כשרים לראות את הנגעים, אלא שהטומאה והטהרה בידי כוהן:  אומרין לו אמור טמא, והוא אומר טמא; אמור טהור, והוא אומר טהור.  אין רואין שני נגעים כאחת, בין באיש אחד בין בשני אנשים; אלא רואה את הראשון, ומסגירו ומחליטו ופוטרו, וחוזר לשני.  אין מסגירין את המוסגר, ולא מחליטין את המוחלט; ואין מסגירין את המוחלט, ולא מחליטין את המוסגר.  אבל בתחילה, בסוף שבוע המסגיר מסגיר, והמחליט מחליט, מסגיר ופוטר, מחליט ופוטר. ג,ב  חתן שנראה בו נגע, נותנין לו שבעת ימי המשתה לו, ולביתו, ולכסותו.  וכן ברגל, נותנין לו כל ימות הרגל.  [ג] עור הבשר, מיטמא בשני שבועות; ובשלושה סימנין, בשיער לבן ובמחיה ובפסיון:  בשיער לבן ובמחיה בתחילה, בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור.  בפסיון בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור.  ומיטמא בשני שבועות, שהן שלושה עשר יום. ג,ג  [ד] המכווה והשחין, מיטמאין בשבוע אחד; ובשני סימנין, בשיער לבן ובפסיון:  בשיער לבן בתחילה, בסוף שבוע, לאחר הפטור.  בפסיון בסוף שבוע, לאחר הפטור.  ומיטמאין בשבוע אחד, שהוא שבעת ימים. ג,ד  [ה] הנתקים, מיטמאין בשני שבועות; ובשני סימנין, בשיער צהוב דק ובפסיון:  בשיער צהוב דק בתחילה, בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור.  בפסיון בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור.  ומיטמאין בשני שבועות, שהן שלושה עשר יום. ג,ה  [ו] הקרחת והגבחת, מיטמאות בשני שבועות; ובשני סימנין, במחיה ובפסיון:  במחיה בתחילה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור.  בפסיון בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור.  ומיטמאות בשני שבועות, שהן שלושה עשר יום. ג,ו  [ז] הבגדים, מיטמאין בשני שבועות; ובשלושה סימנין, בירקרק ובאדמדם ובפסיון.  בירקרק ובאדמדם בתחילה, בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור.  בפסיון בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור.  ומיטמאין בשני שבועות, שהן שלושה עשר יום. ג,ז  [ח] הבתים, מיטמאין בשלושה שבועות; בשלושה סימנין, בירקרק ובאדמדם ובפסיון.  בירקרק ובאדמדם בתחילה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, בסוף שבוע שלישי, לאחר הפטור.  ובפסיון בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, בסוף שבוע שלישי, לאחר הפטור.  ומיטמאין בשלושה שבועות, שהן תשעה עשר יום.  אין בנגעים פחות משבוע אחד, ולא יתר על שלושה שבועות.   מסכת נגעים פרק ד ד,א  יש בשיער לבן, מה שאין בפסיון; יש בפסיון, מה שאין בשיער לבן:  ששיער לבן מטמא בתחילה, ומטמא בכל מראה לובן, ואין בו סימן טהרה.  יש בפסיון, שהפסיון מטמא בכל שהוא, ומטמא בכל הנגעים חוץ לנגע מה שאין כן בשיער לבן. ד,ב  יש במחיה, מה שאין בפסיון; ויש בפסיון, מה שאין במחיה:  שהמחיה מטמאה בתחילה, ומטמאה בכל מראה, ואין בה סימן טהרה.  יש בפסיון, שהפסיון מטמא בכל שהוא, ומטמא בכל הנגעים חוץ לנגע מה שאין כן במחיה. ד,ג  יש בשיער לבן, מה שאין במחיה; יש במחיה, מה שאין בשיער לבן:  ששיער לבן מטמא בשחין ובמכווה, במכונס ובמפוזר, ובמבוצר ושלא במבוצר.  יש במחיה, שהמחיה מטמאה בקרחת ובגבחת, הפוכה ושלא הפוכה, ומעכבת את ההופך כולו לבן, ומטמאה בכל מראה מה שאין כן בשיער לבן. ד,ד  שתי שערות עיקרן משחיר, וראשן מלבין טהור; עיקרן מלבין, וראשן משחיר טמא.  וכמה יהא בלבנונית רבי מאיר אומר, כל שהוא; רבי שמעון אומר, כדי לקרוץ בזוג.  הייתה אחת מלמטן, ונחלקה מלמעלן והיא נראית כשתיים טהור.  בהרת, ובה שיער לבן ושיער שחור טמא; אין חוששין שמא מיעט מקום שיער שחור את הבהרת, מפני שאין בו ממש. ד,ה  בהרת כגריס, וחוט יוצא הימנה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקה לשיער לבן ולפסיון, אבל לא למחיה.  שתי בהרות, וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב שתי שערות, מצרפן; ואם לאו, אינו מצרפן. ד,ו  בהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה, ושיער לבן לתוך המחיה הלכה מחיה, טמאה מפני שיער לבן; הלך שיער לבן, טמא מפני המחיה.  רבי שמעון מטהר, מפני שלא הפכתו הבהרת.  בהרת היא ומחיתה כגריס, ושיער לבן בתוך הבהרת הלכה מחיה, טמאה מפני שיער לבן; הלך שיער לבן, טמא מפני המחיה.  רבי שמעון מטהר, מפני שלא הפכתו בהרת כגריס.  ומודה, שאם יש במקום שיער לבן כגריס, שהוא טמא. ד,ז  בהרת, ובה מחיה ופסיון הלכה מחיה, טמאה מפני הפסיון; הלך הפסיון, טמאה מפני המחיה.  וכן בשיער לבן ובפסיון.  הלכה, וחזרה בסוף שבוע הרי היא כמות שהיית; לאחר הפטור, תיראה כתחילה.  הייתה עזה ונעשת כהה, או כהה ונעשת עזה הרי היא כמות שהיית:  ובלבד, שלא תמעט מארבע מראות.  כנסה ופסתה, או פסתה וכנסה רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין. ד,ח  בהרת כגריס, ופסת כחצי גריס ועוד, והלך מן האום כחצי גריס רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין. ד,ט  בהרת כגריס, ופסת כגריס ועוד הלכה לה האום, רבי עקיבה מטמא; וחכמים אומרין, תיראה כתחילה. ד,י  בהרת כגריס, ופסת כגריס, ונולד לפסיון מחיה או שיער לבן, והלכה לה האום רבי עקיבה מטמא; וחכמים אומרין, תיראה כתחילה. ד,יא  בהרת כחצי גריס, ואין בה כלום נולדה בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת הרי זו להסגיר; בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת נולדה בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת הרי זו להסגיר.  בהרת כחצי גריס, ובה שתי שערות, ונולדה בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת הרי זו להסגיר.  [יא] בהרת כחצי גריס, ואין בה כלום נולדה בהרת כחצי גריס, ובה שתי שערות הרי זו להחליט:  מפני שאמרו, אם בהרת קדמה לשיער לבן, טמא; ואם שיער לבן קדם לבהרת, טהור.  ואם ספק, טמא.  ורבי יהושוע קיהה.   מסכת נגעים פרק ה ה,א  כל ספק נגעים טהור חוץ מזה, ועוד אחר.  ואיזה זה:  זה מי שהייתה בו בהרת כגריס והסגירה, בסוף שבוע והרי היא כסלע ספק שהיא היא, ספק שאחרת באה תחתיה טמא. ה,ב  החליטו בשיער לבן, והלך שיער לבן וחזר שיער לבן, וכן במחיה ובפסיון, בתחילה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור הרי הוא כמות שהיה.  החליטו במחיה, והלכה מחיה וחזרה מחיה, וכן בשיער לבן ובפסיון, בתחילה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור הרי הוא כמות שהיה.  החליטו בפסיון, והלך הפסיון וחזר הפסיון, וכן בשיער לבן, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור הרי הוא כמות שהיה. ה,ג  שיער פקודה עקביה בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין.  איזה הוא שיער פקודה:  מי שהייתה בו בהרת, ובה שיער לבן הלכה הבהרת והניחה שיער לבן במקומו, וחזרה עקביה בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין.  אמר רבי עקיבה, מודה אני בזה שהוא טהור.  ואיזה הוא שיער פקודה:  מי שהייתה בו בהרת כגריס, ובה שתי שערות, והלך הימנה כחצי גריס והניח שיער לבן במקום הבהרת, וחזר.  אמרו לו, כשם שביטלו את דברי עקביה, אף דבריך אינן מקיימין. ה,ד  כל ספק נגעים כתחילה, טהור עד שלא נזקק לטומאה; משנזקק לטומאה, ספקו טמא.  כיצד:  שניים שבאו אצל כוהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע, ואין ידוע באיזה מהן פסת בין באיש אחד בין בשני אנשים, טהור.  רבי עקיבה אומר, באיש אחד, טמא; בשני אנשים, טהור. ה,ה  משנזקק לטומאה, ספקו טמא.  כיצד:  שניים שבאו אצל כוהן, ובזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד שניהן טמאין.  אף על פי שחזרו להיות כסלע וכסלע שניהן טמאין, עד שיחזרו להיות כגריס.  זה הוא שאמרו, משנזקק לטומאה, ספקו טמא.   מסכת נגעים פרק ו ו,א  גופה של בהרת, כגריס הקלקי מרובע.  מקום הגריס, תשע עדשות; מקום עדשה, ארבע שערות.  נמצאו שלושים ושש שערה. ו,ב  בהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה רבת הבהרת, טמאה; נתמעטה, טהורה.  רבת המחיה, טהורה; נתמעטה, טהורה. ו,ג  בהרת כגריס, ובה מחיה פחותה מכעדשה רבת הבהרת, טמאה; נתמעטה, טהורה.  רבת המחיה, טמאה.  נתמעטה, רבי מאיר מטמא; וחכמים מטהרין, שאין הנגע פוסה לתוכה. ו,ד  בהרת יתרה מכגריס, ובה מחיה יתרה מכעדשה רבו או שנתמעטו, טמאין:  ובלבד, שלא יתמעטו מכשיעור. ו,ה  בהרת כגריס, ומחיה כעדשה מקפתה, וחוץ למחיה בהרת הפנימית להסגיר, והחיצונה להחליט; אמר רבי יוסי, אין המחיה סימן טומאה לחיצונה, שהבהרת לתוכה.  נתמעטה והלכה לה רבן גמליאל אומר, אם מבפנים היא כלת סימן פסיון לפנימית, והחיצונה טהורה; ואם מבחוץ, החיצונה טהורה.  רבי עקיבה אומר, בין כך ובין כך, טהורה. ו,ו  אמר רבי שמעון, אימתיי, בזמן שהיא כעדשה מובאת.  הייתה יתרה מכעדשה המותר פסיון לפנימית, והחיצונה טמאה.  היה בה בוהק פחות מכעדשה סימן פסיון לפנימית, ואינו סימן פסיון לחיצונה. ו,ז  עשרים וארבעה ראשי אברים באדם, שאינן מיטמאין משום מחיה:  ראשי אצבעות ידיים ורגליים, ראשי אוזניים, ראש החוטם, וראש הגווייה, וראשי הדדין שבאישה; רבי יהודה אומר, אף של איש.  רבי אלעזר אומר, אף היבולת והדלדולין, אינן מיטמאין משום מחיה. ו,ח  אלו מקומות באדם שאינן מיטמאין בבהרת:  תוך העין, ותוך האוזן, ותוך החוטם, ותוך הפה, והקמטים, והקמטים שבצוואר, תחת הדד, ובית השחי, כף הרגל, והציפורן, הראש, והזקן, השחין והמכווה והקדח המורדין אינן מיטמאין בנגעים, ואינן מצטרפין בנגעים, ואין הנגע פוסה לתוכן, ואינן מיטמאין משום מחיה, ואינן מעכבין את ההופך כולו לבן.  חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכווה והקדח ונעשו צרבה הרי אלו מיטמאין בנגעים, ואינן מצטרפין בנגעים, ואין הנגע פוסה לתוכן, ואינן מיטמאין משום מחיה; אבל מעכבין את ההופך כולו לבן.  הראש והזקן שלא העלו שיער, הדלדולין שבראש ושבזקן נידונין כעור הבשר.   מסכת נגעים פרק ז ז,א  אלו בהרות טהורות:  שהיו בו קודם למתן תורה, בגוי ונתגייר, בקטן ונולד, בקמט ונגלה, בראש ובזקן, בשחין ובמכווה ובקדח המורדין.  חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכווה והקדח ונעשו צרבה טהורין.  הראש והזקן עד שלא העלו שיער, והעלו שיער ונקרחו, השחין והמכווה והקדח עד שלא נעשו צרבה, ונעשו צרבה וחיו רבי אליעזר בן יעקוב מטמא, שתחילתו וסופו טמא; וחכמים מטהרין. ז,ב  נשתנו מראיהן, בין להקל בין להחמיר.  כיצד להקל:  הייתה כשלג ונעשת כסיד ההיכל, וכצמר לבן וכקרום ביצה ונעשת מספחת שאת או מספחת עזה.  כיצד להחמיר:  הייתה כקרום ביצה ונעשת כצמר לבן, כסיד ההיכל וכשלג רבי אלעזר בן עזריה מטהר.  רבי אלעזר חסמא אומר, להקל, טהור; להחמיר, תיראה כתחילה.  רבי עקיבה אומר, בין להקל בין להחמיר, תיראה כתחילה. ז,ג  בהרת, ואין בה כלום כתחילה, בסוף שבוע ראשון יסגיר; בסוף שבוע שני, לאחר הפטור יפטור.  עודהו מסגירו ופוטרו, ונולדו לו סימני טומאה יחליט.  בהרת, ובה סימני טומאה יחליט.  עודהו מחליטו, והלכו להן סימני טומאה כתחילה, בסוף שבוע ראשון יסגיר; בסוף שבוע שני, לאחר הפטור יפטור. ז,ד  התולש סימני טומאה, והכווה את המחיה עובר בלא תעשה.  ולטהרה עד שלא בא אצל הכוהן, טהור; לאחר החלטו, טמא.  אמר רבי עקיבה, שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושוע, כשהולכין לנדווד, בתוך הסגרו, מה הוא:  אמרו לי, לא שמענו.  אבל שמענו, עד שלא בא אצל הכוהן, טהור; לאחר החלטו, טמא.  התחלתי מביא להם ראיות, אחד עומד לפני הכוהן, ואחד בתוך הסגרו טהור, עד שיטמאנו הכוהן.  מאימתיי היא טהרתו רבי אליעזר אומר, כשייוולד לו נגע אחר, ויטהר ממנו.  וחכמים אומרין, עד שתפרח בכולו, או עד שתתמעט בהרתו מכגריס. ז,ה  מי שהייתה בו בהרת, ונקצצה טהורה.  קצצה מתכוון רבי אליעזר אומר, כשייוולד לו נגע אחר, ויטהר ממנו; וחכמים אומרין, עד שתפרח בכולו.  הייתה בראש העורלה, יימול.   מסכת נגעים פרק ח ח,א  הפורח מן הטמא, טהור; חזרו בו ראשי אברים טמא, עד שתתמעט בהרתו מכגריס.  מן הטהור, טמא; חזרו בו ראשי אברים טמא, עד שתחזור בהרתו לכמות שהיית. ח,ב  בהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה פרחה בכולו, ואחר כך הלכה לה המחיה, או שהלכה לה המחיה, ואחר כך פרחה בכולו טהור; נולדה לו מחיה, טמא.  נולד לו שיער לבן רבי יהושוע מטמא, וחכמים מטהרין. ח,ג  בהרת, ובה שיער לבן פרחה בכולו אף על פי ששיער לבן במקומו, טהור; בהרת, ובה פסיון פרחה בכולו, טהור.  וכולן שחזרו בהן ראשי אברים, הרי אלו טמאין.  פרחה במקצתו, טמא; פרחה בכולו, הרי הוא טהור. ח,ד  כל פריחת ראשי אברים שבפריחתן טיהרו טמא כשחזרו, טמאים.  כל חזירת ראשי אברים שבחזירתן טימאו טהור נתכסו, טהור; נתגלו, טמא:  אפילו מאה פעם. ח,ה  כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת, מעכב את הפריחה; וכל שאינו ראוי ליטמא בנגע הבהרת, אינו מעכב את הפריחה.  כיצד:  פרחה בכולו, אבל לא בראש, ובזקן, בשחין במכווה ובקדח המורדין חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכווה והקדח ונעשו צרבה.  פרחה בכולו, אבל לא בכחצי עדשה סמוך לראש, ולזקן, לשחין, ולמכווה, ולקדח, חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכווה והקדח ונעשו צרבה אף על פי שנעשה מקום המחיה בהרת טמא, עד שתפרח בכולו. ח,ו  שתי בהרות, אחת טמאה ואחת טהורה פרחה מזו לזו, ואחר כך פרחה בכולו טהור.  בשפתו העליונה, ובשפתו התחתונה, בשתי אצבעותיו, בשני ריסי עיניו אף על פי מודבקין זה לזה, והן נראין כאחת טהור.  פרחה בכולו, אבל לא בבוהק טמא; חזרו בו ראשי אברים כמין בוהק, טהור.  חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה, רבי מאיר מטמא.  וחכמים אומרין, בוהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה, ואין סימן טומאה בסוף. ח,ז  הבא בכולו לבן, יסגיר; נולד לו שיער לבן, יחליט.  השחירו שתיהן או אחת מהן, הקצירו שתיהן או אחת מהן, נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן, הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן, או חלקן השחין ומחית השחין והמכווה ומחית המכווה והבוהק נולד לו מחיה או שיער לבן, טמא; לא נולד לו לא מחיה ולא שיער לבן, טהור.  וכולן שחזרו בהן ראשי אברים, הרי אלו כמו שהיו.  פרחה במקצתו, טמא; פרחה בכולו, הרי הוא טהור. ח,ח  ואם בכולו פרחה כאחת מתוך הטהרה, טמא; ומתוך הטומאה, טהור.  הטהור מתוך הסגר פטור מן הפריעה, ומן הפרימה, ומן התגלחת, ומן הציפורין; מתוך החלט, חייב בכולן.  זה וזה, מטמאין בביאה. ח,ט  הבא בכולו לבן, ובו מחיה כעדשה, ופרחה בכולו, ואחר כך חזרו בו ראשי אברים רבי ישמעאל אומר, כחזירת ראשי אברים בבהרת גדולה; רבי אלעזר בן עזריה אומר, כחזירת ראשי אברים בבהרת קטנה. ח,י  יש מראה נגעו לכוהן, ונשכר; יש מראה, ומפסיד.  כיצד:  מי שהיה מוחלט, והלכו להן סימני טומאה לא הספיק להראותו לכוהן, עד שפרחה בכולו טהור:  שאילו הראה לכוהן, היה טמא.  בהרת, ואין בה כלום לא הספיק להראותו לכוהן, עד שפרחה בכולו טמא:  שאילו הראה לכוהן, היה טהור.   מסכת נגעים פרק ט ט,א  השחין והמכווה, מיטמאין בשבוע אחד; בשני סימנין, בשיער לבן ובפסיון.  איזה הוא השחין:  לקה בעץ באבן בגפת או במי טבריה כל שאינו מחמת האש, זה הוא שחין.  איזו היא מכווה:  נכווה בגחלת או ברמץ כל שהוא מחמת האש, זו היא מכווה. ט,ב  השחין והמכווה אינן מצטרפין זה עם זה, ואינן פוסין מזה לזה, ואינן פוסין בעור הבשר, ולא עור הבשר פוסה לתוכן.  היו מורדין, טהורין.  עשו קרום כקליפת השום, זו היא "צרבת השחין" (ויקרא יג,כג) האמורה בתורה.  חזרו וחיו אף על פי שמקומן צלקת, נידונין כעור הבשר. ט,ג  שאלו את רבי אליעזר, מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע, ומקומה צרבת השחין.  אמר להם, יסגיר.  אמרו לו, למה:  לגדל שיער לבן, אינה ראויה; ולפסיון, אינה פוסה; ולמחיה, אינה מיטמאה.  אמר להן, שמא תכנוס, ותפסה.  אמרו לו, והלוא מקומה כגריס.  אמר להן, לא שמעתי.  אמר לו רבי יהודה בן בתירה, אלמד בו.  אמר לו, אם לקיים דברי חכמים, הין.  אמר לו, שמא ייוולד לו שחין אחר חוצה לו, ויפסה לתוכו.  אמר לו, חכם גדול אתה, שקיימת דברי חכמים.   מסכת נגעים פרק י י,א  הנתקים, מיטמאין בשני שבועות; בשני סימנין, בשיער צהוב דק ובפסיון.  בשיער צהוב דק, לקוי קצר, דברי רבי עקיבה; רבי יוחנן בן נורי אומר, אפילו ארוך.  אמר רבי יוחנן בן נורי, מה הלשון אומר דק מקל זה, דק קנה זה, דק לקוי קצר, או דק לקוי ארוך.  אמר לו רבי עקיבה, עד שאנו למדין מן הקנה, נלמוד מן השיער:  דק שיערו של פלוני דק לקוי קצר, ולא דק לקוי ארוך. י,ב  שיער צהוב דק מטמא מכונס, ומפוזר, מבוצר, ושלא מבוצר, הפוך, ושלא הפוך, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר, אינו מטמא אלא הפוך.  אמר רבי שמעון, ודין הוא, מה אם שיער לבן, שאין שיער אחר מציל מידו, אינו מטמא אלא הפוך שיער צהוב דק, שיש שיער אחר מציל מידו, אינו דין שלא יטמא אלא הפוך.  אמר רבי יהודה, כל מקום שצריך לומר הפוך, אמר הפוך; אבל הנתק שנאמר בו "ולא היה בו שיער צהוב" (ויקרא יג,לב) מטמא הפוך, ושלא הפוך. י,ג  הצומח מציל מיד שיער צהוב, ומיד הפסיון, מכונס, ומפוזר, מבוצר, ושלא מבוצר.  המשואר מציל מיד שיער צהוב, ומיד הפסיון, מכונס, ומפוזר, ומבוצר.  ואינו מציל מן הצד, עד שיהא רחוק מן הקמה מקום שתי שערות.  שתי שערות אחת צהובה ואחת שחורה, אחת צהובה ואחת לבנה אינן מצילות. י,ד  שיער צהוב שקדם את הנתק, טהור; רבי יהודה מטמא.  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, לא מטמא, ולא מציל; רבי שמעון אומר, כל שאינו סימן טומאה בנתק, הרי הוא סימן טהרה בנתק. י,ה  כיצד מגלחין את הנתק:  מגלח חוצה לו; ומניח שתי שערות סמוך לו, כדי שיהא ניכר אם פסה.  החליטו בשיער צהוב, והלך שיער צהוב, וחזר שיער צהוב, וכן בפסיון, בתחילה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור הרי הוא כמות שהיה.  החליטו בפסיון, והלך הפסיון וחזר הפסיון, וכן בשיער צהוב, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור הרי הוא כמות שהיה. י,ו  שני נתקים זה בצד זה, ושיטה של שיער מפסקת בינתיים נפרץ ממקום אחד, טמא; משני מקומות, טהור.  וכמה תהא הפרצה, מקום שתי שערות.  נפרץ ממקום אחד כגריס, טמא. י,ז  שני נתקים זה לפנים מזה, ושיטה של שיער מפסקת ביניהן נפרץ ממקום אחד, טמא; משני מקומות, טהור.  וכמה תהא הפרצה, מקום שתי שערות.  נפרץ ממקום אחד כגריס, טהור. י,ח  מי שהיה בו נתק, ובו שיער צהוב טמא.  נולד לו שיער שחור, טהור; אף על פי שהלך לו שיער שחור, טהור.  רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, כל נתק שטהר שעה אחת, אין לו טומאה לעולם; רבי שמעון אומר, כל שיער צהוב שטהר שעה אחת, אין לו טומאה לעולם. י,ט  מי שהיה בו נתק כגריס, וניתק כל ראשו טהור.  הראש והזקן, אין מעכבין זה את זה, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר, מעכבין זה את זה.  אמר רבי שמעון, ודין הוא, ומה אם עור הפנים ועור הבשר, שיש דבר אחר מפסיק ביניהן, מעכבין זה את זה הראש והזקן, שאין דבר אחר מפסיק ביניהן, אינו דין שיעכבו זה את זה.  הראש והזקן אינן מצטרפין זה עם זה, ואין פוסין מזה לזה.  איזה הוא הזקן, מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת. י,י  הקרחת והגבחת, מיטמאות בשני שבועות; בשני סימנין, במחיה ובפסיון.  איזו היא קרחת אכל נשם, סך נשם, מכה שאינה ראויה לגדל את השיער.  ואיזו היא קרחת מן הקודקוד שופע לאחוריו, עד פיקה של צוואר; איזו היא גבחת מן הקודקוד שופע לפניו, עד כנגד השיער מלמעלן.  הקרחת והגבחת אינן מצטרפות זו עם זו, ואינן פוסות מזו לזו.  רבי יהודה אומר, אם יש שיער ביניהן, אינן מצטרפות; ואם לאו, הרי אלו מצטרפות.   מסכת נגעים פרק יא יא,א  כל הבגדים מיטמאין בנגעים, חוץ משל גויים.  הלוקח בגדים מן הגויים, ייראו כתחילה.  עורות הים, אינן מטמאין בנגעים; חיבר להם מן הגדל בארץ אפילו חוט, אפילו משיחה, דבר שהוא מקבל טומאה טמא. יא,ב  צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים, אינו מיטמא בנגעים; ואם רוב מן הרחלים, מיטמא בנגעים; מחצה למחצה, מיטמא בנגעים.  וכן הפשתן והקנבס שטרפן זה בזה. יא,ג  העורות והבגדים הצבועין, אינן מיטמאין בנגעים.  הבתים בין צבועין ובין שאינן צבועין, מיטמאין בנגעים, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, העורות כבתים.  רבי שמעון אומר, הצבועין בידי שמיים, מיטמאין; ובידי אדם, אינן מיטמאין. יא,ד  בגד ששתייו צבוע וערבו לבן, ערבו צבוע ושתייו לבן הכול הולך אחר הנראה.  הבגדים מיטמאין בירקרק שבירוקין, ובאדמדם שבאדומין.  היה ירקרק ופסה אדמדם, אדמדם ופסה ירקרק טמא.  נשתנה ופסה, נשתנה ולא פסה כאילו לא נשתנה; רבי יהודה אומר, ייראה כתחילה. יא,ה  העומד בראשון, יכבס ויסגיר; העומד בשני, יישרף.  הפוסה בזה ובזה, יישרף.  הכהה בתחילה רבי ישמעאל אומר, יכבס ויסגיר; וחכמים אומרין, אינו זקוק לו.  הכהה בראשון, יכבס ויסגיר; הכהה בשני קורעו, ושורף מה שקרע.  וצריך מטלית; רבי נחמיה אומר, אינו צריך מטלית. יא,ו  חזר נגע על הבגד, מציל את המטלית; חזר על המטלית, שורף את הבגד.  הטולה מן המוסגר בטהור חזר נגע על הבגד, שורף את המטלית; חזר על המטלית הבגד הראשון יישרף, והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין. יא,ז  קייטא שיש בה פסיפסין צבועים ולבנים, פוסין מזה לזה.  שאלו את רבי אליעזר, והרי הוא פסיפס יחידי.  אמר להן, לא שמעתי.  אמר לו רבי יהודה בן בתירה, אלמד בו.  אמר לו, אם לקיים דברי חכמים, הין.  אמר לו, שמא יעמוד בו שני שבועות, והעומד בבגדים שני שבועות טמא.  אמר לו, חכם גדול אתה, שקיימת דברי חכמים.  הפסיון הסמוך, כל שהוא; והרחוק, כגריס; והחוזר, כגריס. יא,ח  השתי והערב, מיטמאין בנגעים מיד.  רבי יהודה אומר, השתי, משיישלק; והערב, מיד.  והאונין של פשתן, משיתלבנו.  וכמה יהא בפקעת, ותהא מיטמא בנגעים:  כדי לארוג הימנה שלוש על שלוש, שתי וערב אפילו כולה שתי, אפילו כולה ערב.  הייתה פסיקות, אינה מיטמא בנגעים; רבי יהודה אומר, אפילו פסיקה אחת וקשרה, אינה מיטמא בנגעים. יא,ט  המעלה מן הפקעת לחברתה, מן הסליל לחברו, מן הכובד העליונה לכובד התחתונה, וכן שני דפי חלוק שנראה נגע באחד מהן הרי השני טהור.  בנפש המסכת, ובשתי העומד הרי אלו מיטמאין בנגעים מיד; רבי שמעון אומר, השתי אם היה רצוף, מיטמא. יא,י  נראה בשתי העומד, האריג טהור; נראה באריג, השתי העומד טהור.  נראה בסדין, שורף את הנימין; נראה בנימין, הסדין טהור.  חלוק שנראה בו נגע מציל את האומריות שבו, אפילו הן ארגמן. יא,יא  כל הראוי ליטמא טמא מת אף על פי שאינו ראוי ליטמא מדרס, מיטמא בנגעים:  כגון קלע של ספינה, ווילון, ושביס של סבכה, ומטפחות ספרים, וגלגילון, ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רוחב כגריס הרי אלו מיטמאין בנגעים.  סגוס שנראה בו נגע רבי אליעזר בן יעקוב אומר, עד שייראה באריג ובמוכין.  החמת והתורמל נראין כדרכן, ופוסה מתוכו לאחוריו, ומאחוריו לתוכו. יא,יב  בגד המוסגר שנתערב באחרים, כולן טהורין; קצצו, ועשאו מוכין טהור, ומותר בהניתו.  והמוחלט שנתערב באחרים, כולן טמאין; קצצו, ועשאו מוכין טמא, ואסור בהניתו.   מסכת נגעים פרק יב יב,א  כל הבתים מיטמאין בנגעים, חוץ משל גויים.  הלוקח בתים מן הגויים, ייראו כתחילה.  בית עגול, בית טריגון, בית הבנוי בספינה, ובאסכריה, על ארבע קורות אינו מיטמא בנגעים; אם היה מרובע אפילו על ארבעה עמודים, מטמא. יב,ב  בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש, אחד בסלע, ואחד בלבנים, ואחד בעפר טהור.  בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר, ונראה בו נגע, ואחר כך הביא בו אבנים ועצים ועפר טהור.  וכן בגד שלא ארג בו שלוש על שלוש, ונראה בו נגע, ואחר כך ארג בו שלוש על שלוש טהור.  אין הבית מיטמא בנגעים, עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר. יב,ג  וכמה אבנים יהיו בו רבי ישמעאל אומר, ארבע; רבי עקיבה אומר, שמונה:  שרבי ישמעאל אומר, עד שייראה כשני גריסין, על שתי אבנים או על אבן אחת; רבי עקיבה אומר, עד שייראה כשני גריסין על שתי אבנים, ולא על אבן אחת.  רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, עד שייראה כשני גריסין, על שתי אבנים, בשני כתלים בזווית, אורכו כשני גריסין ורוחבו כגריס. יב,ד  עצים, כדי ליתן תחת השקוף; רבי יהודה אומר, כדי לעשות סנדל לאחורי השקוף.  עפר, כדי ליתן בין פצים לחברו.  קירות האיבוס, וקירות המחיצה אינן מיטמאין בנגעים.  ירושלים, וחוצה לארץ אינן מיטמאין בנגעים. יב,ה  כיצד ראיית הבית:  "ובא אשר לו הבית, והגיד לכוהן לאמור:  כנגע, נראה לי בבית" (ויקרא יד,לה).  אפילו תלמיד חכמים ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר, נגע נראה לי בבית; אלא "כנגע, נראה לי בבית".  "וציווה הכוהן ופינו את הבית" (ויקרא יד,לו) אפילו חבילי עצים, אפילו חבילי קנים, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר, עסק הוא לפינוי.  אמר רבי מאיר, וכי מה מטמא לו:  אם תאמר כלי עציו, ובגדיו, ומתכתו מטבילן, והן טהורין.  ועל מה חסה התורה על כלי חרסו, ועל פכו, ועל טפייו.  אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב; אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו.  אם כך על של רשע, קל וחומר על של צדיק. יב,ו  אינו הולך לתוך ביתו, ומסגיר, ואינו עומד בתוך הבית שהנגע בתוכו, ומסגיר; אלא עומד על פתח הבית שהנגע בתוכו, ומסגיר:  שנאמר "ויצא הכוהן מן הבית, אל פתח הבית; והסגיר את הבית, שבעת ימים" (ויקרא יד,לח).  בא בסוף שבוע, וראה אם פסה "וציווה, הכוהן, וחילצו את האבנים, אשר בהן הנגע" (ויקרא יד,מ).  "ולקחו אבנים אחרות, והביאו אל תחת האבנים; ועפר אחר ייקח, וטח את הבית" (ויקרא יד,מב).  אינו נוטל אבנים מצד זה, ומביא לזה, ולא עפר מצד זה, ומביא לזה, ולא סיד מכל מקום.  אינו מביא לא אחת תחת שתיים, ולא שתיים תחת אחת; אלא מביא שתיים תחת שתיים, שתיים תחת שלוש, שלוש תחת ארבע.  מכאן אמרו, אוי לרשע ואוי לשכנו:  שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים; אבל הוא לבדו מביא את העפר שנאמר "ועפר אחר ייקח, וטח את הבית", אין חברו מטפל עימו בטיחה. יב,ז  בא בסוף שבוע, וראה:  אם חזר, "ונתץ את הבית, את אבניו ואת עציו, ואת, כל עפר הבית; והוציא אל מחוץ לעיר, אל מקום טמא" (ויקרא יד,מה).  הפסיון הסמוך, כל שהוא; והרחוק, כגריס; והחוזר בבתים, כשני גריסין.   מסכת נגעים פרק יג יג,א  עשרה בתים הן:  הכהה בראשון, וההולך לו קולפו, והוא טהור.  הכהה בשני, וההולך לו קולפו, והוא טעון ציפורים.  הפוסה בראשון חולץ, וקוצה, וטח; ונותן לו שבוע:  חזר, ניתץ; לא חזר, טעון ציפורים.  עמד בראשון, ופסה בשני חולץ, וקוצה, וטח; ונותן לו שבוע:  חזר, ניתץ; לא חזר, טעון ציפורים.  עמד בזה ובזה חולץ, וקוצה, וטח; ונותן לו שבוע.  חזר, ניתץ; לא חזר, טעון ציפורים.  אם עד שלא טיהרו בציפורים, נראה בו נגע הרי זה יינתץ; ואם משטיהרו בציפורים, נראה בו נגע ייראה כתחילה. יג,ב  האבן שבזווית בזמן שהוא חולץ, חולץ את כולה; בזמן שהוא נותץ נותץ את שלו, ומניח את של חברו.  נמצא חומר בחליצה מבנתיצה.  רבי אלעזר אומר, בית הבנוי ראש ופתין נראה בראש, נוטל את כולו; נראה בפתין נוטל את שלו, ומניח את של חברו. יג,ג  בית שנראה בו נגע, והייתה עלייה על גביו נותן את הקורות לעלייה; נראה בעלייה, נותן את הקורות לבית.  לא הייתה עלייה על גביו אבניו ועציו ועפרו, נתצין עימו.  ומציל על המלבנים, ועל שריגי החלונות; רבי יהודה אומר, מלבן הבנוי על גביו, ניתץ עימו.  אבניו ועציו ועפרו, מטמאין כזית; רבי אלעזר חסמא אומר, במה שהן. יג,ד  בית המוסגר, מטמא מתוכו; והמוחלט, מתוכו ומאחוריו.  זה וזה, מטמאין בביאה. יג,ה  הבונה מן המוסגר בטהור, וחזר נגע לבית חולץ את האבנים; חזר על האבנים הבית הראשון יינתץ, והאבנים ישמשו את הבית השני בסימנין. יג,ו  בית שהוא מסך על גבי בית מנוגע, וכן אילן שהוא מסך על גבי בית מנוגע הנכנס לחיצון, טהור, דברי רבי אלעזר בן עזריה; אמר רבי אלעזר, מה אם אבן אחת הימנו מטמא בביאה, הוא עצמו לא יטמא בביאה. יג,ז  הטמא עומד תחת האילן, והטהור עובר טמא.  הטהור עומד תחת האילן, והטמא עובר טהור; אם עמד, טמא.  וכן באבן המנוגעת, טהור; אם הניחה, הרי זה טמא. יג,ח  טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא, נטמא; וטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור, טימאהו.  טלית טהורה שהכניס ממנה שלוש על שלוש לבית טמא, נטמאת; וטמאה שהכניס ממנה אפילו כזית לבית טהור, טימאתו. יג,ט  מי שנכנס לבית מנוגע כליו על כתפו, וסנדליו וטבעותיו בידו הוא והן טמאין מיד.  היה לבוש בכליו, וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידו הוא טמא מיד; והן טהורין עד שישהה כדי אכילת פרס פת חיטין ולא פת שעורין, מסב ואוכלה בלפתן. יג,י  היה עומד בפנים, ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידו אם שהה כדי אכילת פרס, טמאות.  היה עומד בחוץ, ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידו רבי יהודה מטמא מיד; וחכמים אומרין, עד שישהה כדי אכילת פרס.  אמרו לו לרבי יהודה, מה אם בזמן שכל גופו טמא, לא יטמא את שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס אף בזמן שאין כל גופו טמא, לא יטמא את שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס. יג,יא  מצורע שנכנס לבית כל הכלים ששם טמאין, אפילו עד הקורות; רבי שמעון אומר, עד ארבע אמות.  כלים, מיד טמאין; רבי יהודה אומר, אם שהה כדי הדלקת הנר. יג,יב  נכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, על רוחב ארבע אמות; נכנס ראשון, ויוצא אחרון.  כל המציל צמיד פתיל באוהל המת, מציל צמיד פתיל בבית המנוגע; כל המציל מכוסה באוהל המת, מציל מכוסה בבית המנוגע, דברי רבי מאיר.  רבי יוסי אומר, כל המציל צמיד פתיל באוהל המת, מציל מכוסה בבית המנוגע; כל המציל מכוסה באוהל המת אפילו מגולה בבית המנוגע, טהור.   מסכת נגעים פרק יד יד,א  כיצד מטהרין את המצורע:  היה מביא פיילי של חרס חדשה, ונותן לתוכה רביעית מים חיים, ומביא שתי ציפורים דרור.  ושוחט את אחת מהן על כלי חרס, ועל מים חיים; וחופר וקוברה בפניו.  ונוטל עץ ארז ואיזוב ושני תולעת, וכרכן בשיירי הלשון, והקיף להן ראשי גפיים וראש הזנב של שנייה.  וטבל, והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע; ויש אומרים, על מצחו.  וכך היה מזה על השקוף שבבית, מבחוץ. יד,ב  בא לו לשלח את הציפור החיה אינו הופך את פניו לא לים, ולא לעיר, ולא למדבר:  שנאמר "ושילח את הציפור החיה, אל מחוץ לעיר אל פני השדה" (ויקרא יד,נג; וראה ויקרא יד,ז).  בא לו לגלח את המצורע; העביר תער על כל בשרו, וכיבס בגדיו, וטבל.  וטהר מלטמא בביאה, והרי הוא מטמא כשרץ; ונכנס לפנים מן החומה, מנודה מביתו שבעת ימים, ואסור בתשמיש המיטה. יד,ג  ביום השביעי, מגלחו תגלחת שנייה כתגלחת הראשונה, וכיבס בגדיו, וטבל.  וטהר מלטמא כשרץ, והרי הוא טבול יום, אוכל במעשר.  העריב שמשו, אוכל בתרומה; הביא כפרתו, אוכל בקודשים.  נמצאו שלוש טהרות למצורע, ושלוש טהרות ליולדת. יד,ד  שלושה מגלחין, ותגלחתן מצוה הנזיר, והמצורע, והלויים.  וכולן שגלחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות לא עשו כלום. יד,ה  שתי ציפורים מצותן שיהו שוות במראה, ובקומה, ובדמים, ולקיחתן כאחת; אף על פי שאינן שוות, כשרות.  לקח אחת היום, ואחת למחר כשרות.  שחט את אחת מהן, ונמצאת שלא דרור ייקח זוג לשנייה; הראשונה מותרת באכילה.  שחטה, ונמצאת טריפה ייקח זוג לשנייה; הראשונה מותרת בהנאה.  נשפך הדם, תמות המשתלחת; מתה המשתלחת, יישפך הדם. יד,ו  מצות עץ ארז אורכו אמה, ועובייו כרביע כרעי המיטה:  אחד לשניים, ושניים לארבעה.  מצות איזוב לא איזוביון, ולא איזוב כוחלי, ולא איזוב רומי, ולא איזוב מדברי, ולא כל איזוב שיש לו שם לווי. יד,ז  ביום השמיני, מביא שלוש בהמות חטאת, ואשם, ועולה; והדל היה מביא חטאת העוף, ועולת העוף. יד,ח  בא לו אצל האשם, וסמך שתי ידיו עליו; ושחטו, וקיבלו שני כוהנים את דמו אחד בכלי, ואחד ביד.  זה שקיבל בכלי, בא וזורקו על גבי המזבח; וזה שקיבל ביד, בא לו אצל המצורע.  ומצורע טבל בלשכת המצורעין, בא ועמד בשער ניקנור; רבי יהודה אומר, לא היה צריך טבילה. יד,ט  הכניס ראשו, ונתן על תנוך אוזנו; ידו, ונתן על בוהן ידו; רגלו, ונתן על בוהן רגלו.  רבי יהודה אומר, שלושתן היה מכניס כאחת.  אין לו בוהן יד, בוהן רגל, אוזן ימנית אין לו טהרה עולמית; רבי אליעזר אומר, נותן הוא על מקומן.  רבי שמעון אומר, אם נתן על של שמאל, יצא. יד,י  נטל מלוג השמן, ויצק לתוך כפו של חברו; ואם יצק לתוך כף עצמו, יצא.  טבל והזה שבע פעמים, כנגד בית קודש הקודשים, על כל הזיה, טבילה.  בא לו אצל המצורע; מקום שהוא נותן את הדם, שם הוא נותן את השמן שנאמר "אל מקום דם האשם.  והנותר, מן השמן אשר על כף הכוהן, ייתן, על ראש המיטהר לכפר" (ראה ויקרא יד,כח-כט).  אם נתן, כיפר.  ואם לא נתן, לא כיפר, דברי רבי עקיבה.  רבי יוחנן בן נורי אומר, שיירי מצוה הן:  בין שנתן, בין שלא נתן כיפר; ומעלין עליו, כאילו לא כיפר.  חסר הלוג עד שלא יצק, ימלאנו; משיצק, יביא אחר כתחילה, דברי רבי יעקוב.  רבי שמעון אומר, חסר הלוג עד שלא נתן, ימלאנו; משנתן, יביא אחר כתחילה. יד,יא  מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר, או עשיר והעני הכול הולך אחר החטאת, דברי רבי שמעון; רבי יהודה אומר, אחר האשם. יד,יב  מצורע עני שהביא קרבן עשיר, יצא; ועשיר שהביא קרבן עני, לא יצא.  מביא אדם על ידי בנו, על ידי בתו, על ידי עבדו ושפחתו קרבן עני, ומאכילן בזבחים; רבי יהודה אומר, אף על ידי אשתו מביא קרבן עשיר, וכן כל קרבן שהיא חייבת. יד,יג  שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן קרב קרבנו של אחד מהן, ומת אחד מהן זו שאלו אנשי אלכסנדריה את רבי יהושוע.  אמר להן, יכתוב נכסיו לאחר, ויביא קרבן עני.     מסכת פרה פרק א א,א  רבי אליעזר אומר, עגלה, בת שנתה; ופרה, בת שתיים.  וחכמים אומרין, עגלה, בת שתיים; ופרה, בת שלוש או בת ארבע.  רבי מאיר אומר, אף בת חמש; וכשרה זקנה, אלא שאין ממתינין לה, שמא תשחיר, שלא תפסל.  אמר רבי יהושוע, לא שמעתי אלא שלשית.  אמרו לו, מה הלשון שלשית.  אמר להם, כך שמעתי סתם.  אמר בן עזאי, אני אפרש:  אם אומר אתה שלישית, לאחרות במניין; וכשאתה אומר שלשית, בת שלוש שנים.  כיוצא בו אמר, כרם רבעי.  אמרו לו, מה הלשון רבעי.  אמר להם, כך שמעתי סתם.  אמר בן עזאי, אני אפרש:  אם אומר אתה רביעי, לאחרים במניין; וכשאתה אומר רבעי, בן ארבע שנים.  כיוצא בו אמר, האוכל בבית המנוגע פרס משלוש לקב.  אמרו לו, אמור משמונה עשר לסאה.  אמר להם, כך שמעתי סתם.  אמר בן עזאי, אני אפרש:  אם אומר אתה משלוש לקב, אין בו חלה; כשאתה אומר משמונה עשר לסאה, מיעטתו חלתו. א,ב  רבי יוסי הגלילי אומר, פרים בני שתיים, שנאמר "ופר שני בן בקר, תיקח לחטאת" (במדבר ח,ח); וחכמים אומרין, אף בני שלוש.  רבי מאיר אומר, אף בני ארבע ובני חמש, כשרים; אלא שאין מביאין זקנים, מפני הכבוד. א,ג  כבשים, בני שנה; ואילים, בני שתיים.  כולם מיום ליום.  בן שלושה עשר חודש אינו כשר לא לאיל, ולא לכבש.  רבי טרפון קוראהו פלגס; בן עזאי קוראהו נוקד; רבי ישמעאל קוראהו פרבר יגמא.  הקריבו, והביא עליו נסכי איל לא יעלה לו מזבחו.  בן שלושה עשר חודש ויום אחד, הרי זה איל. א,ד  חטאת הציבור ועולותיהן, חטאת היחיד אשם נזיר ואשם מצורע כשרין מיום שלושים והלאה, ואף ביום שלושים; ואם הקריבן ביום השמיני, כשרין.  נדרים ונדבות, הבכור והמעשר והפסח כשרין מיום שמיני והלאה, ואף ביום שמיני.   מסכת פרה פרק ב ב,א  רבי אליעזר אומר, פרת חטאת המעוברת, כשרה; וחכמים פוסלין.  רבי אליעזר אומר, אינה נלקחת מן הגוי; וחכמים מכשירין.  ולא זו בלבד, אלא כל קרבנות הציבור והיחיד, באין מהארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ. ב,ב  פרה שקרניה וטלפיה שחורים, יגוד.  גלגל העין והשיניים והלשון, אינן פוסלין בפרה; והננסת, כשרה.  הייתה בה יבולת וחתכה, רבי יהודה פוסל; רבי שמעון אומר, כל מקום שניטל, ולא העלה מקומו שיער אדום פסולה. ב,ג  יוצא דופן, ואתנן, ומחיר פסולה; רבי אליעזר מכשיר שנאמר "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב, בית ה' אלוהיך" (דברים כג,יט), ואין זו ביאה לבית.  כל המומין הפוסלין במוקדשין, פוסלין בפרה.  רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה, עבר בה את הנהר, קיפל עליה את המוסרה, נתן טליתו עליה פסולה; אבל קשרה במוסרה, עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק, פרס טליתו עליה מפני הזבובים כשרה.  זה הכלל כל שהוא לצורכה, כשרה; לצורך אחר, פסולה. ב,ד  שכן עליה העוף, כשרה.  עלה עליה הזכר, פסולה.  רבי יהודה אומר, אם העלהו, פסולה; ואם מעצמו, כשרה. ב,ה  היו בה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומה אחת, פסולה; רבי יהודה אומר, אפילו בתוך כוס אחד.  היו בתוך שני כוסות, והן מוכיחות זו את זו פסולה.  רבי עקיבה אומר, אפילו ארבע, ואפילו חמש, והן מפוזרות יתלוש.  רבי אליעזר אומר, אפילו חמישים.  רבי יהושוע בן בתירה אומר, אפילו אחת בראשה, ואחת בזנבה פסולה.  היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר, עיקרן משחיר וראשן מאדים הכול הולך אחר הנראה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אחר העיקר.   מסכת פרה פרק ג ג,א  שבעת ימים קודם לשריפת הפרה, מפרישין כוהן השורף את הפרה מביתו, ללשכה שעל פני הבירה, צפונה מזרחה; ובית אבן הייתה נקראת.  ומזין עליו כל שבעת הימים, מכל החטאות שהיו שם; רבי יוסי אומר, לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד.  רבי חנניה סגן הכוהנים אומר, על הכוהן השורף את הפרה, מזין עליו כל שבעת הימים; ועל של יום הכיפורים, לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד. ג,ב  חצרות היו בירושלים, בנויות על גבי הסלע, ותחתיהן חלול, מפני קבר התהום.  ומביאים נשים עוברות; ויולדות שם, ומגדלות שם את בניהן.  ומביאין שוורים, ועל גביהן דלתות; ותינוקות יושבין על גביהן, וכוסות של אבן בידם.  הגיעו לשלוח ירדו ומילאום, ועלו וישבו על גביהן.  רבי יוסי אומר, ממקומו היה משלשל וממלא.  [ג] באו להר הבית, וירדו הר הבית והעזרות, ותחתיהן חלול, מפני קבר התהום.  ובפתח העזרה, היה מתוקן קלל של חטאת; ומביאין זכר של רחלים, וקושרין חבל בין קרניו, וקושרין מקל מסובך בראשו של חבל, וזורקו לתוך הקלל, ומכה את הזכר, ונרתע לאחריו, ונוטל ומקדש, כדי שייראה על פני המים.  רבי יוסי אומר, אל תיתנו מקום למינים לרדות, אלא הוא נוטל ומקדש. ג,ג  [ד] לא היו עושין לא חטאת על גב חטאת, ולא תינוק על גב חברו; וצריכין היו התינוקות להזות, דברי רבי יוסי הגלילי.  רבי עקיבה אומר, לא היו צריכין להזות. ג,ד  [ה] לא מצאו משבע עושין משש, ומחמש, מארבע, ומשלוש, משתיים, ומאחת.  ומי עשאן:  הראשונה, עשה משה; והשנייה, עשה עזרא; וחמש, מעזרא והילך, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, שבע מעזרא והילך.  מי עשאן:  שמעון הצדיק ויוחנן כוהן גדול, עשו שתיים שתיים; אליהועיניי בן הקף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי, עשו אחת אחת. ג,ה  [ו] וכבש היו עושין מהר הבית להר המשחה, כיפין על גבי כיפין, כיפה כנגד האוטם, מפני קבר התהום שבו כוהן שורף את הפרה, ופרה וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה. ג,ו  [ז] לא הייתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עימה שחורה, שלא יאמרו שחורה שחטו; ולא אדומה, שלא יאמרו שתיים שחטו.  רבי יוסי אומר, לא משום זה; אלא משום שנאמר "והוציא אותה" (במדבר יט,ג), לבדה.  זקני ישראל היו מקדימין ברגליהם להר המשחה, ובית טבילה היה שם.  ומטמאין היו את הכוהן השורף את הפרה, מפני הצדוקיין שלא יהו אומרין במעורבי שמש הייתה נעשית. ג,ז  [ח] סמכו ידיהם עליו, ואומרין לו, אישי כוהן גדול, טבול אחת; ירד וטבל, ועלה ונסתפג.  ועצים מסודרין היו שם, עצי ארזים ארנים וברושים, ועצי תאנה חלקה; עושין אותה כמין מגדל, ומפתחין בה חלונות, וחזיתה מערבה. ג,ח  [ט] כפתוה בחבל של מגג; נתנוה על גבי המערכה, ראשה לדרום ופניה למערב.  הכוהן עומד במזרח, ופניו למערב; שחט בימינו, וקיבל בשמאלו.  רבי יהודה אומר, בימינו היה מקבל, ונותן לשמאלו, ומזה בימינו.  טבל והזה שבע פעמים, כנגד בית קודש הקודשים, על כל הזיה, טבילה.  גמר מלהזות, קינח את ידיו בגופה של פרה.  ירד והצית את האש באליתות; רבי עקיבה אומר, בחרייות. ג,ט  [י] נקרעה; ועמד חוץ מגיתה, ונטל עץ ארז ואיזוב ושני תולעת.  אמר להם, עץ ארז זה, עץ ארז זה; איזוב זה, איזוב זה; שני תולעת זה, שני תולעת זה:  שלושה פעמים על כל דבר ודבר.  והן אומרין לו, הין הין הין. ג,י  [יא] כרכן בשיירי הלשון, והשליך לתוך שריפתה.  נשרפה חובטין אותה במקלות, וכוברין אותה בכברות.  רבי ישמעאל אומר, במקבות של אבן ובכברות של אבן הייתה נעשית.  שחור שיש בו אפר, כותשין אותו; ושאין בו, מניחין אותו.  עצם בין כך ובין כך, היה נכתש.  וחולקין אותו שלושה חלקים אחד ניתן בחיל, ואחד ניתן בהר המשחה, ואחד היה מתחלק לכל המשמרות.   מסכת פרה פרק ד ד,א  פרת חטאת ששחטה שלא לשמה, קיבל והזה שלא לשמה, או לשמה ושלא לשמה, או שלא לשמה ולשמה פסולה; רבי אלעזר מכשיר.  ושלא רחוץ ידיים ורגליים, פסולה; רבי אלעזר מכשיר.  שלא בכוהן גדול, פסולה; ורבי יהודה מכשיר.  ובמחוסר בגדים, פסולה.  ובכלי לבן הייתה נעשית. ד,ב  שרפה חוץ מגיתה, או בשתי גיתות, או ששרף שתיים בגת אחת פסולה.  הזה, ולא כיוון כנגד הפתח פסולה.  הזה משישית שביעית, וחזר והזה שביעית פסולה; משביעית שמינית, וחזר והזה שמינית כשרה. ד,ג  שרפה שלא בעצים, או בכל עצים, אפילו בקש, אפילו בגבבה כשרה.  הפשיטה וניתחה, כשרה.  שחטה על מנת לאכול מבשרה, או לשתות מדמה כשרה.  רבי אלעזר אומר, אין המחשבה פוסלת בפרה. ד,ד  כל העסוקין בפרה, מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים, ופוסלין אותה במלאכה.  אירע בה פסול בשחיטתה, אינה מטמא בגדים.  אירע בה בהזיתה כל שעוסק בה לפני פסולה, מטמא בגדים; ולאחר פסולה, אינו מטמא בגדים.  נמצא חומרה קולה.  לעולם מועלין בה, ומרבין לה עצים, ומעשיה ביום, ובכוהן, והמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר.  והמלאכה פוסלת במים, עד שיטילו את האפר.   מסכת פרה פרק ה ה,א  המביא כלי חרס לחטאת טובל, ולן על הכבשן; רבי יהודה אומר, אף מן הבית הוא מביא, וכשר שהכול נאמנין על החטאת.  ובתרומה, פותח את הכבשן ונוטל.  רבי שמעון אומר, מן הסדר השני; רבי יוסי אומר, מן הסדר השלישי. ה,ב  המטביל כלי לחטאת במים שאינן ראויין לקדש, צריך לנגב; במים שהן ראויין לקדש, אינו צריך לנגב.  אם לאסוף לתוכו מים מקודשין בין כך ובין כך, צריך לנגב. ה,ג  קירויה שהטבילוה במים שהן ראויין לקדש, מקדשין בה עד שתיטמא; נטמאה, אין מקדשין בה.  רבי יהושוע אומר, אם מקדש בה בתחילה, אף בסוף; אם אינו מקדש בה בסוף, אף לא בתחילה.  בין כך ובין כך, לא יאסוף לתוכה מים מקודשין. ה,ד  שפופרת שחתכה לחטאת רבי אליעזר אומר, יטביל מיד; רבי יהושוע אומר, יטמא ויטביל.  הכול כשרין לקדש, חוץ מחירש שוטה וקטן; רבי יהודה מכשיר בקטן, ופוסל באישה ובאנדרוגינוס. ה,ה  בכל הכלים מקדשין אפילו בכלי גללים, בכלי אדמה, בכלי אבנים; ובספינה, מקדשין בה.  ואין מקדשין לא בדופנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא במגופת החבית, ולא בחופניו מפני שאין ממלאין, ואין מקדשין, ואין מזין מי חטאת, אלא בכלי.  אין מצילין בצמיד פתיל, אלא כלים, שאין מצילין מיד כלי חרס, אלא כלים. ה,ו  ביצת היוצרין, כשרה; רבי יוסי פוסל.  ביצת התרנגולת רבי יהודה ורבי מאיר מכשירין, וחכמים פוסלין. ה,ז  השוקת שבסלע אין ממלאין בה, ואין מקדשין בה, ואין מזין הימנה, ואינה צריכה צמיד פתיל, ואינה פוסלת את המקוה; הייתה כלי, וחיברה בסיד ממלאין בה, ומקדשין בה, ומזין הימנה, וצריכה צמיד פתיל, ופוסלת את המקוה.  ניקבה מלמטן פקקה בסמרטוט המים שבתוכה פסולין, מפני שאינן עגולים כלי; מן הצד, ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה כשרין, מפני שהן עגולים כלי.  עשו לה עטרה של טיט, והלכו המים לשם פסולין; אם היה בריא כדי שיינטל עימה, כשרין. ה,ח  שתי שקתות שבאבן אחת קידש את אחת מהן, המים שבשנייה אינן מקודשין; אם היו נקובות זו לזו, כשפופרת הנוד, או שהיו המים צפין על גביהן, אפילו כקליפת השום קידש את אחת מהן, המים שבשנייה מקודשין. ה,ט  שתי אבנים שהקיפן זו לזו, ועשאן שוקת, וכן שתי עריבות, וכן השוקת שנחלקה המים שביניהן אינן מקודשין; עשאן בסיד, או ובגבסים, והן יכולות להינטל כאחת המים שביניהן מקודשין.   מסכת פרה פרק ו ו,א  המקדש, ונפל קידוש על ידו או על הצד, ואחר כך נפל על השוקת פסול; נפל מן השפופרת על השוקת, פסול.  נטל מן השפופרת וכיסה, או שהגיף את הדלת הקידוש כשר, והמים פסולין.  זקפה בארץ, פסול; לתוך ידו כשר, מפני שאי אפשר. ו,ב  היה קידוש צף על פני המים רבי מאיר ורבי שמעון אומרין, נוטל ומקדש; וחכמים אומרין, כל שנגע במים, אין מקדשין בו.  זלף את המים, ונמצא קידוש מלמטן רבי מאיר ורבי שמעון אומרין, מנגב ומקדש; וחכמים אומרין, כל שנגע במים, אין מקדשין בו. ו,ג  המקדש בשוקת, והטפי בתוכה אף על פי שפיו צר כל שהוא, המים שבתוכו מקודשין.  אם היה ספוג, המים שבתוכו פסולין.  כיצד יעשה:  זולף, עד שהוא מגיע לספוג; נגע בספוג אף על פי שהמים צפין על גביו כל שהן, פסולין. ו,ד  נתן ידו או רגלו או עלי ירקות, כדי שיעברו המים לחבית פסולין; עלי קנים, ועלי אגוז כשרין.  זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה, פסול; ודבר שאינו מקבל טומאה, כשר. ו,ה  המפנה את המעיין לתוך הגת, או לתוך הגבי פסולין לזבים, ולמצורעים, ולקדש מהן מי חטאת:  מפני שלא נתמלאו בכלי.   מסכת פרה פרק ז ז,א  חמישה שמילאו חמש חבייות לקדשן חמישה קידושין, ונמלכו לקדשן קידוש אחד, או לקדשן קידוש אחד, ונמלכו לקדשן חמישה קידושין הרי כולן כשרין.  היחיד שמילא חמש חבייות לקדשן חמישה קידושין, ונמלך לקדשן קידוש אחד אין כשר אלא אחרון; לקדשן קידוש אחד, ונמלך לקדשן חמישה קידושין אין כשר אלא זה שקידש ראשון.  אמר לאחד קדש לך את אלו, אין כשר אלא ראשון; קדש לי את אלו, הרי כולן כשרין. ז,ב  הממלא באחת ידו ועושה מלאכה באחת ידו, הממלא לו ולאחר, או שמילא לשניים כאחת שניהן פסולין:  שהמלאכה פוסלת במילוי, בין לו בין לאחר. ז,ג  המקדש באחת ידו, ועשה מלאכה באחת ידו אם לו, פסול; ואם לאחר, כשר.  המקדש לו ולאחר שלו פסול, ושל אחר כשר; המקדש לשניים כאחת, שניהן כשרין. ז,ד  קדש לי ואקדש לך, הראשון כשר; מלא לי ואמלא לך, האחרון כשר.  קדש לי ואמלא לך, שניהם כשרים; מלא לי ואקדש לך, שניהם פסולים. ז,ה  הממלא לו ולחטאת ממלא את שלו תחילה, וקושרו באסל; ואחר כך ממלא את של חטאת; ואם מילא את של חטאת תחילה, ואחר כך מילא את שלו פסול.  נותן את שלו לאחריו, ואת של חטאת לפניו; ואם נתן את של חטאת אחריו, פסול.  היו שניהן של חטאת נותן אחד לפניו ואחד לאחריו, וכשר:  מפני שאי אפשר. ז,ו  המוליך את החבל בידו לדרכו, כשר; ושלא לדרכו, פסול.  זה הלך ליבנה שלושה מועדות; ובמועד השלישי הכשירו לו, הוראת שעה. ז,ז  המכנין את החבל על יד על יד, כשר; אם כיננו באחרונה, פסול.  אמר רבי יוסי, לזה הכשירו, הוראת שעה. ז,ח  המצניע את החבית שלא תישבר, או שכפאה על פיה על מנת לנגבה למלאות בה, כשר; להוליך בה את הקידוש, פסול.  המפנה חרסים מתוך השוקת בשביל שתחזיק מים הרבה, כשר; ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שיהא זולף את המים, פסול. ז,ט  מי שהיו מימיו על כתפיו, והורה הוריה, והראה לאחרים את הדרך, והרג נחש ועקרב, ונטל אוכלין להצניען פסול.  אוכלין לאוכלן, כשר; הנחש והעקרב שהיו מעכבין אותו, כשר.  אמר רבי יהודה, זה הכלל:  דבר שהוא משום מלאכה בין עמד ובין שלא עמד, פסול.  ודבר שאינו משום מלאכה אם עמד, פסול; ואם לא עמד, כשר. ז,י  המוסר את מימיו לטמא, פסולין; ולטהור, כשרין.  רבי אליעזר אומר, אף לטמא כשרין, אם לא עשו הבעלים מלאכה. ז,יא  שניים שהיו ממלאין לחטאת, והגביהו זה על זה, ונטל זה לזה קוצו בקידוש אחד, כשר; ובשני קידושין, פסול.  רבי יוסי אומר, אף בשני קידושין כשר, אם התנו ביניהן. ז,יב  הפורץ על מנת לגדור, כשר; אם גדר, פסול.  האוכל על מנת לקצות, כשר; ואם קצה, פסול.  היה אוכל והותיר, וזרק מה שבידו לתחת התאנה או לתחת המוקצה בשביל שלא יאבד פסול.   מסכת פרה פרק ח ח,א  שניים שהיו שומרין את השוקת נטמא אחד מהן כשרין, מפני שהן ברשותו של שני; טהר, ונטמא שני כשרין, מפני שהן ברשותו של ראשון.  נטמאו שניהן כאחת, פסולין.  עשה אחד מהן מלאכה כשרין, מפני שהן ברשותו של שני; עמד, ועשה השני מלאכה כשרין, מפני שהן ברשותו של ראשון.  עשו שניהן כאחת, פסולין. ח,ב  המקדש מי חטאת, לא ינעול את הסנדל שאם נפלו משקין על הסנדל, נטמא וטימאהו:  הרי זה אומר, מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני.  נפלו משקין על בשרו, טהור.  נפלו על כסותו, נטמאת וטימאתו:  הרי זה אומר, מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני. ח,ג  השורף פרה ופרים, והמשלח את השעיר מטמא בגדים.  פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן, אינן מטמאין בגדים.  הרי זה אומר, מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני. ח,ד  האוכל מנבילת העוף הטהור, והיא בבית הבליעה מטמא בגדים.  נבילה עצמה, אינה מטמאה בגדים.  הרי זה אומר, מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני. ח,ה  כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים, אלא משקה; נטמא משקה, טימאן:  הרי זה אומר, מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני. ח,ו  אין כלי חרס מטמא חברו, אלא משקה; נטמא משקה, טימאהו:  הרי זה אומר, מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני. ח,ז  כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה, לטמא אחד ולפסול אחד:  חוץ מטבול יום.  הרי זה אומר, מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני. ח,ח  כל הימים כמקוה, שנאמר "ולמקוה המים קרא ימים" (בראשית א,י), דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, הים הגדול, כמקוה; לא נאמר "ימים", אלא שיש בו מיני ימים הרבה.  רבי יוסי אומר, כל הימים מטהרין בזוחלין, ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת. ח,ט  המים המוכין, פסולין.  אלו הן המוכין המלוחין, והפושרין.  המים המכזבין, פסולין.  ואלו הם המכזבין, המכזבין אחד בשבוע.  המכזבין בפולמסיות, ובשני ביצרון כשרין; רבי יהודה פוסל. ח,י  מי קרמיון, ומי פיגה פסולין, מפני שהן מי ביצים.  מי הירדן, ומי הירמוך פסולין, מפני שהן מי תערובות.  אלו הן מי תערובות אחד כשר ואחד פסול, ונתערבו.  שניהן כשרין, ונתערבו כשרין; רבי יהודה פוסל. ח,יא  באר אחאב, ומערת פנייס כשרה.  המים שנשתנו שינויין מחמת עצמן, כשרין.  אמת המים הבאה מרחוק, כשרה ובלבד, שישמרנה שלא יפסיקנה אדם; רבי יהודה אומר, הרי היא בחזקת מותרת.  באר שנפל לתוכה חרסית, או אדמה ימתין לה, עד שתיצל, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבה אומר, אינו צריך להמתין.   מסכת פרה פרק ט ט,א  צלוחית שנפל לתוכה מים כל שהן רבי אליעזר אומר, יזה שתי הזאות; וחכמים פוסלין.  ירד לתוכה טל רבי אליעזר אומר, יניחנה בחמה, והטל עולה; וחכמים פוסלין.  נפל לתוכה משקין, ומי פירות יערה, וצריך לנגב; דיו, קומוס, וקלקנתוס, וכל דבר שהוא רושם יערה, ואינו צריך לנגב. ט,ב  נפל לתוכה שקצים ורמשים ונתבקעו, או שנשתנו מראיהן פסולין; חפושית בין כך ובין כך פוסלת, מפני שהיא כשפופרת.  רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקוב אומרין, הדירה והכינה שבתבואה כשרין, מפני שאין בהן ליחה. ט,ג  שתת מהן בהמה או חיה, פסולין.  כל העופות, פוסלין חוץ מן היונה, מפני שהיא מוצצת.  כל השרצים, אינן פוסלין חוץ מן החולדה, מפני שהיא מלקה.  רבן גמליאל אומר, אף הנחש, מפני שהוא מקיא; רבי אליעזר אומר, אף העכבר. ט,ד  החושב על מי חטאת לשתותן רבי אליעזר אומר, פסל; רבי יהושוע אומר, כשיטה.  אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, במים שאינן מקודשין.  אבל במים מקודשין רבי אליעזר אומר, כשיטה; רבי יהושוע אומר, כשישתה.  ואם גירגר, כשר. ט,ה  מי חטאת שנפסלו לא יגבלם בטיט, שלא יעשם תקלה לאחרים; רבי יהודה אומר, בטלו.  פרה ששתת מי חטאת, בשרה טמא מעת לעת; רבי יהודה אומר, בטלו במעיה. ט,ו  מי חטאת, ואפר חטאת לא יעבירם בנהר ובספינה, ולא ישיטם על פני המים, ולא יעמוד בצד זה ויזרקם לצד אחר; אבל עובר הוא במים עד צווארו.  עובר הוא הטהור לחטאת, ובידו כלי ריקן הטהור לחטאת, במים שאינן מקודשין. ט,ז  אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב ליטמא, ואין מקדשין בו; רבי אליעזר אומר, מקדשין בכולו. ט,ח  מי חטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה, בידיו ובגופו; והטהור לחטאת, לא בידיו ולא בגופו.  נטמאו מטמאין את הטהור לתרומה בידיו, ובגופו; והטהור לחטאת בידיו, אבל לא בגופו. ט,ט  אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינן ראויין לקדש מטמאין את הטהור לתרומה, בידיו ובגופו; והטהור לחטאת, לא בידיו ולא בגופו.   מסכת פרה פרק י י,א  כל הראוי ליטמא מדרס מדף לחטאת, בין טמא בין טהור; ואדם כיוצא בו.  כל הראוי ליטמא טמא מת, בין טמא בין טהור רבי אליעזר אומר, אינו מדף; רבי יהושוע אומר, מדף.  וחכמים אומרין, בטמא, מדף; ובטהור, אינו מדף. י,ב  הטהור לחטאת שנגע במדף, טמא; לגין של חטאת שנגע במדף, טמא.  הטהור לחטאת שנגע באוכלין, ומשקין בידיו, טמא; וברגלו, טהור.  הסיטן בידו רבי יהושוע מטמא, וחכמים מטהרין. י,ג  קלל של חטאת שנגע בשרץ, טהור; נתנו על גביו רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין.  נגע באוכלין, ובמשקין, ובכתבי הקודש טהור; נתנו על גביהן רבי יוסי מטהר, וחכמים מטמאין. י,ד  הטהור לחטאת שנגע בתנור בידיו, טמא; וברגלו, טהור.  היה עומד על גבי תנור, ופשט ידו חוץ לתנור והלגין בתוכה, וכן האסל שהוא נתון על גבי התנור, ובו שני קללות אחד מכאן ואחד מכאן רבי עקיבה מטהר, וחכמים מטמאין. י,ה  היה עומד חוץ לתנור, ופשט ידו לחלון, ונטל את הלגין, והעבירו על גבי התנור רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין.  אבל עומד הוא הטהור לחטאת על גבי תנור, ובידו כלי ריקן הטהור לחטאת, במים שאין מקודשין. י,ו  לגין של חטאת שנגע בשל קודש, ובשל תרומה של חטאת, טמא; ושל קודש ושל תרומה, טהורין.  שניהן בשתי ידיו, שניהן טמאין; שניהן בשני ניירות, שניהן טהורין.  של חטאת בנייר, ושל תרומה בידו שניהן טמאין.  של תרומה בנייר, ושל חטאת בידו שניהן טהורין; רבי יהושוע אומר, של חטאת, טמא.  היו נתונין על גבי הארץ, ונגע בהן של חטאת, טמא; של קודש ושל תרומה, טהורין.  הסיטן רבי יהושוע מטמא, וחכמים מטהרין.   מסכת פרה פרק יא יא,א  צלוחית שהניחה מגולה, ובא ומצאה מכוסה פסולה; הניחה מכוסה, ובא ומצאה מגולה אם יכולה החולדה לשתות ממנה, או נחש כדברי רבן גמליאל, או שירד בה טל בלילה פסולה.  החטאת, אינה ניצולת בצמיד פתיל; ומים שאינן מקודשין, ניצולין בצמיד פתיל. יא,ב  כל הספק הטהור לתרומה, טהור לחטאת.  כל התלוי לתרומה, נשפך לחטאת; אם עשו על גביו טהרות, תלויות.  הרפפות, טהורות לקודש ולתרומה ולחטאת; רבי אלעזר אומר, הרעדות, טמאות לחטאת. יא,ג  דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת, ונטלה ואכלה אם יש בה כביצה, בין טמאה בין טהורה המים טמאין, והאוכלה חייב מיתה; אין בה כביצה המים טהורין, והאוכלה חייב מיתה.  רבי יוסי אומר, בטהורה, המים טהורין.  הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת, נטמא. יא,ד  כל הטעון ביאת מים מדברי תורה מטמא את הקודש, ואת התרומה, ואת החולין, ואת המעשר; ואסור על ביאת המקדש.  לאחר ביאתו מטמא את הקודש, ופוסל את התרומה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, פוסל בקודש, ומותר בחולין ובמעשר.  ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו, בין לאחר ביאתו חייב. יא,ה  כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקודש, ופוסל את התרומה, ומותר בחולין ובמעשר, דברי רבי מאיר; וחכמים אוסרין במעשר.  לאחר ביאתו, מותר בכולן.  אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו, ובין לאחר ביאתו פטור. יא,ו  כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה, בין מדברי סופרים מטמא את מי חטאת, ואת אפר חטאת, ואת המזה מי חטאת, במגע ובמשא.  והאיזוב המוכשר, ומים שאינן מקודשין, וכלי ריקן הטהור לחטאת במגע ובמשא, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, במגע, אבל לא במשא. יא,ז  כל איזוב שיש לו שם לווי, פסול.  איזוב זה, כשר; איזוביון, איזוב כוחלית, איזוב רומי, איזוב מדברי פסול.  של תרומה טמאה, פסול.  ושל טהורה, לא יזה; ואם הזה, כשר.  אין מזין לא ביונקות, ולא בתמרות.  ואין חייבין על היונקות, על ביאת המקדש; רבי אלעזר אומר, אף לא על התמרות.  אלו הן היונקות, גבעולין שלא גמלו. יא,ח  איזוב שהזה בו, כשר לטהר בו את המצורע.  לקטו לעצים, ונפלו עליו משקין מנגבו, והוא כשר; לקטו לאוכלין, ונפלו עליו משקין אף על פי שניגבו, פסול.  לקטו לחטאת, כנלקט לאוכלין, דברי רבי מאיר; רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרין, כנלקט לעצים. יא,ט  מצות איזוב שלושה קלחין, ובהן שלושה גבעולין; רבי יהודה אומר, של שלושה, שלושה.  איזוב שיש בו שלושה קלחין מפסגו, ואוגדו.  פיסגו ולא אגדו, אגדו ולא פיסגו, לא פיסגו ולא אגדו כשר.  רבי יוסי אומר, מצות איזוב שלושה גבעולין, ושייריו שניים, וגרדומיו כל שהוא.   מסכת פרה פרק יב יב,א  האיזוב הקצר מספקו בחוט ובכוש, טובל, ומעלה; אוחז באיזוב, ומזה.  רבי יהודה ורבי שמעון אומרין, כשם שהזיה באיזוב, כך טבילה באיזוב. יב,ב  הזה ספק מן החוט, ספק מן הכוש, ספק מן הגבעול הזיתו פסולה.  הזה על שני כלים ספק על שניהם הזה, ספק מחברו מיצה עליו הזיתו פסולה.  מחט שהיא נתונה על החרס, והזה עליו ספק על המחט הזה, ספק מן החרס מיצה עליה הזיתו פסולה.  צלוחית שפיה צר, טובל ומעלה כדרכו; רבי יהודה אומר, הזיה ראשונה.  מי חטאת שנתמעטו טובל אפילו ראשי גבעולין, ומזה:  ובלבד, שלא יספג. יב,ג  נתכוון להזות לפניו, והזה לאחריו, לאחריו, והזה לפניו הזיתו פסולה; לפניו, והזה על הצדדין שלפניו הזיתו כשרה.  מזין על האדם לדעתו, ושלא לדעתו.  מזין על האדם, ועל הכלים אפילו הן מאה. יב,ד  [ג] נתכוון להזות על דבר שהוא מקבל טומאה, והזה על דבר שאינו מקבל טומאה אם יש באיזוב, לא ישנה; על דבר שאינו מקבל טומאה, והזה על דבר שהוא מקבל טומאה אם יש באיזוב, ישנה.  על האדם, והזה על הבהמה אם יש באיזוב, לא ישנה; על הבהמה, והזה על האדם אם יש באיזוב, ישנה.  המים המנטפין, כשרין; לפיכך הן מטמאין, לשם מי חטאת. יב,ה  [ד] המזה מחלון של רבים, ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולין פטור.  מחלון של יחיד, ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולין חייב.  אבל כוהן גדול בין מחלון של יחיד, בין מחלון של רבים פטור, שאין כוהן גדול חייב על ביאת המקדש.  ומחליקין היו לפני חלון של רבים, ודורסין ולא נמנעין, מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן, אינן מטמאין. יב,ו  [ה] אוחז הוא הטהור בקורדום הטמא ובכנפו, ומזה עליו; אף על פי שיש עליו מים כדי הזיה, טהור.  כמה יהא במים, ויהא בהן כדי הזיה:  כדי שיטביל ראשי גבעולין, ויזה; רבי יהודה אומר, רואין אותן כאילו הן על איזוב של נחושת. יב,ז  [ו] המזה באיזוב טמא אם יש בו כביצה המים פסולין, והזיתו פסולה; אין בו כביצה המים כשרין, והזיתו פסולה.  מטמא את חברו, וחברו את חברו אפילו הן מאה. יב,ח  [ז] הטהור לחטאת שנטמאו ידיו, נטמא גופו:  מטמא את חברו, וחברו את חברו אפילו הן מאה.  [ח] לגין של חטאת שנטמאו אחוריו, נטמא תוכו:  מטמא את חברו, וחברו את חברו אפילו הן מאה. יב,ט  הזוג והענבול, חיבור.  כוש של רובן לא יזה לא על הכוש, ולא על הפיקה; ואם הזה, מוזה.  של פשתן, חיבור.  עור של עריסה שהוא מחובר לפיקות, חיבור.  המלבן אינו חיבור לא לטומאה, ולא לטהרה.  כל ידות הכלים הקדוחות, חיבור; רבי יוחנן בן נורי אומר, אף החדוקות. יב,י  [ט] הסלים שבקנתל, והמיטה של טרבל, וקרן של כליכה, וקרנים של יוצאי דרכים, ושלשלת המפתחות, ושלל הכובסים, והבגד שהוא תפור בכלאיים חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזיה. יב,יא  [י] כסוי המיחם שהוא מחובר בשלשלת בית שמאי אומרין, חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזיה.  בית הלל אומרין, הזה על המיחם, הזה על הכסוי; הזה על הכסוי, לא הזה על המיחם.  הכול כשרין להזות חוץ מטומטום, ואנדרוגינוס, והאישה, והתינוק שאין בו דעת.  והאישה מסעדתו ומזה, ואוחזת לו במים, והוא טובל ומזה; אם אחזה בידו, אפילו בשעת הזיה פסול. יב,יב  [יא] טבל את האיזוב ביום, והזה ביום כשר; ביום והזה בלילה, בלילה והזה ביום פסול.  אבל הוא עצמו טובל בלילה, ומזה ביום, שאין מזין, עד שתנץ החמה.  וכולן שעשו משעלה עמוד השחר, כשר.     מסכת טהרות פרק א א,א  שלושה עשר דבר בנבילת העוף הטהור:  צריכה מחשבה, ואינה צריכה הכשר, ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה, וכזית בבית הבליעה, האוכלה טעון הערב שמש, וחייבין עליה על ביאת המקדש, ושורפין עליה את התרומה, והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים, שחיטתה ומליקתה מטהרות טריפתה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, אינן מטהרות.  רבי יוסי אומר, שחיטתה מטהרת, אבל לא מליקתה. א,ב  הכנפיים והנוצה מיטמאות ומטמאות, ולא מצטרפות; רבי ישמעאל אומר, הנוצה מצטרפת.  החרטום והציפורניים מיטמאין ומטמאין, ומצטרפין.  רבי יוסי אומר, אף ראשי גפיים וראש הזנב מצטרפין, שכן מניחין בפטומות. א,ג  נבילת העוף הטמא צריכה מחשבה והכשר, ומטמא טומאת אוכלין כביצה, וכחצי פרס לפסול את הגווייה, ואין בה כזית בבית הבליעה, והאוכלה אינו טעון הערב שמש, ואין חייבין עליה על ביאת המקדש; אבל שורפין עליה את התרומה, האוכל אבר מן החי הימנה אינו סופג את הארבעים, ואין שחיטתה מטהרתה.  הכנפיים והנוצה, מיטמאות ומטמאות ומצטרפות; החרטום והציפורניים, מיטמאין ומטמאין ומצטרפין. א,ד  ובבהמה העור והרוטב והקופה והאלל והעצמות והגידים והקרניים והטלפיים, מצטרפין לטמא טומאת אוכלין; אבל לא טומאת נבילות.  כיוצא בו:  השוחט בהמה טמאה לנוכרי, והיא מפרכסת מטמא טומאת אוכלין; אבל לא טומאת נבילות, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה.  ריבה לטמא טומאת אוכלין, ממה שריבה לטמא טומאת נבילות. א,ה  האוכל שנטמא באב הטומאה, ושנטמא בוולד הטומאה מצטרפין זה עם זה לטמא כקל שבשניהן.  כיצד:  כחצי ביצה אוכל ראשון, כחצי ביצה אוכל שני שבללן זה וזה שני.  כחצי ביצה אוכל שני, וכחצי ביצה אוכל שלישי שבללן זה וזה שלישי.  כביצה אוכל ראשון, וכביצה אוכל שני שבללן זה וזה ראשון; חלקן, זה שני וזה שני.  נפל זה לעצמו וזה לעצמו על כיכר של תרומה, פסלוהו; נפלו שניהן כאחת, עשאוהו שני.  [ו] כביצה אוכל שני, וכביצה אוכל שלישי שבללן זה וזה שני; חלקן, זה שלישי וזה שלישי.  נפל זה לעצמו וזה לעצמו על כיכר של תרומה, לא פסלוהו; נפלו שניהן כאחת, עשאוהו שלישי.  כביצה אוכל ראשון, וכביצה אוכל שלישי שבללן זה וזה ראשון; חלקן, זה שני וזה שני שאף זה שלישי שנגע בראשון, נעשה שני. א,ו  כשתי ביצים אוכל ראשון, וכשתי ביצים אוכל שני שבללן זה וזה ראשון.  חלקן, זה ראשון וזה ראשון; לשלושה ולארבעה, הרי אלו שני. א,ז  כשתי ביצים אוכל שני, וכשתי ביצים אוכל שלישי שבללן זה וזה שני.  חלקן, זה שני וזה שני; לשלושה ולארבעה, הרי אלו שלישי. א,ח  [ז] מקרצות נושכות זו בזו, וכיכרים נושכין זה בזה, שנטמאת אחת מהן בשרץ כולן תחילה; פירשו, כולן תחילה.  במשקין, כולן שנייות; פירשו, כולן שנייות.  בידיים, כולן שלישייות; פירשו, כולן שלישייות. א,ט  [ח] מקרצת שהייתה תחילה השיך לה אחרות, כולן תחילה; פירשה היא תחילה, וכולן שנייות.  הייתה שנייה, והשיך לה אחרות כולן שנייות; פירשו היא שנייה, וכולן שלישייות.  הייתה שלישית, והשיך לה אחרות היא שלישית; וכולן טהורות, בין שפירשו ובין שלא פירשו. א,י  [ט] כיכרות הקודש שבתוך גומותיהן מים מקודשין נטמאת אחת מהן בשרץ, כולן טמאות.  ובתרומה מטמא שניים, ופוסל אחד; אם יש ביניהן משקה טופח אף בתרומה, הכול טמא.   מסכת טהרות פרק ב ב,א  האישה שהייתה כובשת ירק בקדירה, ונגעה בעלה חוץ לקדירה במקום הנגוב אף על פי שיש בו כביצה הוא טמא, והכול טהור.  נגעה במקום המשקה אם יש בו כביצה, הכול טמא; אין בו כביצה הוא טמא, והכול טהור.  חזר לקדירה, הכול טמא.  הייתה מגע טמא מת נגעה בין במקום המשקה, ובין במקום הנגוב אם יש בו כביצה, הכול טמא; אין בו כביצה הוא טמא, והכול טהור.  הייתה טבולת יום מנערת את הקדירה בידיים מסואבות, וראת משקין על ידיה, ספק מן הקדירה ניתזו, ספק שהקלח נגע בידה הירק פסול, והקדירה טהורה. ב,ב  רבי אליעזר אומר, האוכל אוכל ראשון, ראשון; ואוכל שני, שני; ואוכל שלישי, שלישי.  רבי יהושוע אומר, האוכל אוכל ראשון, ואוכל שני שני; שלישי שני לקודש, ולא שני לתרומה שנעשה לטהרת תרומה. ב,ג  הראשון שבחולין טמא, ומטמא; השני פסול, ולא מטמא.  השלישי, נאכל בנזיד הדמע. ב,ד  הראשון והשני שבתרומה טמאין, ומטמאין; השלישי פסול, ולא מטמא.  הרביעי נאכל בנזיד הקודש. ב,ה  הראשון והשני והשלישי שבקודש טמאין, ומטמאין; הרביעי פסול, ולא מטמא.  החמישי, נאכל בנזיד הקודש. ב,ו  השני שבחולין מטמא משקה חולין, ופוסל לאוכלי תרומה.  השלישי שבתרומה מטמא משקה קודש, ופוסל לאוכלי קודש שנעשה לטהרת הקודש; אבל אם נעשה לטהרת תרומה מטמא שניים, ופוסל אחד בקודש. ב,ז  רבי אלעזר אומר, שלושתן שווין.  הראשון שבקודש ושבתרומה ושבחולין מטמא שניים, ופוסל אחד בקודש; מטמא אחד, ופוסל אחד בתרומה; ופוסל את החולין.  השני שבכולן מטמא אחד, ופוסל אחד בקודש; ומטמא משקה חולין, ופוסל לאוכלי תרומה.  השלישי שבכולן מטמא משקה קודש, ופוסל לאוכלי קודש. ב,ח  האוכל אוכל שני, לא יעשה בבית הבד.  וחולין שנעשו על גבי הקודש, הרי אלו כחולין; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, הרי אלו כתרומה, לטמא שניים ולפסול אחד.   מסכת טהרות פרק ג ג,א  הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח, הרי אלו תחילה; קרשו, הרי אלו שניים.  חזרו ונימוחו כביצה מכוון, טהור; יתר מכביצה, טמא שכיון שיצאת טיפה הראשונה, נטמאת בכביצה. ג,ב  רבי מאיר אומר, השמן, תחילה לעולם; וחכמים אומרין, אף הדבש.  רבי שמעון השזורי אומר, אף היין.  גוש של זיתים שנפל לתנור, והוסק כביצה מכוון, טהור; יתר מכביצה, טמא שכיון שיצאת טיפה הראשונה, נטמאת בכביצה.  אם היו פירורין אפילו הן סאה, טהור. ג,ג  טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוון, טהור:  ובלבד, שלא ייגע במקום המשקה.  יתר מכביצה, טמא שכיון שיצאת טיפה הראשונה, נטמאת בכביצה.  אם היה זב או זבה אפילו גרגר יחידי, טמא:  שכיון שיצאת טיפה הראשונה, נטמאת במשא.  זב שחלב את העז, החלב טמא שכיון שיצאת טיפה הראשונה, נטמאת במשא. ג,ד  כביצה אוכלין שהניחן בחמה, ונתמעטו, וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבילה, וכעדשה מן השרץ, כזית פיגול, כזית נותר, כזית חלב הרי אלו טהורין, ואין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא; הניחן בגשמים, ונתפחו טמאין, וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. ג,ה  כל הטומאות, כשעת מציאתן:  אם טמאות, טמאות; ואם טהורות, טהורות.  ואם מכוסות, מכוסות; ואם מגולות, מגולות.  מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה, טהורה שכל הטומאות, כשעת מציאתן. ג,ו  חירש שוטה וקטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה, הרי אלו בחזקת טהרה; וכל הפיקח, בחזקת טומאה.  וכל שאין בו דעת להישאל, ספקו טהור. ג,ז  תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו, ואין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור:  שאני אומר, אחר לקטן, ונתן לו.  וכן חמור בין הקברות, כליו טהורין. ג,ח  תינוק שנמצא בצד העיסה, והבצק בידו רבי מאיר מטהר; וחכמים מטמאין, שדרך התינוק לטפח.  בצק שיש בו נקירת תרנגולין, ומשקין טמאין בבית אם יש בין משקין לכיכרות כדי שינגבו את פיהן בארץ, הרי אלו טהורין; ובפרה ובכלב, כדי שילחכו את לשונן.  ושאר כל הבהמה, כדי שתינגב.  רבי אליעזר בן יעקוב מטהר בכלב, שהוא פיקח, שאין דרכו להניח את המזון, ולילך לו אל המים.   מסכת טהרות פרק ד ד,א  הזורק טומאה ממקום למקום כיכר לבין המפתחות, ומפתח לבין הכיכרות טהור.  רבי יהודה אומר, כיכר לבין המפתחות, טמא; מפתח לבין הכיכרות, טהור. ד,ב  השרץ בפי החולדה, ומהלכת על גבי כיכרות של תרומה ספק נגע, ספק לא נגע ספקו טהור. ד,ג  השרץ בפי החולדה, והנבילה בפי הכלב, ועברו ביני טהורין, או שעברו טהורין ביניהן ספקו טהור, מפני שאין לטומאה מקום.  היו מנקרין בהן על הארץ, ואמר הלכתי למקום הלז, ואיני יודע אם נגעתי, אם לא נגעתי ספקו טמא, מפני שיש לטומאה מקום. ד,ד  כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ועל הכלים ברשות היחיד ספק אדם, טמא; ספק הכלים, טהור.  הממלא בעשרה דליים, ונמצא השרץ באחד מהן הוא טמא, וכולן טהורין.  המערה מכלי לכלי, ונמצא השרץ בתחתון העליון טהור. ד,ה  על שישה ספקות, שורפין את התרומה:  על ספק בית הפרס, על עפר הבא מארץ העמים, על ספק בגדי עם הארץ, על ספק כלים הנמצאין, על ספק רוקין הנמצאין, על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה.  על ודאי מגען, שהוא ספק טומאתן שורפין את התרומה.  רבי יוסי אומר, אף על ספק מגען, ברשות היחיד.  וחכמים אומרין, ברשות היחיד, תולין; וברשות הרבים, טהור. ד,ו  שני רוקין, אחד טמא ואחד טהור תולין על מגען ועל משאן ועל הסיטן, ברשות היחיד; ועל מגען ברשות הרבים, בזמן שהן לחין, ועל משאן, בין לחין בין יבשין.  היה רוק יחידי, ונגע בו ונשאו והסיטו ברשות הרבים שורפין עליו את התרומה, ואין צורך לומר ברשות היחיד. ד,ז  אלו ספקות שטיהרו חכמים:  ספק מים שאובין למקוה.  ספק טומאה צפה על פני המים.  ספק משקין ליטמא, טמא; ולטמא, טהור.  ספק ידיים ליטמא ולטמא וליטהר, טהור.  ספק רשות הרבים.  ספק דברי סופרים.  ספק החולין.  ספק שרצים.  ספק נגעים.  ספק נזירות.  ספק בכורות.  ספק קרבנות. ד,ח  ספק טומאה צפה על פני המים, בין בכלים בין בקרקע.  רבי שמעון אומר, בכלים, טמא; ובקרקעות, טהור.  רבי יהודה אומר, ספק ירידתו, טמא; וספק עלייתו, טהור.  רבי יוסי אומר, אפילו אין שם אלא מלוא אדם וטומאה, טהור. ד,ט  ספק משקין ליטמא, טמא.  כיצד:  טמא שפשט את רגלו לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע, ספקו טמא.  הייתה כיכר טמאה בידו, ופשטה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע, ספקו טמא.  ולטמא, טהור.  כיצד:  הייתה מקל בידו ובראשה משקין טמאין, וזרקה לבין כיכרות טהורות ספק נגע ספק לא נגע, ספקו טהור. ד,י  רבי יוסי אומר, ספק משקין לאוכלין, טמא; ולכלים, טהור.  כיצד:  שתי חבייות, אחת טמאה ואחת טהורה עשה עיסה מאחת מהן, ספק מן הטמאה עשה, ספק מן הטהורה זה הוא ספק משקין לאוכלין טמא, ולכלים טהור. ד,יא  ספק ידיים ליטמא ולטמא וליטהר, טהור.  ספק רשות הרבים, טהור.  ספק דברי סופרים:  אכל אוכלין טמאין, ושתה משקין טמאין, בא ראשו ורובו במים שאובין, או שנפלו על ראשו ורובו שלושת לוגין מים שאובין ספקו טהור; אבל דבר שהוא אב הטומאה, והוא מדברי סופרים ספקו טמא. ד,יב  ספק החולין, זו טהרת פרישות.  ספק שרצים, כשעת מציאתן.  ספק נגעים כתחילה טהור, עד שלא נזקק לטומאה; משנזקק לטומאה, ספקו טמא.  ספק נזירות, מותר.  ספק בכורות אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה, בין טמאה בין טהורה:  שהמוציא מחברו, עליו הראיה. ד,יג  ספק קרבנות:  האישה שיש עליה ספק חמש לידות, ספק חמש זיבות מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים; ואין השאר עליה חובה.   מסכת טהרות פרק ה ה,א  השרץ והצפרדע ברשות הרבים, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה, ועצם מן המת ועצם מן הנבילה, וגוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס, וגוש מארץ טהורה וגוש מארץ העמים שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור:  הלך באחד מהן, ואין ידוע באיזה מהן הלך, האהיל על אחד מהן, ואין ידוע על איזה מהן האהיל, הסיט את אחד מהן, ואין ידוע איזה מהן הסיט רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין. ה,ב  אחד שאמר נגעתי בזה ואין ידוע אם הוא טמא אם הוא טהור, נגעתי ואיני יודע באיזה משניהן נגעתי רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין.  רבי יוסי מטמא בכולן; ומטהר בשביל שדרך אדם להלך, ואין דרכו ליגע. ה,ג  שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות ונאכלו, הזה ושנה וטבל וטהר, והלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות; אם קיימות הראשונות, אלו ואלו תלויות.  אם לא טהר בינתיים הראשונות תלויות, והשנייות יישרפו. ה,ד  השרץ והצפרדע ברשות הרבים, נגע באחד מהן ועשה טהרות ונאכלו, טבל, ונגע בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות; אם קיימות הראשונות, אלו ואלו תלויות.  אם לא טבל בינתיים הראשונות תלויות, והשנייות יישרפו. ה,ה  שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות, ובא חברו והלך בשני ועשה טהרות רבי יהודה אומר, אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, טהורין; אם נשאלו שניהן כאחת, טמאין.  רבי יוסי אומר, בין כך ובין כך, טמאין. ה,ו  שני כיכרים, אחד טמא ואחד טהור אכל את אחד מהן ועשה טהרות, ובא חברו ואכל את השני ועשה טהרות רבי יהודה אומר, אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, טהורין; אם נשאלו שניהן כאחת, טמאין.  רבי יוסי אומר, בין כך ובין כך, טמאין. ה,ז  מי שישב ברשות הרבים, ובא אחד ודרס על בגדיו, או שרקק ונגע ברוקו על רוקו שורפין את התרומה, ועל בגדיו הולכין אחר הרוב.  ישן ברשות הרבים, ועמד כליו טמאין מדרס, דברי רבי מאיר; וחכמים מטהרין.  נגע באחד בלילה, ואין ידוע אם חי אם מת, ובשחר עמד, ומצאו מת רבי מאיר מטהר; וחכמים מטמאין שכל הטומאות, כשעת מציאתן. ה,ח  שוטה אחת בעיר, או נוכרית, או כותית כל הרוקין שבעיר טמאין.  מי שדרסה אישה על בגדיו, או שישבה עימו בספינה אם מכירתו שהוא אוכל בתרומה, כליו טהורין; ואם לאו, ישאלנה. ה,ט  עד אומר נטמאת, והוא אומר לא נטמאתי טהור.  שניים אומרין נטמאת, והוא אומר לא נטמאתי רבי מאיר מטמא; וחכמים אומרין, הוא נאמן על ידי עצמו.  עד אומר נטמא, ושניים אומרין לא נטמא בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, טהור.  שניים אומרין נטמא, ועד אומר לא נטמא בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, טמא.  עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא, אישה אומרת נטמא ואישה אומרת לא נטמא ברשות היחיד, טמא; וברשות הרבים, טהור.   מסכת טהרות פרק ו ו,א  מקום שהיה רשות היחיד ונעשה רשות הרבים, וחזר ונעשה רשות היחיד כשהוא רשות היחיד, ספקו טמא; וכשהוא רשות הרבים, ספקו טהור.  המסוכן ברשות היחיד, והוציאוהו לרשות הרבים, והחזירוהו לרשות היחיד כשהוא ברשות היחיד, ספקו טמא; וכשהוא ברשות הרבים, ספקו טהור.  רבי שמעון אומר, רשות הרבים מפסקת. ו,ב  ארבעה ספקות רבי יהושוע מטמא, וחכמים מטהרין.  כיצד:  הטמא עומד והטהור עובר, הטהור עומד והטמא עובר, טומאה ברשות היחיד וטהרה ברשות הרבים, טהרה ברשות היחיד וטומאה ברשות הרבים ספק נגע ספק לא נגע, ספק האהיל ספק לא האהיל, ספק הסיט ספק לא הסיט רבי יהושוע מטמא, וחכמים מטהרין. ו,ג  אילן שהוא עומד ברשות הרבים, וטומאה בתוכו עלה לראשו ספק נגע ספק לא נגע, ספקו טמא.  הכניס ידו לחור שיש בו טומאה ספק נגע ספק לא נגע, ספקו טמא.  חנות שהיא טמאה, ופתוחה לרשות הרבים ספק נכנס ספק לא נכנס, ספקו טהור.  שתי חנייות, אחת טמאה ואחת טהורה נכנס לאחת מהן ספק לטמאה נכנס ספק לטהורה נכנס, ספקו טמא. ו,ד  כל שאתה יכול לרבות ספקות וספק ספקות ברשות היחיד, טמא; וברשות הרבים, טהור.  כיצד:  נכנס למבוי והטומאה בחצר, ספק נכנס ספק לא נכנס, טומאה בבית, ספק נכנס ספק לא נכנס, ואפילו נכנס, ספק הייתה שם ספק לא הייתה שם, ואפילו הייתה שם, ספק שיש בה כשיעור ספק שאין בה, ואפילו יש בה, ספק טמאה ספק טהורה, ואפילו היא טמאה, ספק נגע ספק לא נגע ספקו טמא.  רבי אלעזר אומר, ספק ביאה, טהור; ספק מגע טומאה, טמא. ו,ה  נכנס לבקעה בימות הגשמים, טומאה בשדה פלונית, ואמר הלכתי למקום הלז, ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה ואם לא נכנסתי רבי אלעזר מטהר, וחכמים מטמאין. ו,ו  ספק רשות היחיד טמא, עד שיאמר לא נגעתי; ספק רשות הרבים טהור, עד שיאמר נגעתי.  ואיזו היא רשות היחיד:  שבילי בית גלגול, וכן כיוצא בהן רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה.  אמר רבי אלעזר, לא הוזכרו שבילי בית גלגול, אלא שהן רשות היחיד לכך ולכך.  השבילין המופלשין לשיחין ולבורות ולגיתות רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. ו,ז  הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה; ובימות הגשמים, רשות היחיד לכך ולכך. ו,ח  בסילקי רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה; רבי יהודה אומר, אם עומד הוא בפתח הזה, ורואה את הנכנסין ואת היוצאין בפתח הלז רשות היחיד לכך ולכך; ואם לאו רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. ו,ט  הפרן רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה.  וכן הצדדין; רבי מאיר אומר, הצדדין, רשות היחיד לכך ולכך. ו,י  האיסטוונית רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה.  חצר שהרבים נכנסין בזו, ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה.   מסכת טהרות פרק ז ז,א  הקדר שהניח את קדירותיו, וירד לשתות הפנימייות, טהורות; והחיצונות, טמאות.  אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, במותרות; אבל באגודות, הכול טמא.  המוסר מפתחו לעם הארץ הבית טהור, שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. ז,ב  המניח עם הארץ בתוך ביתו ער, ומצאו ער, ישן, ומצאו ישן, ער, ומצאו ישן הבית טהור.  ישן, ומצאו ער הבית טמא, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אין טמא אלא עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע. ז,ג  המניח אומנין בתוך ביתו הבית טמא, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידם וליגע. ז,ד  אשת חבר שהניחה לאשת עם הארץ טוחנת בתוך ביתה פסקה הריחיים, הבית טמא; לא פסקה הריחיים, אין טמא אלא עד מקום שהיא יכולה לפשוט את ידה וליגע.  היו שתיים בין כך ובין כך הבית טמא, שאחת טוחנת ואחת ממשמשת, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אין טמא אלא עד מקום שהן יכולות לפשוט את ידן וליגע. ז,ה  המניח עם הארץ בתוך ביתו לשומרו בזמן שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין האוכלין והמשקין וכלי חרס הפתוחין, טמאין; אבל המשכבות והמושבות, וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורין.  אם אינו רואה לא את הנכנסין, ולא את היוצאין אפילו מובל, אפילו כפות הכול טמא. ז,ו  הגבאין שנכנסו לתוך הבית, הבית טמא; אם יש עימהן גוי נאמנין לומר נכנסנו, אבל לא נגענו.  הגנבים שנכנסו לתוך הבית, אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים.  ומה הן מטמאין האוכלין, והמשקין, וכלי חרס פתוחין.  אבל המשכבות, והמושבות, וכלי חרס מוקפין צמיד פתיל טהורין; אם יש עימהן גוי, או אישה הכול טמא. ז,ז  המניח כליו בחלון של אוריירין, רבי אלעזר בן עזריה מטהר; וחכמים אומרין, עד שייתן לו את המפתח או חותם, או עד שיעשה לו סימן.  המניח את כליו מגת זו לגת הבאה, כליו טהורין; ובישראל, עד שיאמר בליבי היה לשומרם. ז,ח  מי שהיה טהור, והסיע את ליבו מלאכול רבי יהודה מטהר, שדרך טמאין פורשין ממנו; וחכמים מטמאין.  היו ידיו טהורות, והסיע את ליבו מלאכול אף על פי שיאמר יודע אני שלא נטמאו ידיי ידיו טמאות, שהידיים עסקנייות. ז,ט  האישה שנכנסה להוציא פת לעני, יצאת ומצאתו עומד בצד כיכרות של תרומה, וכן האישה שיצאת ומצאה את חברתה חותה גחלים תחת קדירה של תרומה רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין.  אמר רבי אלעזר בן פיאבי, וכי מפני מה רבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין:  מפני שהנשים גרגרנייות שהיא חשודה לגלות את קדירתה של חברתה, לידע מה היא מבשלת.   מסכת טהרות פרק ח ח,א  הדר עם עם הארץ בחצר, ושכח כלים בחצר אפילו חבייות מוקפות צמיד פתיל, או תנור מוקף צמיד פתיל הרי אלו טמאין.  רבי יהודה מטהר בתנור, בזמן שהוא מוקף צמיד פתיל; רבי יוסי אומר, אף התנור טמא, עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. ח,ב  המפקיד כלים אצל עם הארץ טמאין טמא מת, וטמאין מדרס; אם מכירו שהוא אוכל בתרומה טהורין מטמא מת, אבל טמאין מדרס.  רבי יוסי אומר, מסר לו תיבה מלאה בגדים בזמן שהיא רוצצת, טמאין מדרס; אם אינה רוצצת טמאין מדף, אף על פי שהמפתח ביד הבעלים. ח,ג  המאבד ביום, ומצא ביום טהור.  ביום ומצא בלילה, בלילה ומצא ביום, ביום ומצא ביום שלאחריו טמא.  זה הכלל כל שעבר עליו הלילה או מקצתו, טמא.  השוטח כלים ברשות הרבים, טהורין.  וברשות היחיד, טמאין; ואם היה משמרן, טהורין.  נפלו, והלך להביאן טמאין.  נפל דלייו לתוך בורו של עם הארץ, והלך להביא במה יעלנו טמא, מפני שהונח ברשות עם הארץ שעה אחת. ח,ד  המניח את ביתו פתוח ומצאו פתוח, נעול ומצאו נעול, פתוח ומצאו נעול טהור.  נעול, ומצאו פתוח רבי מאיר מטמא; וחכמים מטהרין, שהיו הגנבים נמלכו, והלכו להן. ח,ה  אשת עם הארץ שנכנסה לתוך ביתו של חבר, להוציא בנו או בתו או בהמתו הבית טהור, מפני שנכנסה שלא ברשות. ח,ו  כלל אמרו בטהרות:  כל המיוחד לאוכל אדם טמא, עד שיפסל מלאכול הכלב; וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם טהור, עד שייחדנו לאדם.  כיצד:  גוזל שנפל לגת, וחישב עליו להעלותו לנוכרי טמא.  לכלב, טהור; רבי יוחנן בן נורי מטמא.  חישב עליו חירש שוטה וקטן, טהור; אם העלוהו, טמא שיש להן מעשה, ואין להן מחשבה. ח,ז  אחורי הכלים שנטמאו במשקין רבי אליעזר אומר, מטמאין את המשקין, ואינן פוסלין את האוכלין; רבי יהושוע אומר, מטמאין את המשקין, ופוסלין את האוכלין.  שמעון אחי עזריה אומר, לא כך ולא כך; אלא משקין שנטמאו מאחורי הכלים, מטמאין אחד ופוסלין אחד:  הרי זה אומר, מטמאיך לא טמאוני, ואתה טמאתני. ח,ח  עריבה שהיא קטפרס, ובצק מלמעלן, ומשקה טופח מלמטן שלוש חתיכות בכביצה, אינן מצטרפות; ושתיים, מצטרפות.  רבי יוסי אומר, אף שתיים אינן מצטרפות, אלא אם כן היו רוצצות משקה.  אם היה משקה עומד אפילו כעין החרדל, מצטרף; רבי דוסא אומר, אוכל פרוד אינו מצטרף. ח,ט  מקל שהיא מלאה משקין טמאין כיון שהשיקה למקוה, טהורה, דברי רבי יהושוע; וחכמים אומרין, עד שיטביל את כולה.  הניצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה, ולא לטהרה; והאשבורן, חיבור לטומאה ולטהרה.   מסכת טהרות פרק ט ט,א  זיתים, מאימתיי מקבלין טומאה:  משיזועו זיעת המעטן, אבל לא זיעת הקופה, כדברי בית שמאי.  רבי שמעון אומר, שיעור זיעה, שלושה ימים.  בית הלל אומרין, משיתחברו שלושה זה לזה.  רבן גמליאל אומר, משתיגמר מלאכתן; וחכמים אומרין כדבריו. ט,ב  גמר מלמסוק, אבל עתיד ליקח, גמר מליקח, אבל עתיד ללוות, ואירעו אבל או משתה או אונס אפילו זבים וזבות מהלכין עליהן, טהורין.  נפלו עליהן משקין אין טמא אלא מקום מגען, והמוחל היוצא מהן טהור. ט,ג  נגמרה מלאכתן, הרי אלו מוכשרין; נפלו עליהן משקין, טמאין.  המוחל היוצא מהן רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין.  אמר רבי שמעון, לא נחלקו על המוחל היוצא מן הזיתים, שהוא טהור.  ועל מה נחלקו:  על היוצא מן הבור שרבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין. ט,ד  הגומר את זיתיו, ושייר קופה אחת ייתננה לעני הכוהן, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, יוליך לו את המפתח מיד; רבי שמעון אומר, מעת לעת. ט,ה  המניח זיתים בכותש, שימתינו שיהיו נוחין לכתוש הרי אלו מוכשרין.  שימתינו ושימלחם בית שמאי אומרין, מוכשרין; ובית הלל אומרין, אינן מוכשרין.  הפוצע זיתים בידיים טמאות, טימאן. ט,ו  המניח זיתיו בגג לגרגרן אפילו הן רום אמה, אינן מוכשרין.  נתנן בבית שילקו, ועתיד להעלותם לגג, נתנן בגג שילקו, ושיפתחם הרי אלו מוכשרין.  נתנן בבית, עד שישמר את גגו, או עד שיוליכם למקום אחר אינן מוכשרין. ט,ז  רצה ליטול מהן בד אחד, או שני בדין בית שמאי אומרין, קוצה בטומאה, ומחפה בטהרה; בית הלל אומרין, אף מחפה בטומאה.  רבי יוסי אומר, חופר בקורדומות של מתכת, ומוליך לבית הבד בטומאה. ט,ח  שרץ שנמצא בריחיים, אין טמא אלא מקום מגעו; אם היה משקה מהלך, הכול טמא.  נמצא על גבי העלים, יישאלו הבדדים לומר לא נגענו; אם היה נוגע באום, אפילו כשערה טמא. ט,ט  נמצא על גבי פרודים, והוא נוגע בכביצה טמא; פרודים על גבי פרודים אף על פי שהוא נוגע בכביצה, אין טמא אלא מקום מגעו.  נמצא בין כותל לזיתים, טהור.  נמצא בגג, המעטן טהור.  נמצא במעטן, הגג טמא.  נמצא שרוף על הזיתים, וכן מטלית מהוהה טהורה, שכל הטומאות כשעת מציאתן.   מסכת טהרות פרק י י,א  הנועל את בית הבד מפני הבדדין, והיו לשם כלים טמאין מדרס רבי מאיר אומר, בית הבד טמא.  רבי יהודה אומר, בית הבד טהור.  רבי שמעון אומר, אם טהורין להן, בית הבד טמא.  ואם טמאין להן, בית הבד טהור.  אמר רבי יוסי, וכי מפני מה טימאתם, אלא שאין עמי הארץ בקיאין בהיסט. י,ב  הבדדין שהיו נכנסין ויוצאין, ומשקין טמאין בתוך בית הבד אם יש בין משקין לזיתים כדי שינגבו את רגליהם בארץ, הרי אלו טהורין.  הבדדין והבוצרין שנמצאת טומאה לפניהן, נאמנין לומר לא נגענו.  וכן בתינוקות שביניהן, יוצאין חוץ לפתח בית הבד ופונין לאחורי הגדר, והן טהורין.  עד כמה ירחיקו, ויהיו טהורין עד כדי שיהא רואן. י,ג  הבדדין והבוצרין כיון שהכניסן לרשות המערה, דייו, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר, צריך לעמוד עליהן, עד שיטבולו.  רבי שמעון אומר, אם טהורין להן, צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו; אם טמאין להן, אינו צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו. י,ד  הנותן מן הסלים, ומן המשטיח של אדמה בית שמאי אומרין, נותן בידיים טהורות; ואם נתן בידיים טמאות, טימאן.  בית הלל אומרין, נותן בידיים טמאות, ומפריש תרומתו בטהרה.  מן העביט ומן המשטיח של עלין, הכול שווין שהוא נותן בידיים טהורות; ואם נתן בידיים טמאות, טימאן. י,ה  האוכל מן הסלים, ומן המשטיח של אדמה אף על פי שהן מבוקעות, ומנטפות לגת הרי הגת טהורה.  מן העביט, ומן המשטיח של עלין נפל ממנו גרגר יחידי אם יש לו חותם, טהור; אם אין לו חותם, טמא.  נפלו ממנו ענבים, ודרכן במקום המופנה כביצה מכוון, טהור; יתר מכביצה, טמא שכיון שיצאת טיפה הראשונה, נטמאת בכביצה. י,ו  מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור, וניתזה צנירה מפיו ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה, ספקו טהור. י,ז  הזולף את הבור נמצא שרץ בראשונה, כולן טמאות; באחרונה היא טמאה, וכולן טהורות.  אימתיי, בזמן שהוא זולף בכל אחת ואחת.  היה זולף במחץ נמצא שרץ באחת מהן, היא טמאה בלבד.  אימתיי, בזמן שהוא בודק ולא מכסה, או מכסה ולא בודק.  היה בודק ומכסה, ונמצא שרץ בחבית, הכול טמא; בבור, הכול טמא; במחץ, הכול טמא. י,ח  בין העיגולים לזוגין, רשות הרבים.  כרם שלפני הבוצרים, רשות היחיד; ולאחר הבוצרים, רשות הרבים.  אימתיי, בזמן שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו.  כלי בית הבד, והעקל בזמן שהן של עץ מנגבן, והן טהורין.  בזמן שהן של גמי מיישנן כל שנים עשר חודש, או חולטן בחמין; רבי יוסי אומר, אם נתנן לשיבולת הנהר, דייו.     מסכת מקוות פרק א א,א  שש מעלות במקוות זו למעלה מזו, זו למעלה מזו.  מי גבאין:  שתה טמא, ושתה טהור טמא; שתה טמא, ומילא בכלי טהור טמא.  שתה טמא, ונפל כיכר של תרומה אם הדיח, טמא; ואם לא הדיח, טהור. א,ב  מילא בכלי טמא, ושתה טהור טמא; מילא בכלי טמא, ומילא בכלי טהור טמא.  מילא בכלי טמא, ונפל כיכר של תרומה אם הדיח, טמא; ואם לא הדיח, טהור. א,ג  נפלו מים טמאים, ושתה טהור טמא; נפלו מים טמאים, ומילא בכלי טהור טמא.  נפלו מים טמאים, ונפל כיכר של תרומה אם הדיח, טמא; ואם לא הדיח, טהור.  רבי שמעון אומר, בין שהדיח ובין שלא הדיח, טמא. א,ד  נפל לתוכן מת, או שהילך בהן טמא, ושתה טהור טהור.  אחד מי גבאין, מי בורות, מי שיחין, מי מערות, מי תמצייות שפסקו, ומקוות שאין בהן ארבעים סאה בשעת הגשמים, הכול טהור.  פסקו הגשמים הקרובים לעיר ולדרך, טמאין; והרחוקים, טהורין עד שיהלכו רוב אדם. א,ה  מאימתיי היא טהרתן בית שמאי אומרין, משירבו, וישטופו; בית הלל אומרין, רבו, אף על פי שלא שטפו.  רבי שמעון אומר, שטפו אף על פי שלא רבו.  כשרין לחלה, וליטול מהן לידיים. א,ו  למעלה מהן, מי תמצייות שלא פסקו:  שתה טמא, ושתה טהור טהור; שתה טמא, ומילא בכלי טהור טהור.  שתה טמא, ונפל כיכר של תרומה אף על פי שהדיח, טהור.  מילא בכלי טמא, ושתה טהור טהור.  מילא בכלי טמא, ומילא בכלי טהור טהור.  מילא בכלי טמא, ונפל כיכר של תרומה אף על פי שהדיח, טהור.  נפלו מים טמאין, ושתה טהור טהור.  נפלו מים טמאין, ומילא בכלי טהור טהור.  נפלו מים טמאין, ונפל כיכר של תרומה אף על פי שהדיח, טהור.  כשרין לתרומה, וליטול מהן לידיים. א,ז  למעלה מהן, מקוה שיש בו ארבעים סאה שבו טובלין, ומטבילין.  למעלה מהן, מעיין:  שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שווה למקוה לטהר באשבורן, ולמעיין להטביל בו כל שהוא. א,ח  למעלה מהן, מים מוכין שהן מטהרין בזוחלין.  למעלה מהן, מים חיים שבהן טבילה לזבים, והזיה למצורעין, וכשרין לקדש מהן מי חטאת.   מסכת מקוות פרק ב ב,א  הטמא שירד לטבול ספק טבל, ספק לא טבל, אפילו טבל, ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו, שני מקוות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד שאין בו, טבל באחד מהן ואין ידוע באיזה מהן טבל ספקו טמא. ב,ב  מקוה שנמדד, ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמאות.  במה דברים אמורים, בטומאה חמורה.  אבל בטומאה קלה אכל אוכלין טמאין, שתה משקין טמאין, בא ראשו ורובו במים שאובין, או שנפלו על ראשו ועל רובו שלושת לוגין מים שאובין, וירד לטבול, ספק טבל, ספק לא טבל, ואפילו טבל, ספק יש בו ארבעים סאה ספק שאין בו, שני מקוות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד שאין בו, טבל באחד מהן ואין ידוע באיזה מהן טבל ספקו טהור.  רבי יוסי מטמא:  שהיה רבי יוסי אומר, כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו, עד שיידע שטהר.  אבל ספקו ליטמא, ולטמא טהור. ב,ג  ספק מים שאובין שטיהרו חכמים:  ספק נפלו, ספק לא נפלו, אפילו נפלו, ספק יש בהם ארבעים סאה ספק שאין בהן, שני מקוות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד שאין בו, נפל לאחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נפל ספקו טהור, מפני שיש לו במה יתלה.  היו שניהם פחותים מארבעים סאה, ונפל לאחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נפל ספקו טמא, מפני שאין לו במה יתלה. ב,ד  רבי אליעזר אומר, רביעית מים שאובין בתחילה, פוסלין את המקוה, ושלושת לוגין על פני המים; וחכמים אומרין, בין בתחילה ובין בסוף, שיעורו שלושת לוגין. ב,ה  מקוה שיש בו שלוש גומות של מים שאובין של לוג לוג אם ידוע שנפל ארבעים סאין מים כשרים, עד שלא הגיעו לגומה השלישית כשר; ואם לאו, פסול.  ורבי שמעון מכשיר, מפני שהיא כמקוה סמוך למקוה. ב,ו  המסנק את הטיט לצדדין, ומשכו הימנו שלושת לוגין כשר.  היה תולש, ומשך הימנו שלושת לוגין פסול; רבי שמעון מכשיר, מפני שלא נתכוון לשאוב. ב,ז  המניח קנקנים בראש הגג לנגבן, ונתמלאו מים רבי אליעזר אומר, אם עונת הגשמים היא, או אם יש בו כמעט מים בבור ישבר; ואם לאו, לא ישבר.  רבי יהושוע אומר, בין כך ובין כך ישבר, או יכפה; אבל לא יערה. ב,ח  הסייד ששכח עציץ בבור, ונתמלא מים אם היו המים צפים על גביו כל שהן, ישבר; ואם לאו, לא ישבר, דברי רבי אליעזר.  ורבי יהושוע אומר, בין כך ובין כך, ישבר. ב,ט  המסדר קנקנים בתוך הבור, ונתמלאו מים אף על פי שבלע הבור את מימיו, הרי זה ישבר. ב,י  מקוה שיש בו ארבעים סאה מים וטיט רבי אליעזר אומר, מטבילין במים, ואין מטבילין בטיט; רבי יהושוע אומר, בטיט, ובמים.  באיזה טיט מטבילין, בטיט שהמים צפים על גביו.  אם היו המים מצד אחד מודה רבי יהושוע שמטבילין במים, ואין מטבילין בטיט.  באיזה טיט אמרו בטיט שהקנה יורד מאליו, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, מקום שאין קנה המידה עומד.  אבא אליעזר בן דולעאי אומר, מקום שהמשקולת יורדת; רבי אליעזר אומר, היורד בפי חביה.  רבי שמעון אומר, הנכנס בשפופרת הנוד; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, הנמדד בלוג.   מסכת מקוות פרק ג ג,א  רבי יוסי אומר, שני מקוות, אין בהן ארבעים סאה, ונפל לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה, ונתערבו כשרים, מפני שלא נקרא עליהם שם פסול.  אבל מקוה שאין בו ארבעים סאה, ונפלו לו שלושת לוגין, ונחלק לשניים פסול, מפני שנקרא עליו שם פסול.  ורבי יהושוע מכשיר:  שהיה רבי יהושוע אומר, כל מקוה שאין בו ארבעים סאה, ונפלו בו שלושת לוגין, וחסר אפילו קורטוב כשר, מפני שחסרו בו שלושת לוגין.  וחכמים אומרין, לעולם הוא בפסולו, עד שייצא ממנו מלואו ועוד. ג,ב  כיצד:  בור שבחצר, ונפלו בו שלושת לוגין לעולם הוא בפסולו:  עד שייצא ממנו מלואו ועוד; או עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה, ויטהרו העליונים את התחתונים.  רבי אלעזר בן עזריה פוסל, אלא אם פקק. ג,ג  בור שהוא מלא מים שאובין, והאמה נכנסת לו, ויוצאת הימנו לעולם הוא בפסולו:  עד שיתחשב, שלא נשתייר מן הראשונים שלושת לוגין.  שניים שהיו מטילין למקוה, זה לוג ומחצה וזה לוג ומחצה, הסוחט את כסותו מטיל ממקומות הרבה, והמערה מן הצרצור ומטיל ממקומות הרבה רבי עקיבה מכשיר, וחכמים פוסלין.  אמר רבי עקיבה, לא אמרו מטילין, אלא מטיל; אמרו לו, לא כך ולא כך אמרו, אלא שנפלו בו שלושת לוגין. ג,ד  מכלי אחד, משניים, ומשלושה מצטרפין; ומארבעה, אין מצטרפין.  בעל קרי חולה שנפלו עליו תשעת קבין מים, וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלושת לוגין מים שאובין מכלי אחד, משניים, ומשלושה מצטרפין; ומארבעה, אינן מצטרפין.  במה דברים אמורים, בזמן שהתחיל השני, עד שלא הפסיק הראשון.  במה דברים אמורים, בזמן שלא נתכוון לרבות; אבל נתכוון לרבות אפילו קורטוב בכל שנה, מצטרפין בשלושת לוגין.   מסכת מקוות פרק ד ד,א  המניח כלים תחת הצינור, אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים אפילו כלי גללים, וכלי אבנים, וכלי אדמה פוסלין את המקוה.  אחד המניח, ואחד השוכח, כדברי בית שמאי; בית הלל מטהרין בשוכח.  אמר רבי מאיר, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל.  ומודים בשוכח בחצר, שהוא טהור.  אמר רבי יוסי, עדיין המחלוקת במקומה עומדת. ד,ב  המניח טבלה תחת הצינור אם יש לה לזביז, פוסלת את המקוה; ואם לאו, אינה פוסלת את המקוה.  זקפה לידוח בין כך ובין כך, אינה פוסלת את המקוה. ד,ג  החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ, כל שהוא; ובשל חרס, רביעית.  רבי יוסי אומר, אף בשל חרס, כל שהוא:  לא אמרו רביעית, אלא בשברי כלי חרס.  היו צרורות מתחלחלים לתוכו, פוסלין את המקוה; ירד לתוכו עפר, ונגבס כשר.  סילון שהוא צר מכאן ומכאן, ורחב מן האמצע אינו פוסל, מפני שלא נעשה לקבלה. ד,ד  מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר, ובעוקה, ועל מעלות המערה אם רוב מן הכשר, כשר; ואם רוב מן הפסול, פסול; מחצה למחצה, פסול.  אימתיי בזמן שמתערבין, עד שלא יגיעו למקוה.  היו מקלחין בתוך המים אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים, עד שלא ירדו לתוכו שלושת לוגין מים שאובין כשר; ואם לאו, פסול. ד,ה  השוקת שבסלע אין ממלאין בה, ואין מקדשין בה, ואין מזין הימנה, ואינה צריכה צמיד פתיל, ואינה פוסלת את המקוה; הייתה כלי, וחיברה בסיד ממלאין בה, ומקדשין בה, ומזין הימנה, וצריכה צמיד פתיל, ופוסלת את המקוה.  ניקבה מלמטן או מן הצד, ואינה יכולה לקבל מים כל שהן כשרה.  וכמה יהא בנקב, כשפופרת הנוד.  אמר רבי יהודה בן בתירה, מעשה בשוקת יהו שהייתה בירושלים, והייתה נקובה כשפופרת הנוד, והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה; ושלחו בית שמאי ופחתוה שבית שמאי אומרין, עד שייפחת רובה.   מסכת מקוות פרק ה ה,א  מעיין שהעבירו על גבי השוקת, פסול; העבירו על גבי השפה כל שהוא כשר חוצה לה, שהמעיין מטהר בכל שהוא.  העבירו על גבי בריכה, והפסיקו הרי הוא כמקוה; חזר והמשיכו פסול לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת, עד שיידע שייצאו הראשונים. ה,ב  העבירו על גבי כלים, או על גבי הספסל רבי יהודה אומר, הרי הוא כמות שהיה; רבי יוסי אומר, הרי הוא כמקוה ובלבד, שלא יטביל על גבי הספסל. ה,ג  מעיין שהוא משוך כנדל ריבה עליו והמשיכו, הרי הוא כמות שהיה; היה עומד, וריבה עליו והמשיכו שווה למקוה לטהר באשבורן, ולמעיין להטביל בו בכל שהוא. ה,ד  כל הימים כמקוה, שנאמר "ולמקוה המים קרא ימים" (בראשית א,י), דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, הים הגדול, כמקוה; לא נאמר "ימים", אלא שיש בו מיני ימים הרבה.  רבי יוסי אומר, כל הימים מטהרין בזוחלין, ופסולין לזבין ולמצורעין ולקדש מהן מי חטאת. ה,ה  הזוחלין, כמעיין; והנוטפין, כמקוה.  העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין, שהן כשרין.  ונוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל, אפילו קנה, אפילו זב וזבה יורד וטובל, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, כל דבר שהוא מקבל טומאה, אין מזחילין בו. ה,ו  גל שנתלש, ובו ארבעים סאה, ונפל על האדם, ועל הכלים טהורין:  כל מקום שיש בו ארבעים סאה, טובלין ומטבילין.  מטבילין בחריצין, ובנעיצין, ובפרסת חמור המעורבת בבקעה.  בית שמאי אומרין, מטבילין בחרדלית; ובית הלל אומרין, אין מטבילין.  ומודים שהוא גודר כלים, וטובל בהן; וכלים שגדר בהן, לא הוטבלו.   מסכת מקוות פרק ו ו,א  כל המעורב למקוה, כמקוה.  חררי המערה, וסדקי המערה מטביל בהן, במה שהן.  עוקת המערה אין מטבילין בה, אלא אם כן הייתה נקובה כשפופרת הנוד.  אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שהיא מעמדת את עצמה; אם אינה מעמדת את עצמה, מטבילין בה במה שהיא. ו,ב  דלי שהוא מלא כלים, והטבילו הרי אלו טהורים; אם לא טבל [אין] המים מעורבין, עד שיהו מעורבין כשפופרת הנוד. ו,ג  שלוש מקוות בזה עשרים סאה, ובזה עשרים סאה, ובזה עשרים סאה מים שאובין:  והשאוב מן הצד, וירדו שלושה וטבלו בהן, ונתערבו המקוות טהורין, והטובלין טהורין; היה השאוב באמצע ירדו שלושה וטבלו בהן, ונתערבו המקוות כמות שהיו, והטובלין כמות שהיו. ו,ד  הספוג והדלי שהיו בהן שלושת לוגין מים נפלו למקוה, לא פסלוהו:  שלא אמרו אלא שלושת לוגין שנפלו. ו,ה  השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן, אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד.  רבי יהודה אומר, בכלי גדול, ארבעה טפחים; ובקטן, רובו.  אם היה שק, או קופה מטבילין בהן במה שהן, מפני שהמים מעורבין; היו נתונים תחת הצינור אין פוסלין את המקוה, ומטבילין אותן, ומעלין אותן כדרכן. ו,ו  גצטרה שבמקוה, והטביל בה את הכלים טהרו מטומאתן, אבל טמאין על גב כלי חרס; אם היו המים צפין על גביו כל שהן, טהורין.  מעיין שהוא יוצא מן התנור, וירד וטבל לתוכו הוא טהור, וידיו טמאות; ואם היו על גביו רום ידיו, אף ידיו טהורות. ו,ז  עירוב המקוות כשפופרת הנוד, כעובייה וכחללה, כשתי אצבעות חוזרות למקומן.  ספק שהיא כשפופרת הנוד, ספק שאינה כשפופרת הנוד פסולה, מפני שהיא מן התורה.  וכן כזית מן המת, כזית מן הנבילה, וכעדשה מן השרץ.  כל שיעמוד בשפופרת הנוד, ממעטה; רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל שהוא מבריית המים, טהור. ו,ח  מטהרין את המקוות העליון מן התחתון, והרחוק מן הקרוב.  כיצד:  מביא סילון של חרס או של אבר, ומניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים, ומושכו, ומשיקו אפילו כשערה, דייו.  היה בעליון ארבעים סאה, ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון, עד שיירדו לתחתון ארבעים סאה. ו,ט  כותל שבין שתי מקוות שנסדק לשתי, מצטרף; ולערב, אינו מצטרף עד שיהא במקום אחד, כשפופרת הנוד.  רבי יהודה אומר, חילוף הדברים.  נפרצו זה לתוך זה על רום, כקליפת השום; ועל רוחב, כשפופרת הנוד. ו,י  האביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע, פוסל; מן הצד, אינו פוסל מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, אם מקבלת האמבטי רביעית, עד שלא יגיעו לאביק כשרים; ואם לאו, פסול.  רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, אם מקבל האביק כל שהוא, פסול. ו,יא  המטהרת שבמרחץ התחתונה מלאה שאובין, והעליונה מלאה כשרין אם יש כנגד הנקב שלושת לוגין, פסול.  כמה יהא בנקב, ויהא בו שלושת לוגין אחד משלוש מאות ועשרים לבריכה, דברי רבי יוסי.  ורבי אלעזר אומר, אפילו התחתונה מלאה כשרין, והעליונה מלאה שאובין, ויש כנגד הנקב שלושת לוגין כשר:  שלא אמרו אלא שלושת לוגין שנפלו.   מסכת מקוות פרק ז ז,א  יש מעלין את המקוה ולא פוסלין, פוסלין ולא מעלין, לא מעלין ולא פוסלין.  אלו מעלין, ולא פוסלין השלג, והברד, והכפור, והגליד, והמלח, וטיט הנרוק.  אמר רבי עקיבה, היה רבי ישמעאל דן כנגדי לומר, השלג אינו מעלה את המקוה.  העידו אנשי מידבא משמו שאמר להם, צאו והביאו שלג, ועשו מקוה כתחילה.  רבי יוחנן בן נורי אומר, אבן הברד, כמים.  כיצד מעלין, ולא פוסלין:  מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל מהם סאה לתוכו העלהו נמצאו מעלין, ולא פוסלין. ז,ב  אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורים, ומי כבשים ומי שלקות, והתמד עד שלא החמיץ.  כיצד פוסלין, ולא מעלין:  מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב נפל מהם קורטוב לתוכו לא העלהו, ופוסלו בשלושת לוגין.  אבל שאר המשקין, ומי פירות, והציר, והמורייס, והתמד משהחמיץ פעמים מעלין, פעמים שאינן מעלין.  כיצד:  מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל מהם סאה לתוכו, לא העלהו; היה בו ארבעים סאה, נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר. ז,ג  הדיח בו סלי זיתים וסלי ענבים, ושינו את מראיו כשר; רבי יוסי אומר, מי הצבע פוסלין אותו בשלושת לוגין, ואינן פוסלין אותו בשינוי מראה.  נפל לתוכו יין, ומוחל, ושינו את מראיו פסול.  כיצד יעשה ימתין עד שיירדו גשמים, ויחזרו מראיהן למראה המים; היו בו ארבעים סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו, עד שיחזרו מראיהן למראה המים. ז,ד  נפל לתוכו יין או מוחל, ושינו מקצת מראיו אם אין בו מראה מים ארבעים סאה, הרי זה לא יטבול בו. ז,ה  שלושת לוגין מים, ונפל לתוכן קורטוב יין, והרי מראיהן כמראה היין נפלו למקוה, לא פסלוהו.  שלושת לוגין מים חסר קורטוב, נפל לתוכן קורטוב חלב, והרי מראיהן כמראה המים, ונפלו למקוה לא פסלוהו; רבי יוחנן בן נורי אומר, הכול הולך אחר הנראה. ז,ו  מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות ירדו שניים, וטבלו זה אחר זה הראשון טהור, והשני טמא; רבי יהודה אומר, אם היו רגליים של ראשון נוגעות במים, אף השני טהור.  הטביל בו את הסגוס, והעלהו מקצתו נוגע במים, טהור.  הכר והכסת של עור כיון שהגביה שפתותיהם מן המים, המים שבתוכן שאובין.  כיצד יעשה מטבילן, ומעלה אותן דרך שוליהן. ז,ז  הטביל בו את המיטה אף על פי שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה, מפני שהמים מקדמין.  מקוה שמימיו מרודדין כובש אפילו חבילי עצים, אפילו חבילי קנים כדי שיתפחו המים, ויורד וטובל.  מחט שהיא נתונה על מעלות המערה היה מוליך ומביא במים כיון שעבר עליה הגל, טהורה.   מסכת מקוות פרק ח ח,א  ארץ ישראל טהורה, ומקוותיה טהורין.  מקוות העמים שבחוצה לארץ כשרין לבעלי קריין, אפילו נתמלאו בקילון.  ושבארץ ישראל שחוץ למפתח, כשרין אף לנידות; את שלפנים מן המפתח כשרין לבעלי קריין, ופסולין לכל הטמאים.  רבי אלעזר אומר, הקרובים לעיר ולדרך, טמאים מפני הכביסה; והרחוקים, טהורים. ח,ב  אלו בעלי קריין שהן צריכין טבילה ראה מים חלוקים או עכורים בתחילה, טהור; באמצע ובסוף, טמא; מתחילה ועד סוף, טהור.  לבנים ונמשכים, טמא; רבי יוסי אומר, לבנים כעכורים. ח,ג  המטיל טיפין עבות מתוך האמה, טמא, דברי רבי אלעזר חסמא.  המהרהר בלילה, ועמד ומצא בשרו חם טמא.  הפולטת זרע ביום השלישי, טהורה, דברי רבי אלעזר בן עזריה.  רבי ישמעאל אומר, פעמים שהן ארבע עונות, פעמים שהן חמש, פעמים שהן שש; רבי עקיבה אומר, לעולם חמש. ח,ד  נוכרית שפלטה שכבת זרע מישראל, טמאה; בת ישראל שפלטה שכבת זרע מנוכרי, טהורה.  האישה ששימשה את ביתה, וירדה וטבלה, ולא כיבדה את הבית כאילו לא טבלה.  בעל קרי שטבל, ולא הטיל מים כשיטיל את המים, טמא.  רבי יוסי אומר, בחולה ובזקן, טמא; בילד ובבריא, טהור. ח,ה  נידה שנתנה מעות בפיה, וירדה וטבלה טהורה מטומאתה, אבל טמאה היא על גב רוקה.  נתנה שערה בפיה, קפצה ידה, קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה.  האוחז באדם ובכלים, ומטבילן טמאין; ואם מדיח את ידיו במים, טהורין.  רבי שמעון אומר, ירפה שיבואו בהן מים.  בית הסתרים, ובית הקמטים אינן צריכין שיבואו בהן המים.   מסכת מקוות פרק ט ט,א  אלו חוצצין באדם חוטי צמר, וחוטי פשתן, והרצועות שבראשי הבנות; רבי יהודה אומר, של צמר ושל שיער אינן חוצצין, מפני שהמים באין בהן. ט,ב  קלקי הלב והזקן, ובית הסתרים באישה, לפלוף שחוץ לעין, וגלד שחוץ למכה, והרטייה שעליה, ושרף היבש, וגלדי צואה שעל בשרו, ובצק שתחת הציפורן, והמלמולין, וטיט היוון, וטיט היוצרין, וגץ יווני.  איזה הוא טיט היוון זה טיט הבורות, שנאמר "ויעלני, מבור שאון מטיט היוון" (תהילים מ,ג).  טיט היוצרין, כמשמעו; רבי יוסי מטהר בשל יוצרין, ומטמא בשל מריקה.  גץ יווני אלו יתדות הדרכים, שאין טובלין בהן ולא מטבילין.  ושאר כל הטיט, מטבילין בו כשהוא לח.  לא יטבול בעפר שעל רגליו.  לא יטביל את הקומקמוס בפחמין, אלא אם כן שיפשף. ט,ג  אלו שאינן חוצצין קלקי הראש, ובית השחי, ובית הסתרים באיש.  רבי אלעזר אומר, אחד איש ואחד אישה כל המקפיד עליו, חוצץ; וכל שאינו מקפיד עליו, אינו חוצץ. ט,ד  לפלוף שבעין, וגלד שעל המכה, ושרף הלח, ולכלוכי צואה שעל בשרו, וצואה שתחת הציפורן, וציפורן המדולדלת.  כשות של קטן, לא מטמא ולא מיטמא.  וקרום שעל המכה, טמא ומטמא. ט,ה  ואלו חוצצין בכלים:  הזפת, והמור בכלי זכוכית, בין מבפנים בין מבחוץ.  על השולחן ועל הטבלה ועל הדרגש על הנקיים, חוצצין; ועל הבלוסין, אינן חוצצין.  על מיטות בעל הבית, חוצץ; ועל של עני, אינו חוצץ.  על איכוף של בעל הבית, חוצץ; ועל של זקקין, אינו חוצץ.  על המרדעת, חוצץ; רבן שמעון בן גמליאל אומר, עד כאיסר האיטלקי. ט,ו  על הבגדים מצד אחד, אינו חוצץ; משני צדדין, חוצץ.  רבי יהודה אומר משום רבי ישמעאל, מצד אחד.  רבי יוסי אומר, של בנאים, מצד אחד; ושל בור, משני צדדין. ט,ז  מטפחות של זפתין, ושל יוצרין, ושל מפסלי אילנות אינן חוצצין; רבי יהודה אומר, אף של קייצין, כיוצא בהן.  זה הכלל כל המקפיד עליו, חוצץ; וכל שאינו מקפיד עליו, אינו חוצץ.   מסכת מקוות פרק י י,א  כל ידות הכלים שהכניסן שלא כדרכן, או שהכניסן כדרכן ולא מירקן, או שמירקן ונשברו הרי אלו חוצצין.  כלי שהטבילו דרך פיו, כאילו לא טבל.  הטבילו כדרכו בלא זיבורית, עד שיטנו על צידו.  כלי שהוא צר מכאן ומכאן, ורחב מן האמצע אינו טהור, עד שיטנו על צידו.  צלוחית שפיה שוקע אינה טהורה, עד שיטנה על צידה.  קלמרין אינה טהורה, עד שייקבנה מצידה; קלמרין של יוסף הכוהן, הייתה נקובה מצידה. י,ב  הכר והכסת של עור, הרי אלו צריכין שיבואו בהן המים; כסת עגולה, והכדור, והאימום, והקמיע, ותפילה אינן צריכין שיבואו בהן המים.  זה הכלל כל שאין דרכו להכניס ולהוציא, טובלין סתומין. י,ג  אלו שאינן צריכין שיבואו בהן המים קשרי העני, והנומין, וחבט של סנדל, ותפילה של ראש בזמן שהיא חוצה, ושל זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת, ואוזני החמת, ואוזני התורמל. י,ד  אלו שהן צריכין שיבואו בהן המים הקשר שבפרקסין ושבכתף, ושפה של סדין צריך למתח, ותפילה של ראש בזמן שאינה חוצה, ושל זרוע בזמן שהיא עולה ויורדת, ושנץ של סנדל.  ובגדים שהטבילן מכובסין, עד שיבעבעו; הטבילן נגובין, עד שיבעבעו וינוחו מבעבוען. י,ה  כל ידות הכלים שהן ארוכין, ועתיד לקוצן מטבילן, עד מקום המידה; רבי יהודה אומר, עד שיטביל את כולו.  שלשלת דלי גדול ארבעה טפחים, ושל קטן עשרה מטבילן, עד מקום המידה; רבי טרפון אומר, עד שיטביל את כל הטבעת.  החבל שהוא קשור בקופה אינו חיבור, אלא אם תפר. י,ו  בית שמאי אומרין, אין מטבילין חמין בצונן, ולא צונן בחמין; לא יפים ברעים, ולא רעים ביפים.  בית הלל אומרין, מטבילין.  כלי שהוא מלא משקין, והטבילו כאילו לא טבל; מלא מי רגליים, רואים אותן כאילו הן מים.  מלא מי חטאת, עד שירבו המים על מי חטאת; רבי יוסי אומר, אפילו כלי מחזיק כור, ואין בו אלא רביעית כאילו לא טבל. י,ז  כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגווייה, בכחצי פרס; וכל המשקין מצטרפין לפסול את הגווייה, ברביעית.  זה חומר בשותה משקין טמאין מבמקוה, שעשה בו שאר משקין כמים. י,ח  אכל אוכלין טמאין, שתה משקין טמאין, טבל והקיאן טמאין, מפני שאינן טהורין בגוף.  שתה מים טמאין, טבל והקיאן טהורין, מפני שהן טהורין בגוף.  בלע טבעת טהורה, נכנס לאוהל המת, הזה ושנה וטבל והקיאה הרי היא כמות שהייתה.  בלע טבעת טמאה, טובל ואוכל בתרומתו; הקיאה, טמאה וטימאתו.  חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה, חוצץ; אם אינו נראה, טובל ואוכל בתרומתו.     מסכת נידה פרק א א,א  שמאי אומר, כל הנשים דיין שעתן; הלל אומר, מפקידה לפקידה, אפילו לימים הרבה.  וחכמים אומרין, לא כדברי זה, ולא כדברי זה; אלא מעת לעת, ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה, ממעטת על יד מעת לעת.  כל אישה שיש לה וסת, דייה שעתה.  המשמשת בעידים, הרי זו כפקידה ממעטת על יד מעת לעת, ועל יד מפקידה לפקידה. א,ב  כיצד דייה שעתה:  הייתה יושבת במיטה, ועסוקה בטהרות פרשה וראת היא טמאה, וכולן טהורות; אף על פי שאמרו, מטמא מעת לעת אינה מונה אלא משעה שראת. א,ג  רבי אליעזר אומר, ארבע נשים דיין שעתן בתולה, ומעוברת, מניקה, וזקנה.  אמר רבי יהושוע, לא שמעתי אלא בתולה, אבל הלכה כדברי רבי אליעזר. א,ד  איזו היא בתולה כל שלא ראת דם מימיה, אף על פי נשואה.  ומעוברת, משייוודע עוברה.  מניקה, עד שתגמול את בנה.  נתנה בנה למניקה, וגמלתו או מת רבי מאיר אומר, מטמא מעת לעת; וחכמים אומרין, דייה שעתה. א,ה  איזו היא זקנה, כל שעברו עליה שלוש עונות סמוך לזקנתה.  רבי אלעזר אומר, כל אישה שעברו עליה שלוש עונות, דייה שעתה; רבי יוסי אומר, מעוברת ומניקה שעברו עליהן שלוש עונות, דיין שעתן. א,ו  במה אמרו דייה שעתה, בראייה ראשונה.  אבל בשנייה, מטמא מעת לעת; אם ראת את הראשונה מאונס, אף השנייה דייה שעתה. א,ז  אף על פי שאמרו דיין שעתן, צריכה להיות בודקת חוץ מן הנידה, והיושבת על דם טוהר; והמשמשת בעידים חוץ מיושבת על דם טוהר, ובתולה שדמיה טהורים.  פעמים שהיא צריכה להיות בודקת בשחרית ובין השמשות, ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה.  יתרות עליהן הכוהנות, בשעה שהן אוכלות בתרומה; רבי יהודה אומר, אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה.   מסכת נידה פרק ב ב,א  כל היד המרבה לבדוק בנשים, משובחת; ובאנשים, תיקצץ.  החירשת והשוטה והסומה, ומי שנטרפה דעתה אם יש להן פיקחות מתקנות אותן, ואוכלות בתרומה.  דרך בנות ישראל משמשות בשני עידים, אחד לו ואחד לה; הצנועות, מתקנות להן שלישי, ואחד להתקין את הבית. ב,ב  נמצא על שלו טמאין, וחייבין בקרבן.  נמצא על שלה הותיוס טמאין, וחייבין בקרבן; נמצא על שלה לאחר זמן טמאין בספק, ופטורין מן הקרבן. ב,ג  איזה הוא לאחר זמן כדי שתרד מן המיטה, ותדיח את פניה.  ואחר כך מטמא מעת לעת, ואינה מטמא את בועלה; רבי עקיבה אומר, מטמא את בועלה.  מודים חכמים לרבי עקיבה ברואה כתם, שהיא מטמא את בועלה. ב,ד  כל הנשים, בחזקת טהרה לבעליהן; הבאין מן הדרך, נשיהן להן בחזקת טהרה.  בית שמאי אומרין, צריכה שני עידים על כל תשמיש ותשמיש, או תשמש לאור הנר; ובית הלל אומרין, דייה שני עידים כל הלילה. ב,ה  משל משלו חכמים באישה החדר, והפרוזדוד, והעלייה.  דם החדר, טמא; נמצא בפרוזדוד ספקו טמא, לפי שחזקתו מן המקור. ב,ו  חמישה דמים טמאים שבאישה האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזג.  בית שמאי אומרין, אף כמימי תלתן, וכמימי בשר צלי; ובית הלל מטהרין.  הירוק עקביה בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין.  אמר רבי מאיר, אם אינו מטמא משום כתם, מטמא משום משקה; רבי יוסי אומר, לא כך ולא כך. ב,ז  איזה הוא האדום, כדם המכה.  והשחור, כחרת.  דיהה מכן, טהור.  וכקרן כרכום, כברור שיש בו.  וכמימי אדמה מבקעת בית כרם, מצף כמים.  וכמזג שני חלקים מים ואחד יין, מן היין השרוני.   מסכת נידה פרק ג ג,א  המפלת חתיכה אם יש עימה דם, טמאה; ואם לאו, טהורה.  רבי יהודה אומר, בין כך ובין כך, טמאה. ג,ב  המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומים תטיל למים אם נימוחו, טמאה.  המפלת כמין דגים, חגבים, שקצים, ורמשים אם יש עימהם דם, טמאה; ואם לאו, טהורה.  המפלת כמין בהמה חיה ועוף בין טהורין בין טמאין אם זכר, תשב לזכר; ואם נקבה, תשב לנקבה; אין ידוע, תשב לזכר ולנקבה, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, כל שאין בו מצורת אדם, אינו ולד. ג,ג  המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים אינה חוששת לוולד; אם היה מרוקם, תשב לזכר ולנקבה. ג,ד  המפלת סנדל או שליה, תשב לזכר ולנקבה.  השליה בבית, הבית טמא:  לא שהשליה ולד, אלא שאין שליה שאין עימה ולד.  רבי שמעון אומר, נימוק הוולד, עד שלא יצא. ג,ה  המפלת טומטום, ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה.  טומטום וזכר, אנדרוגינוס וזכר תשב לזכר ולנקבה; טומטום ונקבה, אנדרוגינוס ונקבה תשב לנקבה בלבד.  יצא מחותך או מסורס משיצא רובו, הרי זה כיילוד; יצא כדרכו, עד שיצא רוב ראשו.  איזה הוא רוב ראשו, משתצא פדחתו. ג,ו  המפלת, ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקבה; אין ידוע אם ולד היה תשב לזכר ולנקבה, ולנידה. ג,ז  המפלת יום ארבעים, אינה חוששת לוולד; יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה, ולנידה.  רבי ישמעאל אומר, יום ארבעים ואחד, תשב לזכר ולנידה; יום שמונים ואחד, תשב לזכר ולנקבה ולנידה, שהזכר נגמר לארבעים ואחד, והנקבה לשמונים ואחד.  וחכמים אומרין, אחד בריית הזכר, ואחד בריית הנקבה זה וזה לארבעים ואחד.   מסכת נידה פרק ד ד,א  בנות הכותים, נידות מעריסתן.  והכותים מטמאין משכב תחתון כעליון, מפני שהן בועלי נידות, והן יושבות על כל דם.  ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש, ואין שורפין עליהן את התרומה, מפני שטומאתן ספק. ד,ב  בנות צדוקיין בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותם, הרי הן ככותייות; פירשו ללכת בדרכי ישראל, הרי הן כישראל.  רבי יוסי אומר, לעולם הן כישראל, עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותם. ד,ג  דם נוכרית, ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין; ובית הלל אומרין, כרוקה, וכמימי רגליה.  דם יולדת שלא טבלה בית שמאי אומרין, כרוקה וכמימי רגליה; בית הלל אומרין, מטמא לח ויבש.  ומודים ביולדת בזוב, שהוא מטמא לח ויבש. ד,ד  המקשה, נידה.  קשת שלושה ימים בתוך אחד עשר יום אם שפת מעת לעת, וילדה הרי זו כיולדת בזוב, דברי רבי אליעזר; ורבי יהושוע אומר, לילה ויום, כלילי שבת ויומו:  ששפת מן הצער, ולא מן הדם. ד,ה  וכמה הוא קשויה:  רבי מאיר אומר, אפילו ארבעים וחמישים יום; רבי יהודה אומר, דייה חודשה; רבי יוסי ורבי שמעון אומרין, אין קישוי יותר משתי שבתות. ד,ו  המקשה בתוך שמונים של נקבה כל דמים שהיא רואה, טהורין:  עד שייצא הוולד.  רבי אליעזר מטמא.  אמרו לו לרבי אליעזר, ומה אם במקום שהחמיר בדם השופי, הקל בדם הקושי מקום שהקל בדם השופי, אינו דין שנקל בדם הקושי.  אמר להן, דייו לבוא מן הדין, להיות כנידון; ממה הקל עליה מטומאת זיבה, אבל טמאה היא טומאת נידה. ד,ז  כל אחד עשר יום, בחזקת טהרה.  ישבה לה, ולא בדקה שגגה, נאנסה, הזידה ולא בדקה הרי זו טהורה.  הגיע שעת וסתה, ולא בדקה הרי זו טמאה.  רבי מאיר אומר, אם הייתה במחבה, והגיעה שעת וסתה, ולא בדקה הרי זו טהורה, שחרדה מסלקת דמים.  אבל ימי הזב, והזבה, ושומרת יום כנגד יום הרי אלו בחזקת טומאה.   מסכת נידה פרק ה ה,א  יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה, וימי טהרה; ואין חייבין עליו קרבן.  רבי שמעון אומר, הרי זה כיילוד.  כל הנשים מיטמאות בבית החיצון, שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו,יט); אבל הזב ובעל קרי אינן מיטמאין, עד שתצא טומאתן לחוץ. ה,ב  היה אוכל בתרומה, והרגיש שנזדעזעו אבריו אוחז באמה, ובולע את התרומה.  ומטמאין בכל שהן אפילו כעין החרדל, ובפחות מכן. ה,ג  תינוקת בת יום אחד, מיטמאה בנידה; ובת עשרה ימים, מיטמאה בזיבה.  תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה, ומיטמא בנגעים, ומיטמא בטמא מת, וזוקק לייבום, ופוטר מן הייבום, ומאכיל בתרומה, ופוסל מן התרומה, ונוחל, ומנחיל, וההורגו חייב, והרי הוא לאביו ולאימו כחתן שלם. ה,ד  בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה; ואם בא עליה יבם, קנאה.  וחייבין עליה משום אשת איש, ומטמא את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון.  נישאת לכוהן, תאכל בתרומה; בא עליה אחד מן הפסולין, פסלה מן הכהונה.  בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מתים על ידה, והיא פטורה.  פחות מכן, כנותן אצבע בעין. ה,ה  בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, קנאה; ואינו נותן גט, עד שיגדיל.  ומיטמא בנידה, לטמא משכב תחתון כעליון.  פוסל, ואינו מאכיל.  ופוסל את הבהמה מעל גבי המזבח, והיא נסקלת על ידו.  ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה מתות על ידיו, והוא פטור. ה,ו  בת אחת עשרה שנה ויום אחד, נדריה נבדקין; בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריה קיימין, ובודקין כל שתים עשרה.  בן שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריו נבדקין; בן שלוש עשרה שנה ויום אחד, נדריו קיימין, ובודקין כל שלוש עשרה.  קודם לזמן הזה אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו, ולשם מי הקדשנו אין נדריהן נדרים, ולא הקדשן הקדש; לאחר הזמן הזה אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו, ולשם מי הקדשנו נדריהן נדרים, והקדשן הקדש. ה,ז  משל משלו חכמים באישה פגה, בוחל, וצמל.  פגה, עודה תינוקת; בוחל, אלו ימי הנעורים:  בזו ובזו אביה זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפר נדריה.  צמל כל שבגרה, אין לאביה בה רשות. ה,ח  איזה הוא סימנה:  רבי יוסי הגלילי אומר, משיעלה הקמט תחת הדד.  רבי עקיבה אומר, משיטו הדדין.  בן עזאי אומר, משתשחיר הפיטומת.  רבי יוסי אומר, כדי שיהא נותן ידו על העוקץ, והוא שוקע ושוהה לחזור. ה,ט  בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות תביא ראיה שהיא בת עשרים שנה, והיא איילונית:  לא חולצת, ולא מתייבמת.  בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים, והוא סריס:  לא חולץ, ולא מייבם, כדברי בית הלל.  בית שמאי אומרין, זה וזה בן שמונה עשרה.  רבי אליעזר אומר, הזכר, כדברי בית הלל; והנקבה, כדברי בית שמאי:  שהאישה ממהרת לבוא לפני האיש.   מסכת נידה פרק ו ו,א  בא סימן התחתון, עד שלא בא העליון או חולצת או מתייבמת.  בא העליון, עד שלא בא התחתון אף על פי שאי אפשר, רבי מאיר אומר, לא חולצת ולא מתייבמת.  וחכמים אומרין, או חולצת או מתייבמת:  מפני שאמרו, אפשר לתחתון לבוא עד שלא יבוא העליון; אבל אי אפשר לעליון לבוא, עד שלא יבוא התחתון. ו,ב  כיוצא בו:  כל כלי חרס שמכניס, מוציא; ויש שהוא מוציא, ואינו מכניס.  כל אבר שיש בו ציפורן, יש בו עצם; ויש שיש בו עצם, ואין בו ציפורן. ו,ג  כל הטמא מדרס, מיטמא טמא מת; ויש שהוא מיטמא טמא מת, ואינו מיטמא מדרס. ו,ד  כל הראוי לדון דיני נפשות, ראוי לדון דיני ממונות; ויש שהוא ראוי לדון דיני ממונות, ואינו ראוי לדון דיני נפשות. ו,ה  כל הכשר לדון, כשר להעיד; ויש שהוא כשר להעיד, ואינו כשר לדון. ו,ו  [ה] כל שהוא חייב במעשרות, מיטמא טומאת אוכלין; ויש שהוא מיטמא טומאת אוכלין, ואינו חייב במעשרות. ו,ז  [ו] כל שהוא חייב בפיאה, חייב במעשרות; ויש שהוא חייב במעשרות, ואינו חייב בפיאה. ו,ח  [ז] כל שהוא חייב בראשית הגז, חייב במתנות; ויש מי שהוא חייב במתנות, ואינו חייב בראשית הגז. ו,ט  [ח] כל שיש לו ביעור, יש לו שביעית; ויש שיש לו שביעית, ואין לו ביעור. ו,י  [ט] כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר; ויש שיש לו סנפיר, ואין לו קשקשת.  כל שיש לו קרניים, יש לו טלפיים; ויש שיש לו טלפיים, ואין לו קרניים. ו,יא  [י] כל הטעון ברכה לאחריו, טעון לפניו; ויש שהוא טעון לפניו, ואין טעון לאחריו. ו,יב  [יא] תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצוות האמורות בתורה, וחולצת או מתייבמת.  וכן התינוק שהביא שתי שערות, חייב בכל מצוות האמורות בתורה; וראוי להיות בן סורר ומורה משיביא שתי שערות, עד שיקיף זקן התחתון לא העליון, אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה.  תינוקת שהביאה שתי שערות, אינה יכולה למאן; רבי יהודה אומר, משירבה השחור. ו,יג  [יב] שתי שערות האמורות בפרה, ובנגעים הן אמורות בכל מקום.  וכמה שיעורן:  כדי לכוף ראשן לעיקרן, דברי רבי ישמעאל; רבי אלעזר אומר, כדי לקרוץ בציפורן; רבי עקיבה אומר, כדי שיהיו ניטלות בזוג. ו,יד  [יג] הרואה כתם הרי זו מקולקלת, וחוששת משום זוב, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אין בכתמים משום זוב. ו,טו  [יד] הרואה יום אחד עשר בין השמשות, תחילת נידה וסוף נידה, תחילת זיבה וסוף זיבה, יום ארבעים לזכר, ויום שמונים לנקבה בין השמשות לכולן הרי אלו טועות.  אמר רבי יהושוע, עד שאתם מתקנין את השוטות, בואו ותקנו את הפיקחות.   מסכת נידה פרק ז ז,א  דם הנידה, ובשר המת מטמאין לחין, ומטמאין יבשין.  אבל הזוב, והנועי, והרוק, והשרץ, והנבילה, ושכבת זרע מטמאין לחין, ואין מטמאין יבשין; ואם יכולין לשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין לחין, ומטמאין יבשין.  וכמה הוא שרייתן, בפושרין מעת לעת.  רבי יוסי אומר, בשר המת שיבש אם אינו יכול לשרות ולחזור לכמות שהיה, טהור. ז,ב  השרץ שנמצא במבוי, מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ, או עד שעת הכיבוד.  וכן הכתם שנמצא בחלוק, מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם, או עד שעת הכיבוס.  ומטמא בין לח, בין יבש.  רבי שמעון אומר, היבש מטמא למפרע; והלח אינו מטמא, אלא עד שעה שיכול להיות לח. ז,ג  כל הכתמים הבאין מרקם, טהורין; רבי יהודה מטמא, מפני שהם גרים טועין.  הבאין מבין הגויים, טהורין.  מבין ישראל ומבין הכותים, רבי מאיר מטמא; וחכמים מטהרין, מפני שלא נחשדו על הכתמים. ז,ד  כל הכתמים הנמצאים בכל מקום, טהורין חוץ מן הנמצאים בחדרים, ובסביבות בית הטומאות.  בית הטומאות של כותים מטמא באוהל, מפני שקוברין שם את הנפלים; רבי יהודה אומר, לא היו קוברין, אלא משליכין והחיה גוררתן. ז,ה  נאמנין לומר קברנו שם את הנפלים, או לא קברנו; נאמנין לומר על הבהמה אם ביכרה, ואם לא ביכרה; נאמנין על ציון קברות.  ואין נאמנין לא על הסככות, ולא על הפרעות, ולא על בית הפרס.  זה הכלל דבר שהן חשודין בו, אין נאמנין עליו.   מסכת נידה פרק ח ח,א  הרואה כתם על בשרה כנגד בית תורפה, טמאה; ושלא כנגד בית תורפה, טהורה.  על עקבה, ועל ראש גודלה טמאה.  על שוקה, ועל פרסותיה מבפנים, טמאה; מבחוץ, טהורה.  על הצדדין מכאן ומכאן, טהורה.  ראת על חלוקה מחגור ולמטן, טמאה; מחגור ולמעלן, טהורה.  ראת על בית יד של חלוק אם מגיע כנגד בית תורפה, טמאה; ואם לאו, טהורה.  הייתה פושטת, ומתכסה בו בלילה כל מקום שנמצא בו דם טמאה, מפני שהוא חוזר.  וכן בפליון. ח,ב  ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות.  שחטה בהמה חיה ועוף, ונתעסקה בכתמים, או שישבה בצד והעוסקין בהן, הרגה מאכולת הרי זו תולה בה.  עד כמה היא תולה רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, עד כגריס של פול, ואף על פי שלא הרגה.  ותולה בבנה, ובבעלה.  אם יש בה מכה, והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם הרי זו תולה בה. ח,ג  ומעשה באישה אחת שבאת לפני רבי עקיבה, אמרה לו, ראיתי כתם.  אמר לה, שמא מכה הייתה ביך.  אמרה לו, הין, וחיית.  או שמא יכולה היא להיגלע ולהוציא דם.  אמרה לו, הין.  וטיהרה רבי עקיבה.  ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה; אמר להם, מה לדבר קשה בעיניכם:  שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל שנאמר "ואישה כי תהיה זבה, דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו,יט), ולא כתם. ח,ד  עד שהוא נתון תחת הכר, ונמצא עליו דם אם עגול, טהור; ואם משוך, טמא, דברי רבי אלעזר ברבי צדוק.   מסכת נידה פרק ט ט,א  האישה שהיא עושה צרכיה, וראת דם רבי מאיר אומר, אם עומדת, טמאה; ואם יושבת, טהורה.  רבי יוסי אומר, בין כך ובין כך, טהורה. ט,ב  איש ואישה שעשו צורכיהם לתוך הספל, ונמצא דם על המים רבי יוסי מטהר; ורבי שמעון מטמא שאין דרך האיש להוציא דם, אלא שחזקת דמים מן האישה. ט,ג  השאילה חלוקה לנוכרית, או לנידה הרי זו תולה בה.  שלוש נשים שלבשו חלוק אחד, או שישבו על ספסל אחד, ונמצא עליו דם כולן טמאות.  ישבו על ספסל של אבן, ועל האיצטבה שבמרחץ רבי נחמיה מטהר:  שהיה רבי נחמיה אומר, כל דבר שאינו מקבל טומאה, אינו מקבל כתמים. ט,ד  שלוש נשים שהיו ישנות במיטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות; בדקה אחת מהן, ומצאתה טמא היא טמאה, ושתיים טהורות ותולות זו בזו.  אם לא היו ראויות לראות, רואין אותן כאילו הן ראויות. ט,ה  שלוש נשים שהיו ישנות במיטה אחת, ונמצא דם תחת האמצעית שלושתן טמאות; תחת הפנימית שתיים הפנימייות טמאות, והחיצונה טהורה; תחת החיצונה שתיים החיצונות טמאות, והפנימית טהורה.  אימתיי, בזמן שעלו דרך מרגלות המיטה; אבל אם עלו שלושתן דרך עלייה, כולן טמאות.  בדקה אחת מהן, ומצאתה טהור היא טהורה, והשתיים טמאות.  שתיים, ומצאו טהור הן טהורות, והשלישית טמאה.  שלושתן, ומצאו טהור כולן טמאות.  למה הדבר דומה לגל טמא, שנתערב בין שני גלים טהורים:  בדקו אחד מהן, ומצאו טהור הוא טהור, ושניים טמאין.  שניים, ומצאו טהורין הן טהורין, ושלישי טמא.  שלושתן, ומצאו טהור כולן טמאין, דברי רבי מאיר:  שהיה רבי מאיר אומר, כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו, עד שתיוודע הטומאה.  וחכמים אומרין, בודק עד שמגיע לסלע, או לבתולה. ט,ו  שבעה סמנין מעבירין על הכתם רוק תפל, מי גריסין, מי רגליים, נתר, ובורית, קימוניא, ואשלג.  הטבילו, ועשה על גביו טהרות העביר עליו שבעה סמנין, ולא עבר הרי זה צבע; הטהרות טהורות, ואינו צריך להטביל.  עבר או שדיהה, הרי זה כתם; והטהרות טמאות, וצריך להטביל. ט,ז  איזה הוא רוק תפל, כל שלא טעם כלום.  מי גריסין לעיסת גריסין של פול, וחלוקת נפש.  מי רגליים, שהחמיצו.  וצריך לכסכס שלוש פעמים, בכל אחד ואחד.  העבירן שלא כסדרן, או שהעביר שבעתן כאחד לא עשה כלום. ט,ח  כל אישה שיש לה וסת, דייה שעתה.  אלו הן וסתות מפהקת, מעטשת, וחוששת פי כרסה ושיפולי מעיה, ושופעת, וכמין צמרמורית אוחזת אותה; וכן כיוצא בהן.  כל שתקבע לה שלוש פעמים, הרי זו וסת. ט,ט  הייתה למודת להיות רואה בתחילת הווסת כל הטהרות שעשתה בתוך הווסת, טמאות; בסוף הווסת כל טהרות שעשתה בתוך הווסת, טהורות.  רבי יוסי אומר, אף ימים ושעות וסתות.  הייתה למודת להיות רואה עם הנץ החמה אינו אסור, אלא עד הנץ החמה; רבי יהודה אומר, כל היום שלה. ט,י  הייתה למודת להיות רואה יום חמישה עשר שינת יום עשרים, זה וזה אסורין; שינת פעמיים יום עשרים, זה וזה אסורין.  שינת שלוש פעמים יום עשרים הותר יום חמישה עשר, וקבעה לה יום עשרים:  שאין האישה קובעת לה וסת, עד שתקבענו שלוש פעמים; ואינה מטהרת מן הווסת, עד שתיעקר ממנה שלוש פעמים. ט,יא  נשים בבתולים, כגפנים:  יש גפן שיינה אדום, יש גפן שיינה שחור; יש גפן שיינה מרובה, יש גפן שיינה ממועט.  רבי יהודה אומר, כל גפן, יש בה יין; ושאין בה יין, זו דורקטי.   מסכת נידה פרק י י,א  תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, ונישאת בית שמאי אומרין, נותנין לה ארבעה לילות; בית הלל אומרין, עד שתחיה המכה.  הגיע זמנה לראות, ונישאת בית שמאי אומרין, נותנין לה לילה הראשון; בית הלל אומרין, עד מוצאי שבת, ארבעה לילות.  ראת, ועודה בבית אביה בית שמאי אומרין, נותנין לה בעילת מצוה; בית הלל אומרין, כל הלילה שלה. י,ב  נידה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית, ומצאתה טהור בין השמשות לא הפרישה לאחר ימים בדקה ומצאתה טמא, הרי היא בחזקת טהרה.  בדקה עצמה ביום שביעי בשחרית, ומצאתה טמא בין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאתה טהור הרי זו בחזקת טומאה, ומטמא מעת לעת ומפקידה לפקידה; ואם יש לה וסת, דייה שעתה.  רבי יהודה אומר, כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה, הרי זו בחזקת טומאה; וחכמים אומרין, אפילו בשניים לנידתה בדקה עצמה, ומצאתה טהור בין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאתה טמא הרי זו בחזקת טהרה. י,ג  הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור, ביום שביעי ומצאו טהור, ושאר הימים לא בדקו רבי אליעזר אומר, הרי אלו בחזקת טהרה.  רבי יהושוע אומר, אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד; רבי עקיבה אומר, אין להם אלא יום שביעי בלבד. י,ד  הזב והזבה הנידה והיולדת והמצורע שמתו מטמאין במשא, עד שיימוק הבשר.  נוכרי שמת, טהר מלטמא במשא.  בית שמאי אומרין, כל הנשים מתות נידות; בית הלל אומרין, אין נידה אלא מי שמתה נידה. י,ה  האישה שמתה, ויצא ממנה רביעית דם מטמא משום כתם, ומטמא באוהל; רבי יהודה אומר, אינו מטמא משום כתם, מפני שנעקר משמתה.  ומודה רבי יהודה ביושבת על המשבר, ומתה ויצא הימנה רביעית דם, שהוא מטמא משום כתם.  אמר רבי יוסי, לפיכך אינו מטמא באוהל. י,ו  בראשונה היו אומרין, היושבת על דם טוהר, הייתה מערה מים לפסח.  חזרו לומר, הרי היא כמגע טמא מת לקודשים, דברי בית הלל; בית שמאי אומרין, אף כטמא מת.  [ז] מודים שהיא אוכלת במעשר, וקוצה לה חלה, ומקפת וקוראה לה שם.  ואם נפל מרוקה ומדם טהרה שלה על כיכר של תרומה, שהוא טהור.  בית שמאי אומרין, צריכה טבילה באחרונה; ובית הלל אומרין, אינה צריכה טבילה באחרונה. י,ז  [ח] הרואה יום אחד עשר, וטבלה לערב ושימשה בית שמאי אומרין, מטמאין משכב ומושב, וחייבין בקרבן; בית הלל פוטרין מן הקרבן.  טבלה ביום שלאחריו, ושימשה את ביתה, ואחר כך ראת בית שמאי אומרין, מטמאין משכב ומושב, ופטורין מן הקרבן; בית הלל אומרין, הרי זה גרגרן.  ומודים ברואה בתוך אחד עשר יום, וטבלה לערב ושימשה שהן מטמאין משכב ומושב, וחייבין בקרבן; טבלה ביום שלאחריו, ושימשה הרי זו תרבות רעה, ומגען ובעילתן תלויין.     מסכת מכשירין פרק א א,א  כל משקה שתחילתו ברצון, אף על פי שאין סופו ברצון, או שסופו ברצון, אף על פי שאין תחילתו ברצון הרי זה בכי יותן.  משקין טמאין מטמאין לרצון, ושלא לרצון. א,ב  המרעיד את האילן להשיר ממנו אוכלין, או את הטומאה אינן בכי יותן.  להשיר ממנו משקין בית שמאי אומרין, היוצאין ואת שבו, בכי יותן.  בית הלל אומרין, היוצאין, בכי יותן; ואת שבו אינן בכי יותן, מפני שהוא מתכוון שיצאו מכולו. א,ג  המרעיד את האילן ונפל על חברו, או סוכה ונפלה על חברתה, ותחתיהן זרעים, וירקות מחוברין לקרקע בית שמאי אומרין, בכי יותן; בית הלל אומרין, אינן בכי יותן.  אמר רבי יוסי משום אבא יוסי חולי קופרי איש טבעון, תמה עצמך, אם יש משקה טמא בתורה עד שיתכוון, וייתן:  שנאמר "וכי יותן מים על זרע" (ויקרא יא,לח). א,ד  הנוער אגודה של ירק, וירדו מצד העליון לתחתון בית שמאי אומרין, בכי יותן; בית הלל אומרין, אינן בכי יותן.  אמרו בית הלל לבית שמאי, והרי הנוער את הקלח, חוששין אנו שמא יצאו מן העלה לעלה.  אמרו להן בית שמאי, שהקלח אחד, ואגודה קלחים הרבה.  אמרו להן בית הלל, והרי המעלה שק מלא פירות, ונתנו על גף הנהר חוששין אנו שמא ירדו מצד העליון לתחתון.  אבל אם העלה שניים, ונתנן זה על גב זה התחתון בכי יותן.  רבי יוסי אומר, התחתון טהור. א,ה  הממחק את הכרישה, והסוחט שיערו בכסותו רבי יוסי אומר, היוצאין, בכי יותן; ואת שבו, אינן בכי יותן:  מפני שהוא מתכוון שייצאו מכולו. א,ו  הנופח בעדשים לבדקן אם יפות הן רבי שמעון אומר, אינן בכי יותן; וחכמים אומרין, בכי יותן.  האוכל שומשמין באצבעו משקין שעל ידו, רבי שמעון אומר, אינן בכי יותן; וחכמים אומרין, בכי יותן. א,ז  הטומן פירותיו במים מפני הגנבים, אינן בכי יותן.  מעשה באנשי ירושלים, שטמנו דבילתן במים מפני הסיקרין; וטיהרו להן חכמים.  הנותן פירותיו לשיבולת הנהר להביאן עימו, אינן בכי יותן.   מסכת מכשירין פרק ב ב,א  זיעת בתים, בורות, שיחין, ומערות טהורה.  זיעת האדם, טהורה.  שתה מים טמאין, והזיע זיעתו טהורה.  בא במים שאובין, והזיע זיעתו טמאה; נסתפג, ואחר כך הזיע זיעתו טהורה. ב,ב  מרחץ טמאה, זיעתה טמאה; וטהורה, בכי יותן.  הבריכה שבבית, והבית מזיע מחמתה אם טמאה זיעת כל הבית שמחמת הבריכה, טמאה. ב,ג  שתי בריכות, אחת טמאה ואחת טהורה המזיע קרוב לטמאה, טמא; קרוב לטהורה, טהור; מחצה למחצה, טמא.  ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור אם רוב מן הטמא, טמא; אם רוב מן הטהור, טהור; מחצה למחצה, טמא.  גצריות שישראל וגויים מטילין לתוכן אם רוב מן הטמא, טמא; ואם רוב מן הטהור, טהור; מחצה למחצה, טמא.  מי שפיכות שירדו עליהן גשמים אם רוב מן הטמא, טמא; ואם רוב מן הטהור, טהור; מחצה למחצה, טמא.  אימתיי, בזמן שקדמו מי שפיכות; אבל אם קדמו מי גשמים, אפילו כל שהן, למי שפיכות טמא. ב,ד  הטורף את גגו, והמכבס את כסותו, וירדו עליהן גשמים אם רוב מן הטמא, טמא; אם רוב מן הטהור, טהור; מחצה למחצה, טמא.  רבי יהודה אומר, אם הוסיפו לנטף. ב,ה  עיר שישראל וגויים דרין בתוכה, והיה בה מרחץ מרחצת בשבת אם רוב גויים, רוחץ מיד; אם רוב ישראל, ימתין כדי שייחמו חמין; מחצה למחצה, ימתין כדי שייחמו חמין.  רבי יהודה אומר, באמבטי קטנה אם יש בה רשות, רוחץ מיד. ב,ו  מצא בה ירק נמכר אם רוב גויים, לוקח מיד; ואם רוב ישראל, ימתין כדי שיבוא ממקום קרוב; מחצה למחצה, ימתין כדי שיבוא ממקום קרוב.  אם יש בה רשות, לוקח מיד. ב,ז  מצא בה תינוק מושלך אם רוב גויים, גוי; אם רוב ישראל, ישראל; מחצה למחצה, ישראל.  רבי יהודה אומר, הולכין אחר רוב המשליכין. ב,ח  מצא בה מציאה אם רוב גויים, אינו צריך להכריז; ואם רוב ישראל, צריך להכריז; מחצה למחצה, צריך להכריז.  מצא בה פת, הולכין אחר רוב הנחתומין; אם הייתה פת עיסה, הולכין אחר רוב אוכלי פת עיסה.  רבי יהודה אומר, אם הייתה פת קיבר, הולכין אחר רוב אוכלי פת קיבר. ב,ט  מצא בה בשר, הולכין אחר רוב הטבחים; אם היה מבושל, הולכין אחר רוב אוכלי בשר מבושל. ב,י  המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן, פטור; למכור בשוק, חייב; מחצה למחצה, דמאי.  אוצר שישראל וגויים מטילין לתוכו אם רוב מן הגויים, ודאי; ואם רוב מן ישראל, דמאי; מחצה למחצה, ודאי, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, אפילו כולם גויים, וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי. ב,יא  פירות שנייה שרבו על של שלישית, ושל שלישית על של רביעית, ושל חמישית על של שישית, ושל שישית על של שביעית, ושל שביעית על של מוצאי שביעית הולכין אחר הרוב; מחצה למחצה, להחמיר.   מסכת מכשירין פרק ג ג,א  שק שהוא מלא פירות, ונתנו על גף הנהר, או על פי הבור, או על מעלות המערה, ושאבו כל ששאבו, בכי יותן.  רבי יהודה אומר, כל שהוא כנגד המים, בכי יותן; וכל שאינו כנגד המים, אינו בכי יותן. ג,ב  חבית שהיא מלאה פירות, ונתונה לתוך המשקין, או מלאה משקין, ונתונה לתוך הפירות, ושאבו כל ששאבו, בכי יותן.  באלו משקין אמרו, במים ביין ובחומץ; ושאר כל המשקין, טהורין.  רבי נחמיה מטהר בקטנית, שאין הקטנית שואבת. ג,ג  הרודה פת חמה, ונתנה על פי החבית של יין רבי מאיר מטמא, ורבי יהודה מטהר.  רבי יוסי מטהר בשל חיטים; ומטמא בשל שעורים, מפני שהשעורים שואבות. ג,ד  המרבץ את ביתו, ונתן בו חיטים וטננו אם מחמת המים, בכי יותן; ואם מחמת הסלע, אינן בכי יותן.  המכבס את כסותו בעריבה, ונתן בה חיטים וטננו אם מחמת המים, בכי יותן; ואם מחמת עצמה, אינן בכי יותן.  המטן בחול, הרי זה בכי יותן.  מעשה באנשי המחוז, שהיו מטינין בחול; אמרו להם חכמים, אם כך הייתם עושים, לא ראיתם טהרה מימיכם. ג,ה  המטן בטיט הנגוב רבי שמעון אומר, אם יש בו משקה טופח, בכי יותן; ואם לאו, אינן בכי יותן.  המרבץ את גורנו, אינו חושש שמא נתן בו חיטים וטננו.  המלקט עשבים כשהטל יורד עליהן, להטין בהן חיטים אינן בכי יותן; אם נתכוון לכך, הרי זה בכי יותן.  המוליך חיטיו לטחון, וירדו עליהן גשמים אם שמח, בכי יותן; רבי יהודה אומר, אי אפשר שלא לשמוח, אלא אם עמד. ג,ו  היו זיתיו נתונים בגג, וירדו עליהן גשמים אם שמח, בכי יותן; רבי יהודה אומר, אי אפשר שלא לשמוח, אלא אם פקק את הצינור, או אם חילחל לתוכן. ג,ז  החמרים שהיו עוברין בנהר, ונפלו שקיהם במים אם שמחו, בכי יותן; רבי יהודה אומר, אי אפשר שלא לשמוח, אלא אם הפכו.  היו רגליו מלאות טיט, וכן רגלי בהמתו, ועבר בנהר אם שמח, בכי יותן; רבי יהודה אומר, אי אפשר שלא לשמוח, אלא אם עמד או הדיח באדם ובבהמה טמאה, לעולם טמא. ג,ח  המוריד את הגלגלים ואת כלי הבקר בשעת הקדים למים, בשביל שיחוצו הרי זה בכי יותן.  המוריד את הבהמה לשתות המים העולים בפיה, בכי יותן; וברגליה, אינן בכי יותן.  אם חישב שיידוחו רגליה, אף העולין ברגליה בכי יותן.  בשעת היחף והדיש, לעולם טמא.  הורידה חירש שוטה וקטן אף על פי שחישב שיידוחו רגליה, אינן בכי יותן:  שיש להן מעשה, ואין להן מחשבה.   מסכת מכשירין פרק ד ד,א  השוחה לשתות המים העולין בפיו ובשפמו, בכי יותן; בחוטמו ובראשו ובזקנו, אינן בכי יותן.  הממלא את החבית המים העולין אחריה, ובחבל שהוא מכונן על צווארה, ובחבל שהוא לצורכה הרי זה בכי יותן.  כמה הוא צורכה רבי שמעון בן אלעזר אומר, טפח.  נתנה תחת הצינור, אינן בכי יותן. ד,ב  מי שירדו עליו גשמים, אפילו אב הטומאה אינן בכי יותן; אם ניער, בכי יותן.  עמד תחת הצינור להקר או לידוח בטמא, טמאין; ובטהור, בכי יותן. ד,ג  הכופה קערה על הכותל בשביל שתידוח, הרי זה בכי יותן; אם בשביל שלא ילקה הכותל, אינה בכי יותן. ד,ד  חבית שירד הדלף לתוכה בית שמאי אומרין, ישבר; בית הלל אומרין, יערה.  מודים שהוא פושט את ידו, ונוטל פירות מתוכה, והן טהורין. ד,ה  עריבה שירד הדלף לתוכה הניתזין והצפין, אינן בכי יותן.  נטלה לשופכה בית שמאי אומרין, בכי יותן; ובית הלל אומרין, אינן בכי יותן.  הניחה שיירד הדלף לתוכה הניתזין והצפין בית שמאי אומרין, בכי יותן; ובית הלל אומרין, אינן בכי יותן.  נטלה לשופכה, אלו ואלו מודים שהן בכי יותן. ד,ו  המטביל את כליו והמכבס את כסותו במערה המים העולין בידיו, בכי יותן; ברגליו, אינן בכי יותן.  רבי אלעזר אומר, אם אי אפשר לו שיירד אלא אם כן ניטנפו רגליו, אף העולין ברגליו בכי יותן. ד,ז  [ו] קופה שהיא מלאה תורמוסין, ונתונה לתוך המקוה מושיט ידו ונוטל תורמוסין מתוכה, והן טהורין.  העלה מן המים הנוגעין בקופה, טמאין; ושאר כל התורמוסין, טהורין.  צנון שבמערה נידה מדיחתו, והוא טהור; העלתו כל שהוא מן המים, טמא. ד,ח  [ז] פירות שנפלו לתוך המים פשט מי שהיו ידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות, ופירות טהורין; ואם חישב שיידוחו ידיו ידיו טהורות, ופירות בכי יותן. ד,ט  [ח] קדירה שהיא מלאה מים, ונתונה לתוך המקוה פשט אב הטומאה את ידו לתוכה, טמאה; מגע טומאות, טהורה.  ושאר כל המשקין טמאין, שאין המים מטהרין את שאר המשקין. ד,י  [ט] הממלא בקילון עד שלושה ימים, טמאין.  רבי עקיבה אומר, אם ניגבו, מיד טהורין; ואם לא ניגבו אפילו עד שלושים יום, טמאין. ד,יא  [י] עצים שנפלו עליהן משקין, וירדו עליהן גשמים אם רבו, טהורין.  הוציאן שיירדו עליהן גשמים אף על פי שרבו, טמאין; בלעו משקין טמאין אף על פי שהוציאן שיירדו עליהן גשמים, טהורין.  ולא יסיקם אלא בידיים טהורות בלבד.  רבי שמעון אומר, אם היו לחין, והסיקן, ורבו המשקין היוצאין מהן על המשקין שבלעו טהורין.   מסכת מכשירין פרק ה ה,א  מי שטבל בנהר, והיה לפניו נהר אחר ועבר בו טיהרו שניים את הראשונים.  דחיו חברו לשוברו, וכן לבהמתו טיהרו שניים את הראשונים; אם כמצחק עימו, הרי זה בכי יותן. ה,ב  השט על פני המים הניתזין, אינן בכי יותן; ואם נתכוון להתיז על חברו, הרי זה בכי יותן.  העושה ציפור במים הניתזין ואת שבה, אינן בכי יותן. ה,ג  פירות שירד הדלף לתוכן, ובללן שייגובו רבי אומר, אינן בכי יותן; וחכמים אומרין, בכי יותן. ה,ד  המודד את הבור בין לעומקו בין לרוחבו, הרי זה בכי יותן, דברי רבי טרפון.  רבי עקיבה אומר, לעומקו, בכי יותן; ולרוחבו, אינן בכי יותן. ה,ה  פשט ידו או רגלו או קנה לבור לידע אם יש בו מים, אינן בכי יותן; כמה מים יש בו, הרי זה בכי יותן.  זרק את האבן לבור לידע אם יש בו מים הניתזין, אינן בכי יותן; ואת שבאבן, טהורין. ה,ו  החובט על השלח חוץ למים, בכי יותן; לתוך המים, אינן בכי יותן.  רבי יוסי אומר, אף בתוך המים בכי יותן, מפני שהוא מתכוון שייצאו עם הצואה. ה,ז  המים העולין בספינה ובעקל ובמשוטות, אינן בכי יותן; במצודות וברשתות ובמכמורות, אינן בכי יותן.  אם ניער, בכי יותן.  המוליך את הספינה לים הגדול לצורפה, המוציא מסמר לגשמים לצורפו, המניח את האוד בגשמים לכבותו הרי זה בכי יותן. ה,ח  קסיה של שולחנות, והשיפה של לבנים אינן בכי יותן; אם ניער, בכי יותן. ה,ט  כל הניצוק, טהור חוץ מדבש הזיפים, והצפחת.  בית שמאי אומרין, אף המקפה של גריסין ושל פול, מפני שהיא סולדת לאחריה. ה,י  המערה מחם לחם, ומצונן לצונן, ומחם לצונן טהור; מצונן לחם, טמא.  רבי שמעון אומר, אף המערה מחם לחם, וכוחו של תחתון יפה משל עליון טמא. ה,יא  האישה שהיו ידיה טהורות, ומגיסה בקדירה טמאה, והזיעו ידיה טמאות.  היו ידיה טמאות, ומגיסה בקדירה טהורה, והזיעו ידיה קדירה טמאה; רבי יוסי אומר, אם ניטפו.  השוקל ענבים בכף מאזניים היין שבכף טהור, עד שיערה לתוך הכלי; הרי זה דומה לסלי זיתים וענבים, שהן מנטפין.   מסכת מכשירין פרק ו ו,א  המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה, וירד עליהן טל אינן בכי יותן; אם נתכוון לכך, הרי זה בכי יותן.  העלם חירש שוטה וקטן אף על פי שחישב שיירד עליהן הטל, אינן בכי יותן:  שיש להן מעשה, ואין להן מחשבה. ו,ב  המעלה את האגודות ואת הקציעות ואת השום לגג בשביל שימתינו, אינן בכי יותן.  כל האגודות של בית השווקים, טמאין; רבי יהודה מטהר, בלחין.  אמר רבי מאיר, וכי מפני מה טמאים, אלא מפני משקה הפה.  כל הקמחין והסלתות של בית השווקים, טמאים; החלקה הטרגיס והטסני, טמאים בכל מקום. ו,ג  כל הביצים בחזקת טהרה, חוץ משל מוכרי משקה; ואם היו מוכרין עימהן פירות יבשים, טהורין.  כל הדגים, בחזקת טומאה; רבי יהודה אומר, חתיכה אילתית, ודג המצרי הבא בקופה, וקולייס האספנן הרי אלו בחזקת טהרה.  כל הציר, בחזקת טומאה.  ועל כולן, עם הארץ נאמן לומר טהורין הן חוץ מן הדגה, מפני שמפקידין אותה אצל עם הארץ.  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהן, טמא. ו,ד  שבעה משקין הן הטל, והמים, והיין, והשמן, והדם, והחלב, ודבש דבורים.  דבש צרעין טהור, ומותר באכילה. ו,ה  תולדות למים היוצא מן העין, מן האוזן, מן החוטם, מן הפה, מי רגליים בין גדולים בין קטנים, לדעתו ושלא לדעתו.  תולדות לדם דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופות הטהורים, ודם היקז לשתייה.  מי החלב, כחלב.  והמוחל כשמן, שאין המוחל יוצא מידי שמן, דברי רבי שמעון; רבי מאיר אומר, אף על פי שאין בו שמן.  דם השרץ, כבשרו מטמא, ואינו מכשיר; ואין לנו כיוצא בו. ו,ו  אלו מטמאין, ומכשירין:  זובו של זב, ורוקו, ושכבת זרעו, ומימי רגליו, ורביעית דם מן המת, ודם הנידה.  רבי אליעזר אומר, שכבת זרע אינה מכשרת; רבי אלעזר בן עזריה אומר, דם הנידה אינו מכשיר.  רבי שמעון אומר, דם המת אינו מכשיר; אם נפל על הדלעת גורדה, והיא טהורה. ו,ז  אלו לא מטמאין, ולא מכשירין:  הזיעה, והליחה הסרוחה, והראי, והדם היוצא עימהן, ומשקה בן שמונה; רבי יוסי אומר, חוץ מדמו.  והשותה מי טבריה, אף על פי יוצאין נקיים.  ודם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופות הטמאין, ודם היקז לרפואה; רבי אלעזר מטמא באלו.  רבי שמעון בן אלעזר אומר, חלב הזכר, טהור. ו,ח  חלב האישה מטמא לרצון, ושלא לרצון; וחלב בהמה, אינו מטמא אלא לרצון.  אמר רבי עקיבה, קל וחומר הדברים:  מה אם חלב האישה, שאינו מיוחד אלא לקטנים, מטמא לרצון, ושלא לרצון חלב בהמה, שהוא מיוחד לקטנים ולגדולים, אין דין שיטמא לרצון, ושלא לרצון.  אמרו לו, לא, אם טמא חלב האישה שלא לרצון, שדם מגפתה טמא יטמא חלב בהמה שלא לרצון, שדם מגפתה טהור.  אמר להם, מחמיר אני בחלב מבדם:  שהחולב לרפואה, טמא; והמקיז לרפואה, טהור.  אמרו לו, זיתים וענבים יוכיחו:  שהמשקין היוצאין מהן לרצון, טמאין; ושלא לרצון, טהורין.  אמר להם, לא, אם אמרתם בסלי זיתים וענבים, שתחילתן אוכל וסופן משקה תאמרו בחלב שתחילתו וסופו משקה.  עד כאן הייתה תשובה.  אמר רבי שמעון מכאן ואילך, היינו משיבין לפניו, מי גשמים יוכיחו:  שתחילתן וסופן משקה, ואינן מטמאין אלא לרצון.  אמר לנו, לא, אם אמרתם במי גשמים, שאין רובן לאדם, אלא לארצות ולאילנות ורוב החלב, לאדם.     מסכת זבים פרק א א,א  הרואה ראייה אחת של זוב בית שמאי אומרין, כשומרת יום כנגד יום; בית הלל אומרין, כבעל קרי.  ראה אחת, ובשני הפסיק, ובשלישי ראה שתיים או אחת מרובה כשתיים בית שמאי אומרין, זב גמור; בית הלל אומרין, מטמא משכב ומושב, וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן.  אמר רבי אלעזר בן יהודה, מודים בית שמאי בזה שאינו זב גמור; על מה נחלקו:  על הרואה שתיים או אחת מרובה כשתיים, ובשני הפסיק, ובשלישי ראה אחת בית שמאי אומרין, זב גמור; ובית הלל אומרין, מטמא משכב ומושב, וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן. א,ב  הרואה קרי ביום השלישי לספירת זובו בית שמאי אומרין, סתר שני ימים שלפניו; בית הלל אומרין, לא סתר אלא יומו.  רבי ישמעאל אומר, הרואה בשני, סתר שלפניו.  רבי עקיבה אומר, אחד הרואה בשני, ואחד הרואה בשלישי שבית שמאי אומרין, סתר שני ימים שלפניו; ובית הלל אומרין, לא סתר אלא יומו.  ומודים ברואה ברביעי, שלא סתר אלא יומו, ברואה קרי; אבל אם ראה זוב, אפילו יום שביעי סתר שלפניו. א,ג  ראה אחת היום ושתיים למחר, שתיים היום ואחת למחר, שלוש לשלושה ימים או לשלושה לילות הרי זה זב גמור. א,ד  ראה אחת, והפסיק כדי טבילה וסיפוג, ואחר כך ראה שתיים או אחת מרובה כשתיים, או שראה שתיים או אחת מרובה כשתיים, והפסיק כדי טבילה וסיפוג, ואחר כך ראה אחת הרי זה זב גמור. א,ה  ראה אחת מרובה כשלוש, שהיא כמגדיון ולשילוח, שהן כשתי טבילות וכשני סיפוגין הרי זה זב גמור.  ראה אחת מרובה כשתיים מטמא משכב ומושב, וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן.  אמר רבי יוסי, לא אמרו אחת מרובה, אלא אם כן יש בה כדי שלוש. א,ו  ראה אחת היום ואחת בין השמשות, אחת בין השמשות ואחת למחר אם ידוע שמקצת הראייה מהיום ומקצתה למחר, ודאי לטומאה ולקרבן; ואם ספק שמקצת הראייה מהיום ומקצתה למחר, ודאי לטומאה וספק לקרבן.  ראה שני ימים בין השמשות, ספק לטומאה ולקרבן; אחת בין השמשות, ספק לטומאה.   מסכת זבים פרק ב ב,א  הכול מיטמאין בזיבה אף הגרים, אף העבדים בין משוחררין בין שאינן משוחררין, חירש, שוטה, וקטן, סריס אדם, וסריס חמה.  טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהן חומרי האיש, וחומרי האישה:  מיטמאין בדם כאישה, ובלובן כאיש; וטומאתן בספק. ב,ב  בשבעה דרכים, בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה במאכל, ובמשתה, במשא, ובקפיצה, בחולי, במראה, ובהרהור.  הירהר עד שלא ראה, או ראה עד שלא הירהר; רבי יהודה אומר, אפילו ראה בהמה וחיה ועוף מתעסקין זה עם זה, אפילו ראה בגדי צבע האישה.  רבי עקיבה אומר, אכל כל מאכל, בין רע בין יפה; ושתה כל משקין.  אמרו לו, אין כאן זבים, מעתה.  אמר להם, אין אחריות זבים עליכם.  משנזקק לזיבה, אין בודקין אותו.  אונסו וספקו ושכבת זרעו טמאין, שרגליים לדבר.  ראה ראייה ראשונה, בודקין אותו בשנייה; ובשלישית, אין בודקין אותו.  רבי אליעזר אומר, אף בשלישית בודקין אותו, מפני הקרבן. ב,ג  הרואה קרי, אינו מטמא בזיבה מעת לעת; רבי יוסי אומר, יומו.  גוי שראה קרי, ונתגייר מיד הוא מיטמא בזיבה.  הרואה דם, והמקשה מעת לעת.  והמכה עבדו יום יומיים, מעת לעת.  כלב שאכל בשר המת שלושה ימים מעת לעת, הרי הוא כברייתו. ב,ד  הזב מטמא את המשכב בחמישה דרכים, לטמא אדם ולטמא בגדים עומד, יושב, שוכב, נתלה, ונשען; ומשכב את האדם בשבעה דרכים, לטמא בגדים עומד, יושב, שוכב, נתלה, ונשען, במגע, ובמשא.   מסכת זבים פרק ג ג,א  הזב והטהור שישבו בספינה או באסדה, או שרכבו על גבי בהמה אף על פי שאין בגדיהם נוגעים, הרי אלו טמאים מדרס.  ישבו על הנסר על הספסל ועל הגשיש של מיטה ועל הכלונס בזמן שהן מחגירין, עלו באילן שכוחו רע, ובסוכה שכוחה רע, ובסולם מצרי בזמן שאינו קבוע במסמר, על הכבש ועל הקורה ועל הדלת בזמן שאינן עשויין בטיט טמאים; רבי יהודה מטהר. ג,ב  מגיפין או פותחין; וחכמים אומרין, עד שיהא זה מגיף וזה פותח.  מעלין זה את זה מן הבור; רבי יהודה אומר, עד שיהא הטהור מעלה את הטמא.  מפשילין בחבלים; וחכמים אומרין, עד שיהא זה מושך הילך וזה מושך הילך.  אורגין בין בעומדין בין ביושבין, או טוחנין.  רבי שמעון מטהר בכולן, חוץ מן הטוחנין בריחיים של יד.  פורקין מן החמור או טוענין בזמן שמשאן כבד, טמאין; בזמן שמשאן קל, טהורין.  וכולן טהורין לבית הכנסת, וטמאין לתרומה. ג,ג  הזב והטהור שישבו בספינה גדולה איזו היא ספינה גדולה, רבי יהודה אומר, כל שאינה יכולה להמיט באדם; ישבו על הנסר על הספסל על הגשיש של מיטה ועל הכלונס בזמן שאינן מחגירין, עלו באילן שכוחו יפה, ובסוכה שכוחה יפה, בסולם צורי או מצרי בזמן שהוא קבוע במסמר, על הכבש ועל הקורה ועל הדלת בזמן שהן עשויין בטיט אפילו מצד אחד טהורין.  טהור מכה את הטמא, טהור; טמא מכה את הטהור, טמא שאם יימשך הטהור, הרי הטמא נופל.   מסכת זבים פרק ד ד,א  רבי יהושוע אומר, נידה שישבה עם הטהורה במיטה כפח שבראשה, טמא מדרס; ישבה בספינה כלים שבראש הנס שבספינה, טמאין מדרס.  נוטלת עריבה מלאה בגדים בזמן שמשאן כבד, טמאין; בזמן שמשאן קל, טהורין.  זב שהקיש על כצוצרה, ונפל כיכר של תרומה טהור. ד,ב  הקיש על המריש, ועל המלבן, ועל הצינור, ועל הדף, אף על פי שהוא עשוי בחבלים, על התנור, ועל הים, ועל האצטרוביל, ועל חמור של ריחיים של יד, ועל סאה של ריחיים של זיתים, רבי יוסי אומר, אף על קורת הבלנים טהור. ד,ג  הקיש על הדלת, ועל הנגר, ועל המנעול, ועל המשוט, ועל הקלת, ועל אילן שכוחו רע, ועל סוכה שכוחה רע, ועל סולם מצרי בזמן שאינו קבוע במסמר, על הכבש, על הקורה ועל הדלת בזמן שאינן עשויין בטיט טמאין.  על השידה, ועל התיבה, ועל המגדל טמאין; רבי נחמיה ורבי שמעון מטהרין באלו. ד,ד  זב שהיה מוטל על חמישה ספסלין, או על חמש פונדיות לאורכן, טמאין; לרוחבן, טהורין.  ישן ספק נתהפך עליהן, טמאין.  היה מוטל על שישה כיסיות שתי ידיו על שניים, ושתי רגליו על שניים, ראשו על אחד, וגופו על אחד אין טמא אלא זה שתחת גופו.  עומד על שני כיסיות רבי שמעון אומר, אם רחוקין זה מזה, טהורין. ד,ה  עשר טלייות זו על גבי זו ישב על גבי העליונה, כולן טמאות.  הזב בכף מאזניים משכב ומושב כנגדו כרע הזב, טהורין; כרעו הן, טמאין.  רבי שמעון אומר, ביחידי, טמא; ובמרובין, טהור שאין אחד נושא את רובו. ד,ו  הזב בכף מאזניים, והאוכלין והמשקין בכף שנייה טמאין; ובמת, הכול טהור חוץ מן האדם:  זה חומר בזב מבמת.  וחומר שוב בזב מבמת:  שהזב עושה משכב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים, ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין מה שאין המת מטמא.  חומר במת:  שהמת מטמא באוהל, ומטמא טומאת שבעה מה שאין הזב מטמא. ד,ז  היה יושב על גבי המיטה, וארבע טלייות תחת ארבע רגלי המיטה טמאות, מפני שאינה יכולה לעמוד על שלוש; רבי שמעון מטהר.  היה רוכב על גבי בהמה, וארבע טלייות תחת ארבע רגלי בהמה טהורות, מפני שהיא יכולה לעמוד על שלוש.  הייתה טלית אחת תחת שתי ידיים, תחת שתי רגליים, תחת היד תחת הרגל טמאה.  רבי יוסי אומר, הסוס מטמא ברגליו, והחמור בידיו שמשענת הסוס על רגליו, ומשענת החמור על ידיו.  ישב על קורת בית הבד, כלים שבעקל טמאין.  על המכבש של כובס, כלים שתחתיו טהורין; רבי נחמיה מטמא.   מסכת זבים פרק ה ה,א  הנוגע בזב, או שהזב נוגע בו, המסיט את הזב, או שהזב מסיטו מטמא אוכלין ומשקין וכלי שטף במגע, אבל לא במשא.  כלל אמר רבי יהושוע:  כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחילה, והידיים להיות שנייות; ואינו מטמא לא אדם, ולא כלי חרס.  לאחר פרישתו ממטמאיו מטמא משקין להיות תחילה, והאוכלין הידיים להיות שנייות; ואינו מטמא בגדים. ה,ב  ועוד כלל אחר אמרו:  כל הנישא על גב הזב, טמא; וכל שהזב נישא עליו, טהור חוץ מן הראוי למשכב ולמושב, והאדם.  כיצד:  אצבעו של זב תחת הנדבך הטהור מלמעלן מטמא שניים, ופוסל אחד; פירש מטמא אחד, ופוסל אחד.  הטמא מלמעלן, והטהור מלמטן מטמא שניים, ופוסל אחד; פירש מטמא אחד, ופוסל אחד.  האוכלין, והמשקין, והמשכב, והמושב, והמדף מלמעלן מטמאין שניים, ופוסלין אחד; פירשו מטמאין אחד, ופוסלין אחד.  משכב מושב מלמטן מטמאין שניים, ופוסלין אחד; פירשו מטמאין שניים, ופוסלין אחד.  והאוכלין והמשקין והמדף מלמטן, טהורין. ה,ג  מפני שאמרו, כל הנושא ונישא על גבי משכב, טהור חוץ מן האדם.  כל הנושא ונישא על גבי הנבילה, טהור חוץ מן המסט; רבי אליעזר אומר, אף הנושא.  כל הנושא ונישא על גבי המת, טהור חוץ מן המאהיל, ואדם בזמן שהוא מסט. ה,ד  מקצת טמא על הטהור, ומקצת טהור על הטמא, חיבורי טמא על הטהור, וחיבורי טהור על הטמא טמא.  רבי שמעון אומר, מקצת טמא על הטהור, טמא; ומקצת טהור על הטמא, טהור. ה,ה  הטמא על מקצת משכב, והטהור על מקצת משכב טמא; מקצת טמא על המשכב, ומקצת טהור על המשכב טהור.  נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצא הימנו, במיעוטו.  כיכר של תרומה שהוא נתון על גבי משכב, והנייר בינתיים בין מלמעלן, בין מלמטן טהור.  וכן באבן המנוגעת, טהור; רבי שמעון מטמא בזו. ה,ו  הנוגע בזב, ובזבה, ובנידה, וביולדת, ובמצורע, ובמשכב, ובמושב מטמא שניים, ופוסל אחד; פירש מטמא אחד, ופוסל אחד:  אחד הנוגע ואחד המסיט, ואחד הנושא ואחד הנישא. ה,ז  הנוגע בזובו של זב, וברוקו, בשכבת זרעו, ובמימי רגליו, ובדם הנידה מטמא שניים, ופוסל אחד; פירש מטמא אחד, ופוסל אחד:  אחד הנוגע ואחד המסיט; רבי אלעזר אומר, אף הנושא. ה,ח  הנושא את המרכב, והנישא עליו, והמסיטו מטמא שניים, ופוסל אחד; פירש מטמא אחד, ופוסל אחד.  הנושא את הנבילה, ואת מי חטאת שיש בהן כדי הזיה מטמא שניים, ופוסל אחד; פירש מטמא אחד, ופוסל אחד. ה,ט  האוכל מנבילת עוף טהור, והיא בבית הבליעה מטמא שניים, ופוסל אחד.  הכניס ראשו לאוויר התנור טהור, ומטהר את התנור.  הקיאה, או בלעה מטמא אחד, ופוסל אחד; כשהיא בתוך פיו, עד שלא יבלענה טהור. ה,י  הנוגע בשרץ, ובשכבת זרע, ובטמא מת, ובמצורע בימי ספרו, ובמי חטאת שאין בהן כדי הזיה, בנבילה, ובמרכב מטמא אחד, ופוסל אחד.  זה הכלל:  כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאות שבתורה מטמא אחד, ופוסל אחד:  חוץ מן האדם.  פירש מטמא אחד, ופוסל אחד. ה,יא  בעל קרי, כמגע שרץ.  ובועל נידה, כטמא מת, אלא שחומר ממנו בועל נידה, שהוא מטמא משכב ומושב טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין. ה,יב  אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון, והאוכל אוכל שני, והשותה משקין טמאין, והבא ראשו ורובו במים שאובין, וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלושת לוגין מים שאובין, והספר, והידיים, וטבול יום, והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין.     מסכת טבול יום פרק א א,א  המכנס חלות על מנת להפריש, ונשכו בית שמאי אומרין, חיבור בטבול יום; בית הלל אומרין, אינן חיבור.  מקרצות נושכות זו בזו, וכיכרים נושכין זה בזה, האופה חמיטה על גבי חמיטה עד שלא קרמו בתנור, וקולית של מים המחולחלת, ורתיחת גריסין של פול ראשונה, ורתיחת יין חדש, רבי יהודה אומר, אף של אורז בית שמאי אומרין, חיבור בטבול יום; ובית הלל אומרין, אינן חיבור.  ומודים בשאר כל הטומאות, בין קלות בין חמורות. א,ב  המכנס חלות על מנת שלא להפריש, האופה חמיטה על גבי חמיטה משקרמו בתנור, וקולית של מים שאינה מחולחלת, ורתיחת גריסין של פול שנייה, ורתיחת יין ישן, ושל שמן לעולם, ושל עדשים, רבי יהודה אומר, אף של טופח טמאין בטבול יום, ואין צריך לומר בכל הטומאות. א,ג  מסמר שאחר הכיכר, וגרגר מלח קטן, והחרחור פחות מכאצבע, רבי יוסי אומר, כל שהוא נאכל עימו טמאין בטבול יום, ואין צריך לומר בכל הטומאות. א,ד  הצרור שבכיכר, וגרגר מלח הגדול, והתורמוס, והחרחור יתר מכאצבע, רבי יוסי אומר, כל שאינו נאכל עימו טהורין באב הטומאה, ואין צריך לומר בטבול יום. א,ה  השעורה והכוסמת בזמן שאינן קלופין, התייה, והחלתית, והאילום, רבי יהודה אומר, אף אפונים שחורים טהורין באב הטומאה, ואין צריך לומר בטבול יום, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, טהורין בטבול יום, וטמאין בכל הטומאות.  השעורה והכוסמת בזמן שהן קלופין, והחיטה בין קלופה ובין שאינה קלופה, הקצח, והשומשום, והפלפל, רבי יהודה אומר, אף אפונים לבנים טמאין בטבול יום, ואין צריך לומר בכל הטומאות.   מסכת טבול יום פרק ב ב,א  משקה טבול יום, כמשקין שהוא נוגע בהן; אלו ואלו, אינן מטמאין.  ושאר כל הטמאין בין קלין, בין חמורין המשקין היוצאין מהן, כמשקין שהוא נוגע בהן; אלו ואלו תחילה, חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה. ב,ב  קדירה שהיא מלאה משקין, ונגע בה טבול יום אם היה משקה תרומה משקין פסולין, וקדירה טהורה; אם היה משקה חולין, הכול טהור.  אם היו ידיים מסואבות, הכול טמא:  זה חומר בידיים מבטבול יום.  וחומר בטבול יום:  שספק טבול יום, פוסל את התרומה; והידיים, ספקן טהור. ב,ג  המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין, שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן; המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה, שנגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו:  אם היה השום מרובה, הולכין אחר המרובה.  אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שהן גוש בקערה; אבל אם היה מפוזר במדוכה טהור, מפני שהוא רוצה בפיזורו.  ושאר כל הנידוכין שדכן במשקין את שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין, והן גוש בקערה הרי אלו כעגול של דבלה. ב,ד  המקפה והחמיטה של חולין, והשמן של תרומה צף על גביהן נגע טבול יום בשמן, לא פסל אלא שמן; ואם חיבץ כל מקום שהילך השמן, פסל. ב,ה  בשר הקודש שקרם עליו הקופה נגע טבול יום בקופה, חתיכות מותרות; נגע בחתיכה, חתיכה וכל העולין עימה חיבור.  רבי יוחנן בן נורי אומר, שניהם חיבור זה לזה.  וכן בקטנייות שקרמו על גבי פרוסות.  מעשה קדירה והקטנייות בזמן שהן פרודין, אינן חיבור; בזמן שהן גוש, חיבור.  אם היו גושין הרבה, הרי אלו יימנו.  שמן שהוא צף על גבי היין נגע טבול יום בשמן, לא פסל אלא שמן; רבי יוחנן בן נורי אומר, שניהם חיבור זה לזה. ב,ו  חבית ששקעה לתוך הבור של יין, ונגע בה טבול יום מן השפה ולפנים, חיבור; מן השפה ולחוץ, אינו חיבור.  רבי יוחנן בן נורי אומר, אפילו על גבה רום קומה, ונגע כנגד פיה חיבור. ב,ז  חבית שניקבה, בין משוליה ובין מצידה, ונגע בה טבול יום טמאה.  רבי יהודה אומר, מפיה ומשוליה, טמאה; מן הצדדין מכאן ומכאן, טהורה.  המערה מכלי לכלי, ונגע טבול יום בקילוח אם יש בו, יעלה באחד ומאה. ב,ח  בעבוע שבחבית שניקב, בין מבפנים בין מבחוץ זה כנגד זה טמא באב הטומאה, וטמא באוהל המת; הפנימי מלמטן, והחיצון מלמעלן טמא באב הטומאה, וטמא באוהל המת.  הפנימי מלמעלן, והחיצון מלמטן טהור באב הטומאה, וטמא באוהל המת.   מסכת טבול יום פרק ג ג,א  כל ידות האוכלין שהן חיבור באב הטומאה, חיבור בטבול יום.  אוכל שנפרס, ומעורה מקצת רבי מאיר אומר, אם אוחז בגדול, והקטן עולה עימו הרי הוא כמוהו; רבי יהודה אומר, אם אוחז בקטן, והגדול עולה עימו הרי הוא כמוהו.  רבי נחמיה אומר, בטהור; וחכמים אומרין, בטמא.  ושאר כל האוכלין את שדרכו ליאחז בעלה, אוחזין אותו בעלה; בקלח, אוחזין אותו בקלח. ג,ב  ירק של תרומה, וביצה טרופה נתונה על גביו, ונגע טבול יום בביצה לא פסל אלא הקלח שכנגדו; רבי יוסי אומר, כל הסדר העליון.  אם הייתה כמין כובע, אינה חיבור. ג,ג  חוט של ביצה שקרם על דופנה של לפס, ונגע בו טבול יום מן השפה ולפנים, חיבור; מן השפה ולחוץ, אינו חיבור.  רבי יוסי אומר, חוט וכל שנקלף עימו.  וכן בקטנייות שקרמו על שפתה של קדירה. ג,ד  עיסה שנדמעה, או שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בטבול יום; רבי יוסי ורבי שמעון פוסלין.  עיסה שהוכשרה במשקה, ונילושה במי פירות, ונגע בה טבול יום רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותה אומר משום רבי יהושוע, פסל את כולה; רבי עקיבה אומר משמו, לא פסל אלא מקום מגעו. ג,ה  ירק של חולין שבישלו בשמן של תרומה, ונגע בו טבול יום רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותה אומר משום רבי יהושוע, פסל את כולו; רבי עקיבה אומר משמו, לא פסל אלא מקום מגעו. ג,ו  טהור שנגס מן האוכל, ונפל על בגדיו ועל כיכר של תרומה טהור.  היה אוכל זיתים פצועים, ותמרים רטובות כל שהוא רוצה למוץ את גלעיניתו, ונפל על בגדיו ועל כיכר של תרומה טמא; היה אוכל זיתים נגובין, ותמרים יבשות כל שאינו רוצה למוץ את גלעיניתו, ונפל על בגדיו ועל כיכר של תרומה טהור.  אחד טהור ואחד טבול יום, באלו.  רבי מאיר אומר, אלו ואלו טמאין בטבול יום:  שמשקין של טמא מכשירין לרצונו, ושלא לרצונו.  וחכמים אומרין, אין טבול יום טמא.   מסכת טבול יום פרק ד ד,א  אוכל מעשר שהוכשר במשקה, ונגע בו טבול יום או ידיים מסואבות מפרישין הימנו תרומת מעשר בטהרה:  מפני שהוא שלישי, והשלישי טהור לחולין. ד,ב  האישה שהיא טבולת יום לשה את העיסה, וקוצה לה חלה ומפרשתה, ומנחתה בכפישה או בנחותה, ומקפת וקורא לה שם:  מפני שהיא שלישי, והשלישי טהור לחולין. ד,ג  עריבה שהיא טבולת יום לשין בה את העיסה, וקוצין ממנה חלה, ומקפת וקורא לה שם:  מפני שהיא שלישי, והשלישי טהור לחולין. ד,ד  לגין שהוא טבול יום, ומילאהו מן החבית מעשר טבל אם אמר הרי זו תרומת מעשר משתחשך, הרי זו תרומת מעשר; אם אמר הרי זה עירוב, לא אמר כלום.  נשברה החבית, הלגין בטבלו; נשבר הלגין, החבית בטבלה. ד,ה  בראשונה היו אומרין, מחללין על פירות עם הארץ; חזרו לומר, אף על מעותיו.  בראשונה היו אומרין, היוצא בקולר ואמר, כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו וייתנו; חזרו לומר, אף המפרש והיוצא בשיירה.  רבי שמעון השזורי אומר, אף המסוכן. ד,ו  הכדומים האשקלוניים שנשברו, ואונקלי שלהן קיימת הרי אלו טמאין.  המעבר והמזרה והמגוב, וכן מסרק של ראש, שניטלה אחת משיניהן, ועשאן של מתכת הרי אלו טמאין.  ועל כולן, אמר רבי יהושוע, דבר חדש חידשו סופרים, ואין לי מה אשיב. ד,ז  התורם את הבור ואמר, הרי זו תרומה על מנת שתעלה שלום שלום מן השבר ומן השפיכה, אבל לא מן הטומאה; רבי שמעון אומר, אף מן הטומאה.  נשברה, אינה מדמעת.  עד איכן תישבר, ולא תדמע עד כדי שתתגלגל, ותגיע לבור.  רבי יוסי אומר, אף מי שהיה בו דעת להתנות ולא התנה, ונשברה אינה מדמעת, מפני שהוא תנאי בית דין.     מסכת ידיים פרק א א,א  מרביעית נותנין לידיים לאחד, אף לשניים; מחצי לוג, לשלושה ולארבעה; מלוג, לחמישה ולעשרה ולמאה.  רבי יוסי אומר, ובלבד, שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית.  מוסיפין על השניים, ואין מוסיפין על הראשונים. א,ב  בכל הכלים נותנין לידיים, אפילו בכלי גללים, ובכלי אבנים, ובכלי אדמה.  אין נותנין לידיים, לא בדופנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא במגופת החבית.  ולא ייתן לחברו בחופניו מפני שאין ממלאין, ואין מקדשין, ואין מזין מי חטאת, ואין נותנין לידיים, אלא בכלי.  אין מצילין בצמיד פתיל אלא כלים, שאין מצילין מיד כלי חרס אלא כלים. א,ג  המים שנפסלו משתיית הבהמה בכלים, פסולין; ובקרקעות, כשרין.  נפל לתוכן דיו, קומוס, וקלקנתוס, ונשתנו מראיהן פסולין.  עשה בהן מלאכה, או ששרה בהן פתו פסולין.  שמעון התבני אומר, אפילו נתכוון לשרות בזה, ונפל לשני כשרין. א,ד  הדיח בהן כלים, או שמיחה בהן את המידות פסולין.  הדיח בהן כלים מודחים, וחדשים כשרין; רבי יוסי פוסל בחדשים. א,ה  המים שהנחתום מטביל בהן את הגלוסקין, פסולין; ושהוא מדיח את ידיו בהן, כשרין.  הכול כשרין ליתן לידיים, אפילו חירש שוטה וקטן.  ומניח חבית בין ברכיו, ונוטל.  מטה החבית על צידה, ונוטל.  והקוף נוטל לידיים.  רבי יוסי פוסל בשני אלו.   מסכת ידיים פרק ב ב,א  נטל לידו אחת משטיפה אחת, ידו טהורה; לשתי ידיו משטיפה אחת, רבי מאיר מטמא, עד שייטול מרביעית.  נפל כיכר של תרומה, טהור; רבי יוסי מטמא. ב,ב  נטל את הראשונים למקום אחד, ואת השניים למקום אחד, ונפל כיכר של תרומה על הראשונים, טמא; ועל השניים, טהור.  נטל את הראשונים ואת השניים למקום אחד, ונפל כיכר של תרומה טמא.  נטל את הראשונים, ונמצא על ידיו קיסם או צרור ידיו טמאות:  שאין המים האחרונים מטהרין, אלא המים שעל גבי היד.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל שהוא מבריית המים, טהור. ב,ג  הידיים מיטמאות ומיטהרות, עד הפרק.  כיצד:  נטל את הראשונים עד הפרק, והשניים חוץ לפרק, וחזרו ליד טהורה; נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק, וחזרו ליד טמאה.  נטל את הראשונים לידו אחת, ונמלך ונטל את השניים לשתי ידיו טמאות; נטל את הראשונים לשתי ידיו, ונמלך ונטל את השניים לידו אחת ידו טהורה.  נטל לידו אחת, ושיפשפה בחברתה טמאה; בראשו, או בכותל טהורה.  נוטלין ארבעה חמישה זה בצד זה, או זה על גבי זה ובלבד שירפה, שיבואו בהם המים. ב,ד  ספק נעשה בהן מלאכה, ספק לא נעשה בהן מלאכה, ספק יש בהן כשיעור, ספק שאין בהן, ספק טמאין, ספק טהורין ספקן טהור:  מפני שאמרו, ספק הידיים ליטמא ולטמא וליטהר, טהור.  רבי יוסי אומר, ליטהר, טמא.  כיצד:  היו ידיו טהורות, ולפניו שני כיכרים טמאין, ספק נגע, ספק לא נגע, היו ידיו טמאות, ולפניו שני כיכרים טהורין, ספק נגע, ספק לא נגע, היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה, ולפניו שני כיכרים טהורין, נגע באחד מהן, ספק בטמאה נגע ספק בטהורה נגע, היו ידיו טהורות, ולפניו שני כיכרות אחד טמא ואחד טהור, נגע באחד מהן, ספק בטמא נגע וספק בטהור נגע, היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה, ולפניו שני כיכרים אחד טמא ואחד טהור, נגע בשתיהן, ספק טמאה בטמא וטהורה בטהור או טמאה בטהור וטהורה בטמא הידיים כמות שהיו, והכיכרים כמות שהיו.   מסכת ידיים פרק ג ג,א  המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחילה, דברי רבי עקיבה; וחכמים אומרין, ידיו שנייות.  כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא את הידיים להיות תחילה, דברי רבי עקיבה; וחכמים אומרין, להיות שנייות.  אמרו לו לרבי עקיבה, באיכן מצינו שהידיים תחילה בכל מקום.  אמר להן, וכי היאך אפשר להיות תחילה אלא אם כן נטמא גופו, חוץ מזה.  האוכלין והכלים שנטמאו במשקין מטמאין את הידיים להיות שנייות, דברי רבי יהושוע.  וחכמים אומרין, את שנטמא באב הטומאה, מטמא את הידיים; בוולד הטומאה, אינו מטמא את הידיים.  אמר רבן גמליאל, מעשה באישה אחת שבאת לפני אבא, ואמרה לו, נכנסו ידיי לאוויר כלי חרס.  אמר לה, במה הייתה טומאתו, ולא שמעתי מה אמרה לו.  אמרו חכמים, מבואר הדבר, את שנטמא באב הטומאה, מטמא את הידיים; בוולד הטומאה, אינו מטמא את הידיים. ג,ב  כל הפוסל את התרומה, מטמא את הידיים להיות שנייות.  והיד מטמא את חברתה, דברי רבי יהושוע; וחכמים אומרין, אין שני עושה שני.  אמר להן, והלוא כתבי הקודש שניים, מטמאין את הידיים.  אמרו לו, אין דנין דברי תורה מדברי סופרים, ולא דברי סופרים מדברי תורה, ולא דברי סופרים מדברי סופרים. ג,ג  רצועות תפילין עם התפילין, מטמאות את הידיים; רבי שמעון אומר, רצועות תפילין, אינן מטמאות את הידיים. ג,ד  גליון שבספר, שמלמעלן ושמלמטן שבתחילה ושבסוף מטמא את הידיים; רבי יהודה אומר, שבסוף אינו מטמא, עד שיעשה לו עמוד. ג,ה  ספר שנמחק, ונשתייר בו שמונים וחמש אותייות כפרשת "ויהי בנסוע הארון" (במדבר י,לה) מטמא את הידיים; מגילה שכתוב בה שמונים וחמש אותייות כפרשת "ויהי בנסוע הארון", מטמא את הידיים.  כל כתבי הקודש, מטמאין את הידיים; שיר השירים וקוהלת, מטמאין את הידיים. ג,ו  רבי יהודה אומר, שיר השירים, מטמא את הידיים; וקוהלת, מחלוקת.  רבי יוסי אומר, קוהלת, אינה מטמא את הידיים; ושיר השירים, מחלוקת.  רבי שמעון אומר, קוהלת מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל.  אמר רבי שמעון בן עזאי, מקובל אני מפי שבעים ושניים זקנים, ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, ששיר השירים וקוהלת מטמאין את הידיים.  אמר רבי עקיבה, חס ושלום:  לא נחלק אדם מישראל בשיר השירים שלא תטמא את הידיים, שאין העולם כולו כדאי ביום שניתנה בו שיר השירים לישראל שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים; ואם נחלקו, לא נחלקו אלא על קוהלת.  אמר רבי יוחנן בן ישוע בן חמיו של רבי עקיבה, כדברי בן עזאי, כן נחלקו וכן גמרו.   מסכת ידיים פרק ד ד,א  בו ביום נמנו וגמרו על עריבת הרגליים, שהיא משני לוגין ועד תשעת קבין שנסדקה שהיא טמאה מדרס:  שרבי עקיבה אומר, עריבת הרגליים, כשמה. ד,ב  בו ביום אמרו, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה:  חוץ מן הפסח ומן החטאת הפסח, בזמנו; והחטאת, בכל זמן.  רבי אליעזר אומר, אף האשם:  הפסח, בזמנו; והחטאת והאשם, בכל זמן.  אמר רבי שמעון בן עזאי, מקובל אני מפי שבעים ושניים זקן, ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, שכל הזבחים הנאכלין שנזבחו שלא לשמן כשרין, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה:  חוץ מן הפסח ומן החטאת.  ולא הוסיף בן עזאי אלא העולה, ולא הודו לו חכמים. ד,ג  בו ביום אמרו, עמון ומואב מה הם בשביעית.  גזר רבי טרפון, מעשר עני; וגזר רבי אלעזר בן עזריה, מעשר שני.  אמר רבי ישמעאל, אלעזר בן עזריה, עליך ראיה ללמד, שאתה מחמיר שכל המחמיר, עליו הראיה ללמד.  אמר לו רבי אלעזר בן עזריה, ישמעאל אחי, אני לא שניתי מסדר השנים; טרפון אחי שינה, ועליו ראיה ללמד.  השיב רבי טרפון, מצריים חוצה לארץ, ועמון ומואב חוצה לארץ מה מצריים מעשר עני בשביעית, אף עמון ומואב מעשר עני בשביעית.  השיב רבי אלעזר בן עזריה, בבל חוצה לארץ, ועמון ומואב חוצה לארץ מה בבל מעשר שני בשביעית, אף עמון ומואב מעשר שני בשביעית.  אמר רבי טרפון, מצריים מפני שהיא קרובה, עשאוה מעשר עני, שיהו עניי ישראל נסמכין עליה בשביעית אף עמון ומואב שהן קרובין, נעשים מעשר עני, שיהו עניי ישראל נסמכין עליהן בשביעית.  אמר לו רבי אלעזר בן עזריה, הרי אתה כמהנן ממון, ואין אתה אלא כמפסיד נפשות:  קובע אתה את השמיים מלהוריד טל ומטר, שנאמר "היקבע אדם אלוהים, כי אתם קובעים אותי, ואמרתם, במה קבענוך; המעשר, והתרומה" (מלאכי ג,ח).  השיב רבי טרפון.  אמר רבי יהושוע, הריני כמשיב על דברי טרפון אחי, אבל לא לעניין דבריו:  מצריים מעשה חדש ובבל מעשה ישן, והנידון שלפנינו מעשה חדש; יידון מעשה חדש ממעשה חדש, ואל יידון מעשה חדש ממעשה ישן.  מצריים מעשה זקנים, ובבל מעשה נביאים, והנידון שלפנינו מעשה זקנים; יידון מעשה זקנים ממעשה זקנים, ואל יידון מעשה זקנים ממעשה נביאים.  נמנו וגמרו, עמון ומואב מעשר עני בשביעית.  וכשבא רבי יוסי בן דורמסקית אצל רבי אליעזר ללוד, אמר לו, מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום.  אמר לו, נמנו וגמרו, עמון ומואב מעשר עני בשביעית.  בכה רבי אליעזר ואמר "סוד ה', ליראיו; ובריתו, להודיעם" (תהילים כה,יד); צא והודיעם ואמור להם, אל תחושו למניינכם מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו הלכה למשה מסיניי, שעמון ומואב מעשר עני בשביעית. ד,ד  בו ביום בא יהודה גר עמוני, ועמד לפניהם בבית המדרש, ואמר להם, מה אני לבוא בקהל.  אמר לו רבן גמליאל, אסור אתה; אמר לו רבי יהושוע, מותר אתה.  אמר לו רבן גמליאל, הכתוב אומר "לא יבוא עמוני ומואבי, בקהל ה':  גם דור עשירי" (דברים כג,ד).  אמר לו רבי יהושוע, וכי עמונים ומואבים במקומן הן עומדין; והלוא כבר עלה סנחריב מלך אשור ובילבל את כל האומות, שנאמר "ואסיר גבולות עמים, ועתודותיהם שושתי, ואוריד כאביר, יושבים" (ישעיהו י,יג).  אמר לו רבן גמליאל, הכתוב אומר "ואחרי כן, אשיב את שבות בני עמון" (ירמיהו מט,ו); כבר חזרו.  אמר לו רבי יהושוע, הכתוב אומר "ושבתי את שבות עמי ישראל" (ירמיהו ל,ג; עמוס ט,יד); ועדיין לא שבו.  והתירוהו לבוא בקהל. ד,ה  תרגום שבעזרא ושבדנייאל, מטמא את הידיים.  תרגום שכתבו עברית, ועברית שכתבו תרגום וכתב עברי אינו מטמא את הידיים.  לעולם אינו מטמא, עד שיכתבנו אשורית על העור ובדיו. ד,ו  אומרין צדוקיין, קובלין אנו עליכם פרושים:  שאתם אומרים, כתבי הקודש מטמאין את הידיים, ספרי המירם אינן מטמאין את הידיים.  אמר רבן יוחנן בן זכאי, וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד:  הרי הן אומרין, עצמות חמור טהורים, ועצמות יוחנן כוהן גדול טמאים.  אמרו לו, לפי חיבתן, היא טומאתן, שלא יעשה אדם עצמות אביו ואימו, תורבדות.  אמר להן, אף כתבי הקודש, חיבתן היא טומאתן; וספרי המירם שאינן חביבין, אינן מטמאין את הידיים. ד,ז  אומרין צדוקיין, קובלין אנו עליכם פרושים:  שאתם מטהרין את הניצוק.  אומרין פרושין, קובלין אנו עליכם צדוקיין:  שאתם מטהרין את אמת המים הבאה מבית הקברות.  אומרין צדוקיין, קובלין אנו עליכם פרושים:  מה אם שורי וחמורי שאיני חייב בהן מצוות, הריני חייב בנזקן; עבדי ואמתי שאני חייב בהן מצוות, אינו דין שאהא חייב בנזקן.  אמרו להם, לא, אם אמרתם בשורי וחמורי, שאין בהן דעת תאמרו בעבדי ואמתי, שיש בהן דעת, שאם אקניטנו, ילך וידליק גדישו של אחר ואהא חייב לשלם. ד,ח  אומר מין גלילי, קובל אני עליכם פרושים:  שאתם כותבין את המושל עם משה בדף.  אומרין פרושין, קובלין אנו עליכם מין גלילי:  שאתם כותבין את המושל עם השם, ולא עוד אלא שאתם כותבין את המושל מלמעלן ואת השם מלמטן, שנאמר "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה,ב).  וכשלקה, מהו אומר "ה', הצדיק, ואני ועמי, הרשעים" (שמות ט,כז).     מסכת עוקצים פרק א א,א  כל שהוא יד, ולא שומר מיטמא ומטמא, ולא מצטרף.  שומר, אף על פי שאינו יד מיטמא ומטמא, ומצטרף.  לא שומר, ולא יד לא מיטמא, ולא מטמא. א,ב  שורשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן לחים, והפטמה שלהן בין לחה בין יבשה, והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל, שורשי החזרים והצנון והנפוס, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, שורש צנון גדול, מצטרף; והסיב שלו, אינו מצטרף.  שורשי המינתה והפיגם ירקות שדה וירקות גינה שעיקרן לשתלים, והשזרה של שיבולת והלבוש שלה, רבי אלעזר אומר, אף הסג של רצפית הרי אלו מיטמאין ומטמאין, ומצטרפין. א,ג  אלו מיטמאין ומטמאין, ולא מצטרפין:  שורשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן יבשין, והעמוד שאינו מכוון כנגד האוכל, ויד הפרכיל טפח מכאן וטפח מכאן, יד האשכול כל שהוא, וזנב של אשכול שריקנה, ויד המכבד של תמרה ארבעה טפחים, וקנה של שיבולת שלושה טפחים, ויד כל הנקצרים שלושה, ושאין דרכן להיקצר ידיהן ושורשיהן כל שהן, ומלעין של שיבולין הרי אלו מיטמאין ומטמאין, ולא מצטרפין. א,ד  אלו לא מיטמאין, ולא מטמאין, ולא מצטרפין:  שורשי קולסי אכרוב, וחלפות תרדין, והלפת, את שדרכן להיגזז ונעקרו; רבי יוסי מטמא בכולן, ומטהר בשורשי קולסי אכרוב והלפת. א,ה  כל ידות האוכלין שבססן בגורן, טהורין; רבי יוסי מטמא.  פסיגה של אשכול שריקנה, טהורה; שייר בה גרגר אחד, טמאה.  שרביט של תמרה שריקנו, טהור; שייר בו תמרה אחת, טמא.  וכן בקטנייות שרביט שריקנו, טהור; שייר בו גרגר אחד, טמא.  רבי אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול; ומטמא בשל קטנייות, מפני שהוא רוצה במשמושן. א,ו  עוקצי תאנים, וגרוגרות, והכליסין, והחרובין הרי אלו מיטמאין ומטמאין, ומצטרפין; רבי יוסי אומר, אף עוקץ דלעת.  עוקצי האגסין, והקרוסטמלין, והפרישין, והעוזררין, עוקץ דלעת טפח, ועוקץ קינרס טפח, רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, טפחיים הרי אלו מיטמאין ומטמאין, ולא מצטרפין.  ושאר כל העוקצים לא מיטמאין, ולא מטמאין.   מסכת עוקצים פרק ב ב,א  זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין, לפי שלא כבשן אלא למראה.  כשות של קשות, והנץ שלה טהור; רבי יהודה אומר, כל זמן שהיא לפני התגר, טמאה. ב,ב  כל הגלעינין מיטמאות ומטמאות, ולא מצטרפות.  גלעינה של רוטב אף על פי יוצאה, מצטרפת; ושל יבשה, אינה מצטרפת.  לפיכך, חותל של יבשה, מצטרף; ושל רוטב, אינו מצטרף.  גלעינה שמקצתה יוצא שכנגד האוכל, מצטרף.  עצם שיש עליו בשר שכנגד האוכל, מצטרף.  היה עליו מצד אחד רבי ישמעאל אומר, רואין אותו כאילו מקיפו כטבעת; וחכמים אומרין, שכנגד האוכל מצטרף, כגון הסיאה והאיזוב והקורנית. ב,ג  הרימון והאבטיח שנימוק מקצתו, אינו מצטרף; שלם מכאן ומכאן, ונימוק מן האמצע אינו מצטרף.  הפטמה של רימון, מצטרפת; והנץ שלו, אינו מצטרף.  רבי אלעזר אומר, אף המסרק טהור. ב,ד  כל הקליפים מיטמאות ומטמאות, ומצטרפות.  רבי יהודה אומר, שלושה קליפין בבצל:  הפנימית בין שלמה ובין קדודה, מצטרפת; והאמצעית שלמה מצטרפת, וקדודה אינה מצטרפת; החיצונה בין כך ובין כך, טהורה. ב,ה  המחתך לבשל אף על פי שלא מירק, אינו חיבור.  לכבוש, ולשלוק, ולהניח על השולחן חיבור; התחיל לפרק אוכל שהתחיל בו, אינו חיבור. ב,ו  האגוזים שאמנן, והבצלים שחמרן הרי אלו חיבור; התחיל לפרק באגוזים, ולפקל בבצלים אינו חיבור.  האגוזים והשקדים חיבור, עד שירסס. ב,ז  [ו] ביצה מגולגלת, משיגום; ושלוקה, עד שירסס.  עצם שיש בו מוח חיבור, עד שירסס.  הרימון שפרדו חיבור, עד שיקיש עליו בקנה.  כיוצא בו:  שלל הכובסים, והבגד שהוא תפור בכלאיים חיבור, עד שיתחיל להתיר. ב,ח  [ז] עלי ירקות ירוקים, מצטרפין; ולבנים, אין מצטרפין.  רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, הלבנים מצטרפין באכרוב, מפני שהן אוכל; ובחזרים, מפני שהן משמרין את האוכל. ב,ט  [ח] עלי בצלים ובני בצלים אם יש בהן ריר, משתערין בכמות שהן; אם יש בהן חלל, ממעך את חללה.  פת סופגנייות, משתערת בכמות שהיא; ואם יש בה חלל, ממעך את חללה.  בשר העגל שנתפח, ובשר זקנה שנתמעט משתערין בכמות שהן. ב,י  [ט] קישות שנטעה בעציץ, והגדילה, ויצאה חוץ לעציץ טהורה.  אמר רבי שמעון, מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו, והטהור ייאכל. ב,יא  [י] כלי גללים וכלי אדמה שהשורשים יכולים לצאת בהן, אינן מכשירין את הזרעים.  עציץ שהוא נקוב, אינו מכשיר את הזרעים; ושאינו נקוב, מכשיר את הזרעים.  כמה הוא שיעורו של נקב, כדי שייצא בו שורש קטן.  מילאהו עפר עד שפתו, הרי הוא כטבלה שאין לה לזביז.   מסכת עוקצים פרק ג ג,א  יש צריכין הכשר ואין צריכין מחשבה, מחשבה והכשר, מחשבה ולא הכשר, לא הכשר ולא מחשבה.  כל האוכלין המיוחדין לאדם צריכין הכשר, ואינן צריכין מחשבה. ג,ב  החותך מן האדם, ומן הבהמה, ומן החיה, ומן העופות, ומנבילת העוף הטמא, והחלב בכפרים, ושאר כל ירקות השדה ושמרקעין ופטרייות, רבי יהודה אומר חוץ מכרישי שדה והרגילה ונץ החלב, רבי שמעון אומר חוץ מן העכבייות, רבי יוסי אומר חוץ מן הבלוסין הרי אלו צריכין מחשבה והכשר. ג,ג  נבילת בהמה טמאה בכל מקום, נבילת העוף הטהור בכפרים צריכין מחשבה, ואינן צריכין הכשר.  נבילת בהמה טהורה בכל מקום, ונבילת העוף הטהור, והחלב בשווקים אינן צריכין לא מחשבה, ולא הכשר.  רבי שמעון אומר, אף הגמל, והארנבת, והשפן, והחזיר. ג,ד  השבת משנתנה טעמה בקדירה אין בה משום תרומה, ואינה מיטמאת טומאת אוכלין.  לולבי זרדים, ושל עדל, ועלי הלוף השוטה אינן מיטמאין טומאת אוכלין, עד שימתוקו; רבי שמעון אומר, אף של פקועות כיוצא בהן. ג,ה  הקושט, והחמס, וראשי בשמים, התייה, והחלתית, והפלפלים, וחלות חריע נלקחים בכסף מעשר, ואינן מיטמאין טומאת אוכלין, דברי רבי עקיבה.  אמר רבי יוחנן בן נורי, אם נלקחים בכסף מעשר, מפני מה אינן מיטמאין טומאת אוכלין; אם אינן מיטמאין טומאת אוכלין, אף הן לא יילקחו בכסף מעשר. ג,ו  הפגים והבוסר, רבי עקיבה מטמא טומאת אוכלין; רבי יוחנן בן נורי אומר, משיבואו לעונת המעשרות.  פריצי זיתים וענבים בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין; הקצח בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין.  וכן למעשרות. ג,ז  הקור כעץ לכל דבר, אלא שהוא נלקח בכסף מעשר; כפנייות כאוכלין, ופטורות מן המעשרות. ג,ח  דגים, מאימתיי מקבלין טומאה בית שמאי אומרין, משייצודו.  ובית הלל אומרין, משימותו; רבי עקיבה אומר, אם יכולין לחיות.  ייחור של תאנה שנפשח, ומעורה בקליפה רבי יהודה מטהר; וחכמים אומרין, אם יכול לחיות.  תבואה שנעקרה, ומעורה אפילו בשורש קטן טהורה. ג,ט  חלב בהמה טהורה אינו מיטמא טומאת נבילות, לפיכך הוא צריך הכשר; חלב בהמה טמאה מיטמא טומאת נבילה, לפיכך אינו צריך הכשר.  דגים טמאים וחגבים טמאים, צריכין מחשבה בכפרים. ג,י  כוורת דבורים רבי אליעזר אומר, הרי היא כקרקע, וכותבין עליה פרוזבול, ואינה מקבלת טומאה במקומה; והרודה ממנה בשבת, חייב חטאת.  וחכמים אומרין, אינה כקרקע, ואין כותבין עליה פרוזבול, ומקבלת טומאה במקומה; והרודה ממנה בשבת, פטור. ג,יא  חלות דבש, מאימתיי מיטמאות משום משקה בית שמאי אומרין, משיחרחר; בית הלל אומרין, משירסק. ג,יב  אמר רבי יהושוע בן לוי, עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות, שנאמר "להנחיל אוהביי, יש; ואוצרותיהם אמלא" (משלי ח,כא).  אמר רבי שמעון בן חלפתא, אין לך כלי שהוא מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר "ה' עוז, לעמו ייתן; ה', יברך את עמו בשלום" (תהילים כט,יא). Index